שבוע הלימודים ה 18 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית תל חי הסתיים לו אמש בקול תרועה רמה (כך לפחות זה נשמע במסדרון היציאה מבית החינוך 😊) :
במגמת הספרות (ד"ר טליה לוי):
"אם עכביש טווה קורים וצד את החרקים שנתפסים בהם, זה נחשב אלימות ברשת?"
"שלושה שרקנים עומדים בטור. השרקן הראשון אומר שמלפניו אין שרקן ומאחוריו יש שרקן, השרקן האמצעי אומר שמלפניו יש שרקן ומאחוריו יש שרקן, השרקן השלישי אומר שמלפניו יש שרקן ומאחוריו יש שרקן.
איך זה יכול להיות? "השרקן השלישי הוא שרקן שקרן". "מה זה נקניק הלום קרב? פסטרמה".
אלו דוגמאות לא מייצגות לבדיחות הגזעניות, המקבריות והמצחיקות עד מאד שהביאו איתן אתמול התלמידות לשיעור; אלו שניתן לכתוב כאן. סיפור כהכנה לקריאה בספרו של דויד גרוסמן סוס אחד נכנס לבר שבמרכזו קומיקאי בערב סטנד אפ ההולך ומסתבך, שאלנו מה מצחיק בבדיחה, איזה יסודות צריך שיהיו בה ועל איזה צרכים היא עונה.
דיברנו על תבנית אי-ההתאמה שנמצאת בבסיס הבדיחה: היא מתחילה עם היגיון מסוים שמשתנה ונשבר כשנכנס היגיון אחר; החיבור בין שתי המסגרות שלא מוצבות זו לצד זו בשגרה מצחיק אותנו. התייחסנו גם לצד הפרפורמטיבי-ביצועי של הבדיחה: כמה קשה לספר בדיחה באופן מוצלח, לעצור במקומות הנכונים, להדגיש את המילים החשובות ולהצליח להוביל את השומע לשורת המחץ בלי שישים לב.
אחרי שהתלבטנו בקשר לאופן המסירה של הבדיחה ומה גורם לה לעבוד, שאלנו את עצמנו מה בדיחה "עושה". חשבנו על הבדיחה כדרך להגדרה עצמית ולסימון מעגל ייחוס, מעין מתחם הסוגר יחדיו את מספר הבדיחה והשומע: אנחנו לא כמו הדמויות בה, לעומתן אני בסדר גמור; אם הבנת, אתה "משלנו"; בדיחות מקבריות שאולי עוזרות להתגבר על הפן האפל והקשה בחיים.
לבסוף פנינו לקריאה בספרו של גרוסמן, שבו המבט שגם מלווה אותנו השנה כנושא שנתי הוא מהותי מאד: ההזדקקות למבט של העד, והכמיהה למבט אוהב ומקבל.
במגמת הפילוסופיה (ד"ר אדם ויילר גור אריה):
בחלק הראשון של המפגש דנו בגישות שונות לשוויון - שוויון במשאבים, שוויון בתוצאות וצדק כהרמוניה. אני מקווה שהדיון הזה מהווה הכנה טובה ללימוד 'מסך הבערות' של רולס.
בחלק השני של המפגש עשינו חזרה על מדרון הספק של דקארט והצבענו על מקור ידיעה חשוב שנראה שדקארט מתעלם ממנו - עדות של אנשים אחרים.
Comments