שבוע 24 בצפון הפורח:
במגמת הספרות
בכיתה יב' של ד"ר טליה לוי:
לקראת הבגרות הפנימית בספרות עולם שתתקיים אחרי פסח, ערכנו חזרה על יצירות מתוך היחידה הרביעית. חזרנו וקראנו את השירים 'סונטה 130', 'אנבל לי', ו'ירח מלא ופרידה הקטנה'. דיברנו על התמות הבולטות, נזכרנו בהקשרים ההיסטוריים בהם צמחו השירים (שקספיר והרנסנס האנגלי, אדגר אלן פו והזרם הרומנטי, טד יוז והמודרניזם), ולבקשת חלק מאיתנו קראנו אותם גם באנגלית, שפת המקור.
בהמשך עברנו על שאלות בגרות שמתייחסות לשירים והצגנו ראשי פרקים לתשובות. חלק מהשאלות גררו ביקורת, למשל שאלה שבה מתבקשים להסביר מדוע האהבה הילדית בשיר 'אנבל לי' לא מתממשת.
מי קבע שאיננה מתממשת? לדעת חלקנו הי נענית לתמה הרומנטית לפיה מוות איננו הסוף ומתממשת במלואה. דיברנו על האפשרות להכניס תפיסה פרשנית אחרת כל עוד המענה מלא ומנומק.
בהמשך למדנו שיר נוסף, 'גרנל הטנק שלך' מאת ברטולד ברכט. אחרי התבוננות בשיר שתיים מהתלמידות הובילו את הדיון. מתוך הדברים שנאמרו עלתה על הנוסחא הקפדנית בה בנוי השיר, שדווקא בגלל חומרתה כל סטיה ממנה מזמינה הקדשת תשומת-לב וניסיון משמוע; האירוניה ביחס ל'חיסרון' של האדם, הכוח הרטורי של הפניה הישירה לגנרל, והנמען האמיתי של השיר- הקורא. גם כאן עברנו על שאלות והתחושה היתה טובה.
נקודה ששבה ועלתה היא החשיבות שבפרישה הדרגתית של הנתונים לפני שמגיעים לקומת הפרשנות.
בכיתה יא' של אילה ליבנה:
לכבוד חג החירות התחלנו בסבב - ממה הייתי רוצה להשתחרר. ניתן להרגיש בהתבגרות של התלמידות בכך שאפילו שאלה כזאת מעוררת שיח מעניין ועמוק.
לאחר מכן התלמידות ענו על שאלת בגרות על מהומה רבה על לא דבר. הקראנו את התשובות ובדקנו האם הן עונות על כל מה שהתבקשו ואיך ניתן היה לשפר אותן. הופתעתי לטובה מהיכולת שלהן לכתוב ברור ומסודר.
לבסוף צפינו ביחד בסרט מהומה רבה על לא דבר. לאורך הצפייה היה מעניין לראות איך דברים שפעם היו מקובלים ואפילו נחשבו רומנטיים (כמו גבר שקנאי לזוגתו ומביע זאת באלימות קלה) היום לא עובדים והן היו פשוט מזועזעות מכך שהיא עדיין בוחרת להיות איתו. כמו כן, הן הבחינו שלדמות הנשית היפה ביותר יש הכי פחות טקסט וגם זה עורר את כעסן. שמחתי על המבט הביקורתי שהתפתח בשנה האחרונה כיוון שבשנה שעברה זו הייתה אחת הדאגות שלי.
היה שיעור נעים! חג שמח
בכיתה י' של ד"ר מירב מידן:
המשכנו לקרא את המחזה הדיבוק של אנסקי. האוירה הייתה עליצה במיוחד. מצד אחד עולם מרוחק וזר מצד שני אווירת ה"דימדומים", כפי שקראנו לזה בכיתה - בית הכנסת בלילה, בין עולם החיים למתים ואפילו מושג "הדיבוק" תורגמו די בקלות לעולם התוכן המוכר להם.
ראינו איך דיבורה של לא'לי ואחרים מטרים את כניסת הדיבוק. הקבצנים כמעין הרפיה קומית (הסבאנו למקהלה יוונית המוכרת להם מלימודי הספרות והחוג למשחק).
בחלק השני הצגתי חלקים מהמאמר על הדיבוק כמשאב תרבותי של יורם בילו ודיברנו על הזיהוי של התופעה הפסיכולוגית כהפרעה דיסוציאטיבית ("פיצול אישיות") ובמה שונה החברה שלנו מהחברה מסורתית.
סיימנו בסבב על הסדר של כל אחד ומדרש אגדה על מרים.
במגמת הפילוסופיה
בכיתה יא' של יעל אשד סילבר :
השיעור שלנו התחיל בחוץ בסבב תשובות לשאלה מה אני הכי אוהבת באביב? בהמשך עברנו על תרגיל שהתלמידות כתבו על מסך הבערות בשני שלבים:
1. כל תלמידה העבירה לתלמידה אחרת את התרגיל שלה למתן משוב כתוב שהתייחס לשאלות מנחות.
2. ענינו יחד על שני הסעיפים של התרגיל ומהם הדגשתי אלמנטים חשובים במענה על שאלה.
סיכמנו את החלק של מסך הבערות בחזרה קצרה על ביקורת שניתן לטעון כנגד התיאוריה של רולס. מרבית מהתלמידות ציינו שהנושא של מסך הבערות היה להן מעניין מאוד.
בשיעור השני עברנו לדבר על חלקים מתורת ההכרה של אפלטון בעזרת משל המערה. עברנו יחד על התוכן של המשל ועל רמון ידיעה שונות שאפלטון מייצג במשל. מתוך המשל העלנו שאלה לגבי מידת הידיעה שלנו על העולם, למשל: האם אחרי שיצאנו מהמערה אנחנו יכולות לדעת שעכשיו אנחנו לא במערה חדשה?
בכיתה י' של יעל אבוקרט קליין
הגענו הפעם לשיעור רציני וחדור מטרה. הקבוצה בתל חי מלאת חופשות של ימי חמישי ורציתי להספיק את החלק הראשון של אריסטו לפני פסח. אז הגעתי ורתמתי את התלמידות העייפות לריכוז המקסימאלי ועשיתי שיעור פרונטאלי סטנדרטי יחסית עם מעט דיונים.
למדנו את החלק הראשון של האתיקה- אנו שואפים לתכלית הגבוהה ביותר שהיא האושר. האושר טמון בפעילות האנושית הייחודית לנו כמין אנושי, והיא זו הנעשית על פי שיקול דעת, ומכוונת על ידי היסוד השכלי.
בכדי להיות מאושר על האדם לעשות לשגרה והרגל את הפעילויות הראויות שבחר בהן מתוך היסוד השכלי שלו. כך יטפח את האופי, האת'וס, ויהפוך את ההרגלים הטובים והבריאים לו לטבע שני.
הכרנו את המשפט האריסטוטלי החשוב "סנונית אחת לא מבשרת את בוא האביב" (ואת המילה החשובה והחמודה ביוונית חלידון= סנונית... לא יכולתי להתאפק...) יצאנו להפסקה.
בשיעור הבא חזרנו למסדר הלימודים שלנו, וראינו כיצד אם כך על האדם לנהוג ומהו האופי שעליו לטפח? אריסטו אומר שכשמדובר באופי כמו בכל דבר ישנו מקום טוב בין הפרזה לבין המעטה. הדגמנו על נושאים אחרים וחזרנו לעניין האופי.
על האדם לכוון עצמו לעשות את הפעולות במידת האמצע.
המידה האמצעית היא לא אמצע סימטרי אלא תלוית אדם וסיטואציה. המידה האמצעית של אריסטו היא לעשות בפועל את המעשה הנכון בכמות הראויה ביחס אלינו, בזמן המתאים' כלפי האנשים הראויים להם, לשם המטרה הראויה.
תוך כדי, אם אנו אתיים אנו נחוש שמחה או עצב באופן ההולם את המעשה שלנו. יש פזרנות או קמצנות, הנדיב לא יושב בדיוק באמצע אלא ידע מתי לתת למי לתת, כמה לתת ובאיזה זמן.
לתת מאה שקלים כמתנה לילד בן שלוש הם לא כמו לתת מאה שח לילד בן שש עשרה וכולי, יש הבדל בין תרומת כסף למטרה אלימה או למטרת צדקה. המידה האמצעית והדיוק שלה משתנים על פי סיטואציה.
אריסטו אומר לכישלון פנים רבים- הפרזות רבות המעטות רבות, וחוסר טקט. ההצלחה- אחת היא. קל להחטיא את המטרה קשה לפגוע בה. עלינו להפעיל את השכל ולחשוב עליה ולנסות לכוון אליה ואז לתרגל אותה.
לסיכום, הרבצתי בהם תורה, יאמר לזכותן שהן היו גמורות מעייפות מהרגע הראשון, ואיכשהו הצליחו להחזיק מעמד כל השיעור, ולהקשיב ולכתוב. מסכנות, אבל לא נורא, פיתחו עוד קצת את האת'וס שלהן...
היום יקבלו עבודה להגשה ובה יתבקשו להעביר ביקורת על גישה זו.
Comentarios