במגמת הספרות
בכיתה יב' ד"ר מירב מידן:
התלמידים רצו מאד שנפגש ונתחפש לדמויות מספרים שלמדנו: היו לנו את טוילה ורוברטה (רצ'טטיב, טוני מוריסון) ואת תחנות הרוח של דון קיחוטה. את דידי (מחכים לגודו של בקט) ושתי ערס פואטיות ואילה מה לי ולה אחת. אני הייתי אקו. עברנו בין הכיתות לאחל חג שמח.
ממשיכים להתעקש להבין את השפה העגנונית. סיכמנו את הסיפור עד לשלב שהגענו אליו, (תקציר הפרקים הקודמים) והמשכתי בקריאה.
השפה העגנונית קשה ומתסכלת בעבורם. אני/ אנחנו מסבירים פסקאות.
הדגמתי להם איך השפה היא רובד אחד בקריאה וכי עגנון הוא פסיכולוגי במובן המודרני. כתיבתו משוקעת במאה ה20, דומה לסופרים מודרניים ושונה מאד מהמדרש לדוגמא.
במהלך הקיאה גם כתבנו אפיוניי דמויות בדגש על מגדר.
במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה יא' של סיון קיפניס ואילה ליבנה:
לצערי השיעור אתמול לא התקרב לשיעור בשבוע שעבר. אני ממש מקווה ואנסה לעודד אותם להגיע פרונטלית, זה ממש הבדל של שמיים וארץ.
הנה הסיכום:
הגעתי לשיעור עם טקסטים של ניטשה (על המשוגע שנואם על מות אלוהים) וקטע מתוך אופנישד הודי, כשהרעיון היה להבין את המשמעויות של מות האלוהים, וגם, באמצעות הטקסט ההודי, לחשוב על אלוהים בצורה שונה מזו המערבית.
אך את השיעור הטרימה ישיבת צוות, שבה התייחסנו לפורים, גם המצג הרעיוני של המסכה והתחפושת, וגם מהצד העכשווי של קיום חגיגות בעת הזאת, ופתאום כבר לא הייתי בטוחה שהשיעור שתכננתי התאים.
השיעור הפעם התחלק בערך שווה בשווה בין משתתפי הזום לאלה שהגיעו פיזית. אני מציינת את זה כי זה מצב מאתגר, ובטח אחרי השיעור הפרונטלי על מלא מהשיעור שעבר.
שיתפתי את התלמידות בלבטים שלי ביחס לשיעור וכולן ממש רצו לקיים דיון על המצב. זרמתי איתן. דיברנו על השאלה האם ראוי לחגוג את פורים בצל המלחמה והעובדה שיש חטופים בעזה. הקונצנזוס היה שכן. הקשתי, ושאלתי האם המדינה צריכה לעודד את האזרחים שלה לחגוג? רציתי לעודד אותם גם לחשיבה על המדינה, על התפקיד שלה, על המעורבות שלה בחיים הפרטיים שלהם.
נושאים רבים עוד עלו בשיחה, ואחד שאני רוצה להעלות גם כאן, והוא הפערים בין המרכז לפריפריה שרק הקצינו מאז ה 7.10. אחרי הכל מדובר בנערות ונערים שלא חזרו לבתי הספר שלהם והלימודים והחיים בכלל משובשים מהיסוד.
בשיעור השני קראנו את האופנישד (ברהד ארניקה) שמתאר את בריאת העולם מתוך האטמן, מתוך העצמי (במובן הלא-פרסונלי של המילה) . מיד קפצה ההשוואה לסיפור הבריאה התנ"כי, נגה נכנסה ברגע הנכון והאירה על הנושא הזה. ניסיתי לשים את הדגש על נקודת המוצא לבריאה: בסיפור התנכי האל בורא את העולם מבחוץ והוא המקור לטוב ולשלמות, לעומת נקודת המוצא ההודית הרואה את העצמי (האטמן) כמקור הבריאה, כך שהשלמות והמסע לגילוי העולם מתחיל במסע פנימה ולא החוצה.
לצערי הרגשתי שאני לא מצליחה להבהיר את הנקודה הזאת והדיון הזה נחת עליהם משומקום. בשיעור הבא נחזור לאלוהים המת של ניטשה...
בכיתה י' של אלעד נבו ואליעזר בקלש:
התלמידים הגיעו אל בית החינוך אחרי חגיגות הפורים בבית הספר, וזה התלבש היטב עם נושא המפגש – מסיכות. קראנו בסיפור של קלריס ליספקטור "שרידי קרנבל" ובחנו את היחס לתחפושת – מה היא מגלה על הגיבורה? האם אנשים עוטים מסיכות גם ביום יום? אחרי הקריאה והדיון חילקנו אותם לשלוש קבוצות וכל אחת מהן קראה את הסיפור של אורלי קסטל-בלום "הייתי פעם שד". הקדמנו ודיברנו שוב על מאפייני הסיפור הפוסט-מודרני וביקשתי שישימו לב מה תפקיד התחפושת בסיפור. התלמידים היו מופתעים מאוד למקרא הסיפור שעורר אצלם רגשות רבים, שכוללים בעיקר דחיה ובלבול. הם חזרו עם תובנות נהדרות על צורת הסיפור שקסטל בלום משתמשת בה. הם אפיינו את צורת החשיבה והזיכרון של הגיבורה והיו נלהבים מאוד לדבר על הסיפור. כמו שאנחנו יודעים מהטוויטר, לחשוב דברים רעים על משהו יכולים להביא לפרץ יצירתיות.
אחרי ההפסקה אליעזר הציג פסקה של ניטשה על מסכות, הציג את ההיסטוריה של ההתחפשות בפורים, הציג את דברי שייקספיר "העולם כולו במה" ותהה יחד עם הכיתה מתי אנחנו לובשים מסיכות? אילו מסיכות? מתי אנחנו מחליפים אותן? הוא הציג נימוקים לטוב ולרע במסיכות ועורר את התלמידים לדיון ושיתוף.
במגמת הפילוסופיה
בכיתה יב' של יעל אבוקרט :
נפגשנו בזום במתכונת מצומצמת עקב הברזה המונית לטובת פורים, ארבע תלמידות ואנוכי. השאלה שהכנתי להן היתה על ניטשה אך לבקשתן עשינו קודם חזרה ותזכורת בעל פה. חזרנו על כל התכנים של השיעורים שבעצם למדנו בזום מיד כשחזרנו בתחילת המלחמה. היתה לי הפעם חוויה מעיקה. תלמידה אהובת ליבי, היתה אחת מתוך שתי תלמידות שפתחו מצלמה, שזה תמיד משמח אותי. קלטתי שאבא שלה, המסורתי נמצא מאחורה בחדר והבנתי שהוא כנראה שומע את מה שאני אומרת, ראיתי שהיא היתה בלי אוזניות. זה ממש ערער אותי, כי פחדתי לדבר חופשי על ניטשה, דווקא השיעור הזה, על אלוהים מת ועל מוסר עבדים ועל העם היהודי הערס הזה שעשה היפוך ערכים כי לא רצה להפסיד במשחק. הייתי עסוקה בחשש שהוא יכעס עליה על "השטויות שהיא לומדת". גם הייתי עסוקה בתחושה של המבוכה שהיא בטח מרגישה נוכח הפער בין מה שהיא לומדת ורוצה ללמוד לבין מה שראוי שיאמר עכשיו בחלל החדר בו גם אבא שלה נמצא. אני יודעת גם משיתופים שלה בעבר, שאבא שלה לא פתוח לדעות ליבראליות וחירות חשיבה היא לא צד חזק אצלו. היתה פשוט סיטואציה לא נוחה. לא הרגשתי בנוח לדבר בדרמטיות ובישירות האופיינית לי הפעלתי מניפולטיביות שמנסה להיות רגישה רגע לתלמיד הנוסף בחדר. התחלתי קצת להתפתל קצת לעדן, ללטף, להוסיף דוגמאות מפרגנות לאנשים מסורתיים שגם יכולים להיות אותנטיים, נתתי דוגמאות מהעבר והמשפחה המסורתית שלי ובקיצור. לא יודעת מה עשיתי שם. מקווה שלא הוצאתי את ניטשה שומר מצוות וקורא ל"אותנטיות וחיוב חיים בעזרת ה'" . אם היה שיעור פרטי שלה פשוט הייתי משנה נושא, אך הייתי צריכה להיות נאמנה לשאר התלמידות שאמורות להיזכר בניטשה. עבורי זה היה מעיק. זה הצר עלי גם מבחינת השיעור וגם מסיבה שזה לי את כל עניין המפונים האלה שאנחנו, בתוך חדר אחד, אין מרחב רגע לחשוב ולדבר כמו שצריך.
לאחר מכן הן התבקשו לכתוב תשובה לשאלה של שיעור שעבר והפעם לענות עליה לפי ניטשה. הן יצאו לכתיבת השאלה, ושלחו לי בתום המשימה ואז חזרנו. הקראנו תשובות של שתי תלמידות ועברתי עם תיקונים ודיוקים שלב אחרי שלב. התשובות שהקראנו היו של תלמידה שיכולת הכתיבה שלה היא בינונית ומטה וגם של תלמידה עם הכתיבה הטובה ביותר בכיתה. לשתיהן היה צורך לתקן ולחדד את האופן בו התכנים של ניטשה מתקשרים זה בזה. זה מצביע על כך שהתפיסה שלהן בתחילת השנה, ועוד בזום, ועוד במלחמה ובשוק שכולנו היינו בו לא הייתה מדהימה. הלימודים בזום למי מהן שבכלל נכנסה אליו, היו כבדים, גם לי, ועכשיו אנחנו עושות חזרה בזום, בחור השחור הזה, גם כן לא פשוט. השיעור הזה היתה תנועה "מלאה" של 100 אחוזי השתתפות מתוך ארבע תלמידות שנכנסו בשביל ללמוד, פשוט כך, וזה היה עדיין קשה לסחוב את זה. נאמנה לפילוסופיה, אינני בוכה על מה שלא יכולה לשנות, זה מה שזה, ואם לא היה זום בכלל לא הייתי זוכה לראות את הכיתה המפונה שלי, אבל זה לא יעזור, זה תמיד לעמוד מול קושי, תמיד להיות בהילוך ראשון, זה כל פעם מפתיע אותי מחדש. נו מילא... שבוע הבא נפגשות פנים מול פנים (בעזרת ה', או הקוסמוס או כל אלי האולימפוס, או עייפותו של נסראללה... העיקר שנפגש).
Comentários