שבוע 27 . נוגעים בקו הסיום ☹:
במגמת הספרות
בכיתה יב' של ד"ר טליה לוי:
נפגשנו במכללה בשעות הבוקר לבחינה על היחידה החמישית, התבגרות בראי הספרות. לתלמידות ניתנה האפשרות לבחור בין מענה על שאלה בנוסח בחינת הבגרות לבין כתיבה בסגנון חופשי יותר על שתי יצירות שלמדנו שהציגו לדעתן את נושא ההתבגרות באופן המעניין והמיוחד ביותר. כולן בחרו באפשרות השנייה, והיה כיף לראות אותן כותבות בריכוז ובמרץ. קיבלתי חיבורים יפים שמנמקים באופן מעניין את הבחירה ביצירות. בין ההנמקות: גיבורים שנשענים על עולם הדמיון או הטבע כמפלט מהסביבה האנושית הדלה, יצירות שעוסקות במיניות ובגבולות האסור והמותר, גיבורים מורדים, גיבורות נשים. בכל החיבורים מיזוג מעניין בין התבוננות ביצירות להתבוננות פנימית
בכיתה יא' של אילה ליבנה:
השבוע נאלצנו לחזור לזום כי לתלמידות היתה בגרות בצהריים ולא יכלו להגיע בזמן למכללה. לא התגעגענו לזום! פתחנו בסבב סיפורים על חזרות הביתה, היו שם סיפורים על חתול שמקבל פנים, געגועים למיטה ולמקלחת, קבלת פנים צוננת וקבלת פנים חמה (הכל הכנה לשיבתו של אודיסאוס לביתו). לאחר הסבב הסברתי בקצרה על הרקע לאיליאדה ואודיסיאה, דיברנו על ההבדלים במילה הפותחת, "חרון" מול "גבר", על ריב האלות, על מלחמת טרויה, ועל הלנה היפה "שבגללה" פרצה המלחמה. הרחבנו את הדיבור על השאלה האם באמת זו היתה אחריותה לפרוץ המלחמה ועל היותה פרס הניתן כשוחד. הזכרנו את הסוס הטרויאני ונתנו דוגמאות.
לאחר מכן התחלנו לקרוא חלק מפרק 17, אף על פי שהוא אינו חלק מתכנית הלימודים. מתואר שם המפגש של אודיסאוס עם כלבו ארגוס, היחיד שמזהה אותו מבעד לתלבושת הקבצן שהוא עוטה. זהו מפגש מרגש בו ישנה מטונימיה בין ארגוס הזקן, המלוכלך והלא-מוערך לאודיסאוס. בסוף המפגש, בו הכלב מקשקש בזנבו משמחה על שבעליו שב אחרי 20 שנה, ואודיסאוס מזיל דמעה, נופח הכלב את נשמתו. זהו רגע שיבה נוגע ללב המדגיש את הזמן הרב שעבר.
המשכנו בקריאה של פרק 23. פנלופה מתקשה להאמין שבעלה אכן שב הביתה, נקראת מוזרה, קרת לב וחסרת רגש על ידי בנה ובעלה אך עומדת איתנה בהיסוסה. היא עורכת לאודיסאוס מבחן, הוא עובר אותו אך בעצמו מטיל לרגע ספק בקשר לנאמנותה. אחרי ציפיה ארוכה לאיחוד מרגש אנו חוות אנטי-קליימקס אך דווקא שורות אלו תופסות אותנו במיוחד. היכולת להשתהות עם הספקות והחששות היא שמשכנעת אותנו בעומק היצירה. קראנו עד סוף הפרק והתרשמנו מהיכולת של פנלופה להיות נאמנה לרגשותיה.
דיון קצר התרחש על נאמנותו של אודיסאוס לפנלופה לאחר שבילה 7 שנים בחברת קליפסו. התלמידות התרעמו עליו וזו היתה הזדמנות לדבר על אנכרוניזם.
אף על פי שנפגשנו בזום התלמידות היו שותפות מלאות לשיעור ושמחתי שאודיסאוס הצליח לכבוש גם אותן.
בכיתה י' של ד"ר מירב מידן:
המשכנו בלימוד "הדיבוק" והפעם בקבוצות. הם נתבקשו לכתוב תקציר למערכה אחת. המשימה הייתה קשה מכצפוי עם תחושות של תסכול.
דברנו על פערים וקושי מול הטקסט- שפה, תרבות, היסטוריה - על ההבדל בין התיווך שלי והתמודדות לבד. על הצורך להשהות, לקרא שוב מבלי להבהל שלא הכל מובן בקריאה ראשונה.
בחלק השני הבאתי שירים של אמילי דיקנסון לבקשתם. (יש עליה סדרה שחלקם ראו ולכן התעניינו בשירתה). עסקנו בביוגרפיה שלה וקראנו שירים שעניינם הלב הכואב המיוצג דרך הפסיחות, קרעי מילים ושיח קטוע.
במגמת הפילוסופיה
בכיתה יב' של אדם ויילר גור אריה
פילוסינימה - צפייה ודיון בסרט "מועדון קרב".
אחת הנקודות ששוחחנו עליהן היא מה גורם להרבה גברים להצטרף למועדון קרב:
- תחושה של חוסר משמעות לאור חיים נוחים מאוד שאין להם מטרות גדולות ואינם כרוכים במאבקים נשגבים.
- הימשכות למסתורי ולסודי - "אסור לדבר על מועדון קרב".
- המועדון נותן לגיטימיות לביטוי של יצרים אלימים שמחפשים להתפרץ.
- הסבל והכאב עוזרים להרגיש חי וחיוני לעומת החיים המשעממים, הנוחים והשגרתיים.
- המסגרת הנוקשה, החוקים והסמכות של המנהיג - אנשים מאוד נמשכים לזה. אנשים מחפשים ראש שבט.
- מועדון קרב מבטא השקפת עולם של טובים ורעים, של שחור ולבן, הכול מאוד ברור וחד. לאנשים מאוד קשה עם תחומים אפורים וחוסר משמעות.
- רצון להיות חלק מהקהילה ייחודית ומיוחדת.
חשוב לי לציין שלשמחתנו הרבה ליאור השתתפה איתנו בשיעור.
בכיתה י' של יעל אבוקרט קליין
היה זה שיעור תוכן אחרון, בו רציתי לסכם את תחילת אריסטו ולהגיע לספר י, ועל כן הגעתי נחושה להעביר את השיעור ללא הפרעות. וכך היה. בשיעור הראשון חילקתי לתלמידותים דפים של סיכום האתיקה של אריסטו, עשינו חזרה במקביל לדפים על החלק הראשון והעיקרי של האתיקה כפרקטיקה. וסיכמנו את כל מה שנלמד.
בשיעור השני למדנו את החלק השני של אריסטו, בו הוא אומר שהאושר הגדול טמון בפעולת העיון וחיי העיון. הבנו איך זה מסתדר בכל זאת עם כל מה שאריסטו אמר בהתחלה. במהלך השיעור העלו כל מיני ניצני דיונים שקטעתי ולא נתתי להם מקום. אמרתי להן שאם הן ירצו אז בשיעור האחרון נוכל לעשות דיונים על כל מה שהן ירצו וללא כל הפרעה שלי, אבל עכשיו אנו מתרכזות בחומר הלימודי הייעודי. וזהו, כמו תמיד אחרי השיעור תלמידות נשארו איתי כדי לשוחח על דברים שעניינו אותן ולא נתנו לזה מקום בשיעור. אני פתאום מבינה שוואו... נגמרת השנה. כבר מתגעגעת אליהןם.
Comentarios