עשרה שבועות כבר מאחורינו. חגיגת רוח אמיתית. יאללה בואו:
במגמת הספרות (ד"ר טליה לוי):
פתחנו בחריזה, הפעולה הקלילה והכיפית שכילדים השתעשענו בה ושחוזרת בחלק מהשירים אותם קראנו עד כה. דיברנו על מהו חרוז "חוקי": בעוד שהרגילו אותנו שחרוז צריך להיגמר באותם הצלילים ("חלון-בלון", "מיטה-שיטה"), הצגנו את הכלל לחריזה בעברית לפיו כל מה שצריך בשביל חרוז תקני היא התאמה צלילית מהתנועה המוטעמת האחרונה עד לסוף המילה. כדי להבין את הכלל הזה חזרנו אחורה להטעמה- מלעיל ומלרע, ובחנו זוגות של מילים, האם הם חרוז או לא חרוז. כך גם מילים שלא נגמרות באותו הצליל ("אני" ו"נקי", "אדון" ו"שלום"), התגלו כחרוזים חוקיים. דיברנו גם על חרוז דקדוקי, חרוז זכרי ונקבי ודפוסים של חריזה.
בהמשך קראנו את השיר "במולדת" של נח שטרן. בחנו את החלוקה לבתים, החריזה, והשדות הסמנטיים של כל אחד משני בתי השיר ומשחקי המילים בו. כל אחד מהרכיבים האלה הוסיף לניגוד אותו זיהו התלמידות כבר בקריאה הראשונה, בין הגולה על ריחות הלילך האווריריים, ההזיות והאכזבות שבה, לבין המולדת התובענית והממשית עם ריחות תפוחי הזהב הכבדים שבאים "להנות ולענות", "להעניק ולהחניק". הפירוק של השיר לא זרם לנו, ומצבי הנפש שמציג שטרן במשחק המילים הכאילו-קליל גרמו לי לשאול את עצמי האם החומר שהבאתי איתי הפעם, יותר משהוא מהנה הוא מענה, ויותר משמעניק – מחניק.
בחלק השני של השיעור עבר בקלילות רבה יותר עם המחזה פיגמליון של ברנרד שאו. חזרנו אל המערכה השנייה בה עקבנו אחרי אלייזה דוליטל כשהיא נכנסת לראשונה לביתו של הפונטיקאי המהולל פרופ' היגינס.
היגינס מתערב עם הקולגה שלו שיוכל להפוך את היצור העילג שלפניו לדוכסית בתוך שלושה חודשים ובכך ממצב את עצמו כפיגמליון המודרני. אלא שבשונה מפיגמליון המיתולוגי שפיסל בשנהב, לפני היגינס עומדת אישה בשר ודם, חומר גלם בעייתי ולא נוח לעיצוב. בשבוע הבא נגלה האם ניצח היגינס בהתערבות.
במגמת הפילוסופיה (ד"ר אדם ויילר גור אריה):
בחלק הראשון של המפגש התמקדנו בהכנה למבחן שיערך בשבוע הבא על הנושאים הבאים: משל המערה, נאום ההגנה, הטיעון הקוסמולוגי, משל השפנים והצפרדעים, 'זאב זאב' וסרטו של איוואן ראמאדאן - Tolerantia.
בחלקו השני של המפגש דנו במשל הכובע והצבענו על הקשר שלו לניסוי המפורסם של סולומון אש:
Comments