קבלו ויז'ואל – יום חמישי 19:50, שבוע שלישי של לימודים בבית החינוך למדעי הרוח במכללת תל חי, תלמידי הספרות והפילוסופיה פורצים בדהרה מכיתות הלימוד אחרי עוד יום לימודים סוער. המהומה רבה, ההתרגשות גדולה!
מי מהם זוכר בכלל שהוא הגיע אלינו לפני כ 4 שעות אחרי יום לימודים ארוך בבתי הספר... מדעי הרוח שולטים! אין בכלל ספק!
זה מה שהתרחש אצלנו אמש:
במגמת הספרות (ד"ר טליה לוי):
פתחנו את שיעורנו השלישי בחלוקת המקראות וההתרגשות היתה רבה (!). אחר-כך ניגשנו לקרוא את הסיפור הקצר "המתה" לגי דה מופאסאן. ניגשנו למופאסאן בציפייה לפואנטה, נקודת תפנית שתאותת לנו שהגענו לסוף, זאת לאור האכזבה של התלמידות מהסיום של "הרוצחים" להמינגווי בשבוע שעבר ("רגע, זהו?"). מופאסאן סיפק את הסחורה.
עקבנו אחרי הגיבור שאחרי שאהובתו מתה מסתובב הלום-כאב בבית הקברות וצופה במחזה על-טבעי: המתים קמים לתחייה ומגרדים בגלדי האצבעות את הקלישאות השקריות שנכתבו על כתובות הקבר שלהם כדי להחליף אותן בקביעות חדשות, אמיתיות, החושפות את השקר והצביעות של חייהם. אחוז התרגשות רץ הדובר לקברה של אהובתו בציפייה לגלות מה שלא ידע עליה, שם הוא נחשף לאמת המרה ששופכת אור על נסיבות מותה.
דיברנו על אירוניה כצחוק הגורל: מי שבא לשהות במחיצתה של אהובתו המתה מגלה עליה פרט שמוביל להבנה אחרת. עסקנו ביסוד הפנטסטי בסיפור ושאלנו מהי ההנמקה ליצור אירוע גדול של תחיית המתים ולא להסתפק בהקמת האהובה המתה בלבד; למה לעקוף את החוקיות של הממשי "בגדול" ולא בקטן? השאלה הובילה אותנו לעסוק בכוחה של הפנטזיה להתמודד עם נושאים ובעיות באופן חדש. החבוי פורץ וצף על פני השטח וחושף את הצביעות והשקר של החברה הצרפתית של המאה ה-19, אותה ביקר מופאסאן בכל הזדמנות.
מטה-שאלה שעלתה מתוך היכרות של התלמידים גם עם הסיפור "המחרוזת" הוא האופן השלילי בו מתוארות הנשים בסיפוריו.
השיעור השני עמד בסימן של התחלות חדשות ומטען ישן. התלמידות קיבלו מחברות שישמשו אותם למשימות כתיבה בשיעורים, ואחרי שצלחנו את המשימה המורכבת של התאמת צבע כריכה לכל אחד ואחת פתחנו בשתי משימות כתיבה המבוססות על שיטת Writing to Learn. השאלות עסקו במטען שאנחנו משאירים או מנסים להשאיר מאחור לקראת התחלה חדשה. אחרי שיתוף קראנו את שירו של ט. כרמי "וחוזר חלילה" (מתוך הקובץ חצי תאוותי). קריאות בשיר בקול רם בסבב באופנים שונים (בית-בית, לפי סימני פיסוק, החלפה כל שורה, החלפה כל שורה מהסוף להתחלה) עזרה לנו לפענח צעד צעד את התמונה בו, שבקריאה ראשונה איננה מובנת.
בסוף הקריאות גילינו את יונה המודרני שיושב במטוס ("מעי הלוויתן האווירי") ו"מחייך אל ידיו הריקות" בציפיה להתחיל מחדש. אלא שעם הנחיתה הקלילות וחדוות המנוסה מתחלפות בהתפכחות; בשדה התעופה יונה "עומד על עמדו ככל האדם/ מחכה בהכנעה למטענו הישן".
במגמת הפילוסופיה (ד"ר אדם ויילר גור אריה):
'משל המערה' של אפלטון שוב עמד במוקד השיעורים שלנו אמש. הפעם בעיקר שאלנו שאלות ועוד שאלות ועוד שאלות, למשל:
כיצד, אם בכלל, ניתן להקל על היציאה מן המערה?
האם ניתן לצאת מן המערה לבד, באופן עצמאי, ללא ליווי?
כיצד מרגיש אדם שיצא מן המערה - כלפי עצמו, כלפי האסירים שנשארו במערה, כלפי המלווה?
מתי מתחיל שיעור טוב?
מהו ההבדל בין ללמד כדי שהתלמידה תאמין ובין ללמד כדי שהתלמידה תבין?
ותשובות? אין! כל אחד עם עצמו, בביתו, יחשוב ויתחבט בהן.
והעיקר – הולכת ומתגבשת לה חבורה ערנית ומקסימה של תלמידות ותלמידים שצמאים לידע ורוצים עוד!
Comments