גם השבוע ה 13 בבית החינוך בתל חי, עמד בסימן התאונה הקשה שהתרחשה בצפון בשבוע שעבר וגדעה את חייהם של שלושה בני נוער, תושבי האזור וחברים לספסל הלימודים של חלק ניכר מתלמידי בית החינוך שלנו:
במגמת הספרות
בכיתה יב' של אילה ליבנה:
פתחנו אתמול בעיבוד של השבוע שעבר, התלמידות סיפרו על הלוויות והשבעות שהיו בהן, לחלקן זה היה המפגש הראשון עם מוות מקרוב. תלמידה אחרת שיתפה שהאישה שנפגעה קשה בתאונה ועדיין מונשמת היא בת דודתה. היה הרבה עצב, חוסר אונים, תמיכה וגם מבוכה. בשלב מסוים השיחה תפסה כיוון פילוסופי ואולי זה היה יותר קל להרחיק את הכאב אל השכל. קראנו ביחד שיר של אווה קילפי והוא סיכם את השיחה עם מעט נחמה.
הרגשתי שאחרי שבוע כזה הדבר הנכון עבור כולנו יהיה לצפות בסרט ואחרי הרבה קשיים טכנולוגיים התחלנו לצפות בתלמה ולואיז. שכחתי כמה הסרט הזה בעצמו מלא בסצנות קשות וכשהוא נתקע ולא יכולנו להמשיך לצפות חשתי קצת הקלה.
במקומו התחלנו לקרוא ביחד את בדמי ימיה של עגנון, שהחליף את שבועת אמונים.
בכיתה יא' ד"ר מירב מידן:
פתחנו כמובן בדיבור על התאונה. בסבב הם דיברו על הקירבה להרוגים אבל בעיקר המוות שפוגש אותם בגילם, הפחד להתבגר לעשות רישיון; לקחת אחראיות.
המשכנו לשיר של טילור סוופט שהביאה תלמידה. (הזמנתי אותם ללמד טקסט שלהם...) היא ספרה על שיר שעניינו דמות אקסצנטרית שהחברה לעגה לה כמשוגעת הכפר איתה הזמרת מזדהה.
התלמידה הביאה רקע על טיילור סוויפט ועל הדמות השנייה ואז עזרתי בניתוח מבחינה ספרותית ומגדרית.
הם מאד התעניינו והתלהבו מיכולת הניתוח שלי לטקסט שלא הכרתי. זו הייתה הזדמנות מצוינת להראות שמי שיש לו כלים להבנת ספרות יכול להשתמש בזה ולהגיע לרוחב דעת!
בחלק השני צפינו במערכה הראשונה מהמחזה "מחכים לגודו" בימויי וליהוק מצוין של תיאטרון הבימה.
בכיתה י' המשולבת של סיון קיפניס ואלעד נבו:
השבוע הצטרפו אלינו שלושה תלמידים חדשים מדנציגר שבקריית שמונה. שמחה גדולה על ההתרחבות, ולצידה אתגר- אנחנו עסוקים בשלב זה בכתיבת התרגיל המסכם של הסמסטר הראשון, ומתלבטים איך לשלבם.
האתגר נדחה כיוון שכמו שאר בבית החינוך, הקדשנו את תחילת השיעור לשיחה על התאונה הקטלנית שטלטלה את האיזור. שמענו מהתלמידות איך הן התמודדו עם האירוע המצער הזה. אלעד הקריא להן שיר של אווה קילפי "אל תחשבי שהחיים קצרים מדי", שיר שמציע נחמה, אולי, אל מול המוות, שעוסק ביחס שבין המוות לחיים. אלעד פתח בדיון על השיר, אבל נראה היה שהלמידות דווקא העדיפו להרחיק מעליהן את נושא המוות והשיחה נפתחה לכיוונים שונים. דנו בשאלות כמו מי עומד במרכז האבל, המתאבל? הסביבה הקרובה? משם עברנו לשאלת ההזדהות עם האחר, האם היא יכולה להוות בסיס למוסר. האם יש משמעות מוסרית ליכולת שלנו להזדהות עם דמויות בדיוניות? מה הופך דמות ספרותית/קולנועית לטובה? היתה שיחה מרתקת! תוך כדי ניסינו לחוש את התלמידים החדשים ולחבר אותם לדיון. הפסקה.
בחלק השני חזרנו לתרגיל בשלושה חלקים שהתחלנו בשבוע שעבר. התלמידות הגיעו לשיעור עם התרגיל מהשבוע שעבר אחרי שעבדו עליו בבית ועברנו לחלק השני- כתיבה על תפיסת האושר של אריסטו. הנחנו שהן יזדקקו לחזרה החומר לפני שיתחילו לקרוא, ובנוסף, יש לנו שלושה תלמידים חדשים... מצאנו פתרון מעניין... חילקנו את הכיתה לקבוצות כאשר כל קבוצה אחראית ללמד אחד מהתלמידים את אריסטו, כך ניצור חיבור בין התלמידים הוותיקים לחדשים, נחבר אותם לחומר ונעשה חזרה אריסטו. בפועל, היתה המולה, אך החיבור בין התלמידים כן התרחש, וגם הופתענו ושמחנו לגלות שהן זוכרות וזוכרים את אריסטו. בשבוע הבא נמשיך לחלק השלישי ויישם את אחת התפיסות (אריסטו או מיל) על טקסט ספרותי שעניינו באושר.
במגמת הפילוסופיה
בכיתה יב' של יעל אשד סילבר:
השיעור הראשון הוקדש כמעט כולו לשיח על הרגשות והמחשבות של התלמידים והתלמידות בשבוע האחרון.
התחלנו בשאלה כללית על שלומם ושלומן. היו ששיתפו שעבר שבוע קשה, שההודעה על התאונה היתה קשה עבורם. חלקן שיתפו ביחס של בתי הספר לאירוע.
ביצענו שני תרגילי כתיבה על טקסטים שקשורים במוות:
1. הוצג על הלוח המשפט הראשון בשיר (ללא שם): "זה דבר מפחיד לאהוב את מה שהמוות יכול בו לגעת". ניתנו לתלמידות 5 דק לכתוב כל מה שעולה ברוחן. לאחר שיתוף במליאה קראנו יחד את כל השיר.
2. סיפרתי לתלמידות מעט על אפיקורוס וכתבתי על הלוח את הטיעון שלו מדוע המוות אינו יכול לפגוע בי.
התלמידות כתבו במשך 5 דק' טקסטים מגוונים על התוכן או הרגשות שעלו מתוך התוכן של הטקסט.
חיברתי בין רעיונות מרכזיים שעלו לממש מעט תיאוריה פילוסופית על מוות ומשמעות החיים ועל הזכות שיש לנו מידי פעם לעצור ולהבין טוב יותר את משמעות החיים.
בשיעור השני בנינו יחד פעילויות שהתלמידים והתלמידות יעבירו בעוד שבועיים לכיתה י' בבית החינוך.
בכיתה יא' של יעל אבוקרט :
את השיעור הזה הקדשתי לאוורור מכל מיני כיוונים, בעקבות האירוע הטרגי בו נהרגו לפני שבוע הנערים בני השכבה של התלמידותים שלי, ומבית הספר של חלקן.
הייתי מודעת לכך שחלקן לא למדו כל השבוע, ואולי הן צריכות אוורור דווקא מדיבורים על כך, אז פשוט בקשתי שישתפו, כל מה שהן רוצות, שיספרו מה איתן, מה היה בבתי הספר השונים. השיתופים התחילו מעמליה שההרוגים היו החברים הכי טובים של בן הזוג שלה, והיא עמוק בסצנה ועד לגישות הרחוקות יותר, של מי שפחות נגע בה כי לא הכירה. עלה מנעד מעניין בין שוק שקשה להתאושש ממנו, מפגש עם מוות מול הפרצוף, בקהילה, סצנות בבית הספר, הלוויות ועוד, ועד הגיגים בדבר פעם ראשונה שחווים אירוע כזה ולא שומעים עליו כבדרך אגב מהחדשות, ודרך הבנה שצריך יותר להיזהר בכביש כי הן בגיל של הוצאת רישיון.
אני שיתפתי שאני לא מכירה את ההרוגים משום מקום, אבל מהרגע ששמעתי ענן כבד של דיכאון ומחנק בגרון מלווים אותי, ודיברנו על הענן השחור הזה שאופף אותנו באצבע הגליל מאז המקרה. שיתפנו פשוט וכנה, כל אחת מהמקום שלה.
אחר כך כשהרגשתי שזה מתאים תעלתי את הדיון למקום יותר פילוסופי. אמרתי שכאב ועצב זה משהו שפשוט צריך לחוות ואין מה להתווכח עם זה, אבל כשאנחנו נתקלים במוות זה מטלטל וזו הזדמנות ממש לעצור רגע ולחשוב על החיים. עשיתי קציצות אקזיסטנציאליסטיות בטעם היידגריאני עם נגיעות של סארטר, דרך כל מיני נקודות שהעליתי לאוויר.
התחלתי עם זה שהיידגר אומר שאנחנו לא מתייחסים למשהו ולא מעריכים אותו עד שהוא נשבר וזה נכון גם לחפצים וגם לגוף. התחילו לרוץ דוגמאות מהפצע בלשון של ליאור, דרך איבוד חוש הטעם והריח בקורונה, הנקע ברגל בטיול במקסיקו , ועוד ועוד.
התפתחה שיחה צבעונית מלאה בצחוק, ככל שהדוגמא היתה יותר כואבת וקלקלה יותר משהו באורח החיים כך יותר צחקנו. ואחרי שצחקנו, קפצתי שניה לסארטר- האדם הוא יצור היחיד שמתעסק ב"אין" ורואה את החסר ויכול מתוכו להיות מודע אל המלא ולפתח יחס אליו, אל היש. אפשר לקחת את זה לכיוונים חיוביים או שליליים, וחזרתי להיידגר ולכך שהידיעה שאנו מתים יכולה לקרב אותנו לאותנטיות לשאול איך אנו רוצים לחיות את עצמנו, להגשים את חיינו. לא רק מה להשיג אלא איזה אדם אנחנו רוצים להיות בזמן הזה שבו אנו הווים. ואז הן התחילו להעלות דוגמאות שבבית כל תחילת שנה כותבים פתקים מה נרצה להשיג, וכל מיני טקסים חמודים, ושוב התפתחה שיחה כיפית בנושא של חזון לשנה הקרובה, או בכלל לחיים. ואז לקחתי את זה לנושא החשוב הבא: יום הולדת של קירה ( שהביאה לנו לכיתה את העוגה היפה ביותר שנצפתה בכדוה"א: ערימת שלושה ספרים ענקיים ובראש הערמה "המדינה לאפלטון" בגרסה עתיקה ) אמרתי שכיצורים שיודעים על הקיום שלהם ויכולים לפתח יחס ליש, מכיוון שיודעים על האין, יום הולדת הוא גם כן הזדמנות לשאול את השאלות הקיומיות האלה, ושאלנו את קירה מה היא מאחלת לעצמה ואיזה אתגרים היא רוצה לעמוד, היכן להתפתח וכולי.
איחלנו לה איחולים פילוסופים מכל הלב והתענגנו על העוגה. לצערי אפלטון היה בטעם לימון, ורציתי את הספר השני של מוס השוקולד. אבל לא נורא, העיקר שעשינו סלפי עם העוגה.
בשיעור הבא עברתי איתם ללא רחם על הערות לכתיבת חיבור פילוסופי בעקבות העבודות שהחזרתי להן. הגעתי לשיעור בדיכאון הענן השחור. ויצאתי ממנו עם לב רחב... תודה על הכיתה הזו !
Comments