שבוע 14 בבית החינוך הצפוני שלנו :
במגמת הספרות
בכיתה יב' של אילה ליבנה:
תלמה ולואיז סרט מעולה! אפילו אחרי 30 שנה הוא עדיין לגמרי עובד.
לאחר המפגש הקודם שהיה מאוד כבד היו לי חששות לגבי המשך הצפייה בסרט, שהיה טריגרי עבור חלק מהתלמידות בפעם הקודמת. הצעתי להן שנחליף סרט אבל הן העדיפו שנמשיך, וזו היתה החלטה מצוינת. מעבר להנאה מהצפייה עצמה הוא סיפק שלל נושאים לדיון. למשל: יחסי הכוחות המתחלפים בין תלמה ללואיז, ששוברים את החלוקה הצפויה של חזקה וחלשה, גברית ונשית. האם האשמה בהתגלגלות האירועים נופלת על אחת מהן או שמא על החברה הגברית? האפשרות להתפתח בנפרד מיחסים עם גבר, שאלות של מוסר מול חוק, דילמת החיים הארוכים הכבולים או החיים הקצרים המשוחררים, נקמה מול השלמה ועוד.
בהפסקה מהסרט (כשהמקרן החליט להשהות את עצמו) הן העלו את השאלה האם להסתיר בכתה מוצרי היגיינה בזמן וסת או דווקא לחשוף אותם לציבור ללא בושה. באופן לא מתוכנן החל דיון על הוסת הראשונה והתגובה של ההורים לזה, על חינוך מיני בבית הספר והפער בין המידע שהן חשופות אליו למידע הרשמי שהן מקבלות. מעניין לחבר את השיחות הספונטניות לנושא השנתי שלנו.
בכיתה יא' ד"ר מירב מידן:
שאלה של תלמידים בתחילת השיעור הובילה לשיחה על ספרות וכתיבה יוצרת. הסברתי את חשיבות הקריאה לכתיבה וליצירה. לא הכל נובע מאיתנו, לא הכל זו התבוננות פנימה.
מתוך כך כבר דקלמתי שירה שזכרת מימי הבגרות כדי להדגים את האופן שבו הספרות בכלל והשירה בפרט העשירו את חיי. הם התרשמו, הקשיבו והלוואי יזכו לחוויות דומות.
המשכנו לשוחח על המצב האנושי כפי שהוא עולה מהמחזה "מחכים לגודו".
קראנו מערכה שניה. השיר המעגלי הפותח שיש בו אלימות וסבל. ובהמשך ההמתנה והנוודות התמידית.
סיימנו בקצת דיבור פוליטי, שעלה מהתלמידים, בהתייחס לשביתת התלמידים שמתוכננת כנגד היוזמות של אבי מעוז.
בכיתה י' המשולבת של סיון קיפניס ואלעד נבו:
אחרי שיח קצר על התעודות שקיבלו או לא קיבלו התלמידים בבתי הספר, צללנו לשיעור שמוקדש לשאלה – מה התועלת בשירה, בספרות, ביצירה? קראנו תמלול של דיון בבית המשפט הסובייטי, כשהמשורר (לימים זוכה פרס נובל לספרות) יוסף ברודסקי מואשם בשוטטות והשופטת מבקשת לתהות על מעשה השירה:
השופטת: במה אתה עוסק למחייתך?
ברודסקי: אני כותב שירים. אני מתרגם. אני מניח...
השופטת: יש לך עבודה קבועה?
ברודסקי: חשבתי שזו עבודה קבועה..
השופטת: מי קיבל אותך לשורות המשוררים?
ברודסקי: אף אחד... ומי קיבל אותי לשורות האנושות?
השופטת: היכן למדת שירה?
ברודסקי: שירה אינה דבר שניתן ללמוד אותו.
השופטת: אם כך, כיצד?
ברודסקי: אני חושב שזה בא מאלוהים...
שתיים מהתלמידות המחיזו לנו את הדיון בבית המשפט (שבסופו – דנה השופטת את המשוררת לחמש שנות גלות בצפון ולחינוך מחדש) ודנו ביחס לשירה ויצירה שעולה מהדיון המשפטי. התלמידים העלו שאלות רבות והתייחסויות מעניינות לסוגיה, ובין היתר דיברנו על ה"תועלת" שבשירה בהקשר להגות של מיל שלמדנו במפגשים האחרונים.
אחרי הטקסט המשפטי הצגנו שני טקסטים שונים מכתבי אפלטון – הדיאלוג עם איאון, בכרך א' של כתבי אלפטון, בו סוקרטס דן בתפקיד השירה, לעומת קטע מתוך הפוליטאה, שמופיעה בכרך השני של כתבי אלפטון, ומיוחסת לאפלטון. לכאורה, שני הטקסטים סותרים זה את זה – בקטע הראשון סוקרטס טוען שהשירה היא מתת האל, בעוד בקטע השני אפלטון טוען שצריך להגביל את השירה ולמנוע את השפעתה על החברה. סיוון דייקה את המתח בין שני הקטעים והציגה את החיבור ביניהם והרחיבה על מחשבתו של אפלטון.
לסיכום החלק הזה שלחנו את התלמידות למשימת כתיבה – ביקשנו מהן להעמיד חלק מהן למשפט. זה יכול להיות תכונת אופי, אביזר אופנתי, מנהגים שונים או כל מה שעולה על דעתם. ניכר שהתרגיל סיקרן אותן והוביל אותן להתבוננות עצמית.
לאחר ההפסקה המשכנו בחלק הראשון של תרגיל המחצית שאנו עובדים עליו במפגשים האחרונים. הצגנו 3 קטעים ספרותיים קצרים שונים – שיר של נתן זך, קטע של ג'וזף קונרד מתוך סיפור בשם "האנרכיסט" וקטע מתוך סיפור של יהודית הנדל בשם "הרקדן". התלמידים נתבקשו לבחור קטע אחד ולנתח אותו באמצעות מחשבתו של אחד מהפילוסופים שלמדנו עד כה – אריסטו או אפלטון. במקביל המשכנו לקיים שיחות אישיות.
במגמת הפילוסופיה
עקב היעדרותן של ה'יעליות' (על זו של יעל אבוקרט נרחיב כאן עוד מעט) איחדה גראסייה, מנהלת בית החינוך, את הכיתות שלהן וחרגה משגרת לימודי הפילוסופיה - פתחנו את השיעור במשחק קהוט- שאלון על קרית שמונה המסתיים בשאלות על האוכלוסיות שיש בעיר, מה שהוביל אותנו להרצאה על קהילת צד"ל.
ההרצאה התחילה במשחק על רישתיות ושיתופיות, כפתיח לשיתוף הפעולה שהיה בתקופה של צד"ל בין לבנון לישראל.
במהלך ההרצאה הבאתי רקע ועובדות על אותה התקופה, את הסיפור האישי שלי ושל המשפחה שלי ואת מצב האוכלוסייה לאחר הנסיגה.
בשיעור היה גם סירטון על החוויה של חיילי צה"ל ביום הנסיגה, כדי להביא את החוויה של שני הצדדים.
בשיעור עלו שאלות רבות על החוויה עצמה, על החיים בישראל כמיעוט, על החיים האישיים שלי ועל ההסתגלות לחיים בארץ כאוכלוסייה.
רבים העלו חוויות של עלייה מהמשפחה שלהם, ותלמידה שיתפה על היותה מחוסרת דת והפחד שהיה לה בעבר לחשוף את הפרט הזה בקרב החברים.
בסוף השיעור עלו פידבקים חיוביים ושנהנו לעשות שינוי בשגרה ושישמחו לעשות יותר שיעורים כאלה.
אולימפיאדת הפילוסופיה
אז לראשונה בתולדות 'דרך רוח' לקחנו חלק בתחרות הגמר המאורגנת ע"י משרד החינוך והספרייה הלאומית. נעמה, תלמידתה של יעל אבוקרט זכתה להגיע למעמד המכובד ויעל התעקשה ללוות אותה כל הדרך לשם. וזה מה שהיא ספרה על החוויה:
המסע שלנו לעבר הגמר התחיל לפני כמה שבועות. התחיל בשיחה כנה שבה בררתי עם נעמה מה יהיו התנאים הטובים עבורה להגיע ולהשתתף בגמר בראש שקט ללא מכשולים טכניים או רגשיים. הבנתי שלנעמה יהיה קשה מאוד לקום ב4.00 בבוקר ביום התחרות ולנסוע שעות בשני אוטובוסים לירושלים, והבנתי שהיא מאוד תשמח ותרגיש הרבה יותר טוב אם אלווה אותה, אז בחרתי למצוא החלפה לשיעור וללוות אותה מההתחלה עד הסוף. (כמי שמתקשה באופן קיצוני לוותר על שיעור המטרה היתה חשובה וראויה)
הודעתי רשמית בכיתה שאסע ללוות את נעמה ולכן לא אהיה ויחד נתנו את הרספקט לכך שהיא קודם כל השתתפה בתחרות החיבורים וגם הצליחה לעלות לגמר.
ברביעי אספתי אותה מראש פינה ויצאנו לדרך, זמן איכות של שיחה, מוזיקה של טינאייג'רס (זו היתה ההקרבה האמיתית מבחינתי) היה לנו הרבה זמן לשוחח. מבחינת התחרות בעיקר כיוונתי שתיקח את זה כחוויה שתשתדל להיות ברגע עצמו, חיזקתי אותה והצבעתי על חוזקות הכתיבה שלה וציינתי שיש לה מה לתת ולהביע. אז שתתרכז בחדוות העשייה הרי זו זכות וזה כיף לכתוב חיבור פילוסופי, כמובן שתעשה את הכי טוב שיכולה, אך תוותר על הלחץ שבא עם הרצון לנצח ולטוס ליוון. תכננו את יום המחר עם אלפי מקדמי הגנה כדי להגיע לפני הזמן וברוגע. ישנו בבית של אחי ובבוקר קמנו מוקדם והתארגנו למופת, בשביל בוקר של כיף לקחתי אותה לבית קפה שמצאנו מבעוד מועד באזור התחרות ושידענו שפותח ב8.00 אך מסיבות טכניות הוא התחיל באותו בוקר לשרת את המבקרים ב8.40 שם התחיל קצת לחץ... אך התגברנו עליו וממרח הארטישוק היה שווה את זה לדברי נעמה. נסענו לספרייה הלאומית לכתובת שניתנה לנו במייל והיא לקחה אותנו למקום אחר ( טעות שלהם! לא הוגן ) והנה מצאנו עצמנו בספרייה 7 דקות לפני התחרות. חששתי שאחרי כל מה שעשינו באחריות היא תגיע בגירעון טכני אבל היה בסדר בסוף, והייתי בקשר עם ענת מהתחרות כדי לוודא שהמצב לא יהיה כזה, והסתדר בסוף. נעמה נכנסה לחדר אינטימי שבו כל המתחרות ישבו ומישהי דברה איתן שכל הכבוד שהגיעו עד הלום, וצללו לכתיבת החיבור. משהו הרגיש לי קצת מוזר, ענייני מדי. ציפיתי לאיזו פתיחה, איזה מפגש כללי פתוח לפני שסוגרים עליהן את הדלתות. אולי אני דרמטית כי הקדשתי יותר מ24 שעות התארגנות לטובת העניין אבל גם אם הייתי מגיעה מירושלים, יש כאן מעמד ראוי, שלדעתי היה אפשר לציין אחרת. אבא של נעמה הגיע בבוקר ללוות אותה גם כן (אחרי שווייז בלבל גם אותו) והוא ואני חיכינו 4 שעות לסיום התחרות. המתחרות יכלו לפי הצורך לצאת להפסקת שירותים ובאחת כזו פגשנו את נעמה לרגע. לאחר 4 שעות היא יצאה, אמרה שלא היה הכי טוב בעיניה, שהרגישה שמשהו חסר אך לא מצאה מה... הסברתי לה שכולן שם היו באותם תנאים, אי אפשר לכתוב משהו מושלם בשוט אחד וללא הגהה והתרחקות אמיתית. אך אל דאגה כי בוחנים אותה מראש תחת תנאים אלו, ושבכל מקרה גם אם לא תעלה אז לא נורא. נתתי לה חיבוק אמרתי לה שאני גאה בה והתפצלנו היא חזרה עם אבא ואני נסעתי לאסוף אחיינים. ובשני רכבים אחרי ארוחת צהרים זריזה נשאבנו לפקקי הצפון הסיוטיים של יום חמישי. אני נסעתי דרך הבקעה הם כביש 6 ולי לקח פחות זמן, לקח חשוב שיש ללמוד מן המסע.
Comments