במגמת הפילוסופיה
בכיתה יב' של יעל אבוקרט:
הבגרות בפילוסופיה - הגיע יום הבגרות. כולן התייצבו בלחץ, בהתבכיינות של "לא למדתי מספיק", "לא זוכרת" , "נפרדתי מחבר שלי" ועוד. חוץ מקירה, היא הגיעה רעננה, חגיגית עם עוגה ביד. הכנסתי אותן לכיתה ואיפסתי אותן, מי באופן אישי ומי בשעת ההטפה הכיתתית. שיאספו את עצמן, שלא ידאגו, הן למדו שלוש שנים וכל מה שצריך יעלה להן עכשיו. ואם יש להן צרות בראש שיתאפסו וידחו את הצרות לעוד שלוש שעות, לצערן הצרות יחכו להן, אבל הרגע הזה הוא מיוחד וסוגר תקופה מבחינה מסוימת, שיתאפסו ויאספו את עצמן בכוונה רצינית ושרירי ליבה. חילקתי להן את המקרונים השווים שקניתי להן ב"קפה אנה" ברמת גן, ובמקביל זרקתי המלצות חמות על העוגה של קירה שלא הפסקתי לאכול, כאילו הייתה ארוחת צהרים.
בכדי לאזן את כמויות הסוכר שידעתי שעוד מצפות לי, קניתי נבטים ושמתי לי על השולחן, מנשנשת בין פרוסת עוגה לזו שאחריה, ומקווה שהרעש העדין לא מפריע להן להתרכז. כמובן שהן הסתלבטו עליי, "נבטים... מה עכשיו? רוצה מלח ? מה הקשר?" אוכלות מקרונים ואוכלות שוקולדים שנגה הביאה להן, ומתנשאות. אבל מה שצריך להיות מסופר הוא שבאמצע הבחינה, מישהי אמרה "דווקא נראה פרש". קמתי והצעתי לה נבטים, ואיכשהו זה התפשט, ועוד מישהי רצתה ועוד אחת, ואז התרחש הרגע הכי הזוי בתולדות בחינות הבגרות לדורותיהן. מצאתי את עצמי מחלקת לתלמידות נבטי חמנייה בזו אחר זו (כולל אביה שהייתה המורדת הרשמית החזקה ביותר! ) הן כותבות, ואני עוברת ביניהן מחלקת להן, ואז זו מרימה את האצבע "אפשר עוד?" וזו הייתה סיטואציה שאין לתאר אותה. כמו שמחלקים סוכריות בגן, רק נבטים בבחינת בגרות, לצד המקרונים ותוך כדי אני עושה רפלקסיה ומסתכלת מבחוץ על הסיטואציה ההזויה. וזה הוא שצריך להיות מסופר. כל השאר... את הבחינה הן עברו בסדר גמור. ושיהיה בהצלחה.
במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה יא' של סיון קיפניס ואילה ליבנה:
התכנסנו בזום בשיעור האחרון (מתוך אילוצי החיים) לשיעור שהיה למעשה סדנת כתיבה בהובלתה של אילה. בשיעור תהינו אודות התופעה המופלאה הנקראת כתיבה, וכמובן התנסנו בה בעצמנו. אילה הציגה לכיתה שני ציטוטים שמתארים את הסבל הכרוך בכתיבה, דיברנו עליהם ועל הגישה ההפוכה הרואה בכותב מעין כלי שהמילים עוברות דרכו. אח"כ אילה הציגה לתלמידות התחלת משפטים העוסקים בכתיבה להשלים, וכל אחת בחרה אחד מהמשפטים לשתף את הכיתה. כך חשבנו על הכתיבה בכל מיני צורות ותהינו האם היא מאפשרת בריחה מהעצמי או שהאני של כל אחת מאיתנו נמצא שם בבסיס וממנו נובעת הכתיבה. קראנו את השיר 'שמחת הכתיבה' של ויסלבה שימבורסקה, התחלקנו לחדרים ולאחר מכן קיימנו דיון עליו. התפתח דיון על הכל-יכולות של הכותב.ת לברוא ולהרוס עולמות במחי יד. התלמידות פענחו את השיר די בקלות.
אח"כ אילה ביקשה מהתלמידות לכתוב סיפור קצרצר, באורך פסקה, שמתאר אירוע שקרה לנו בזמן האחרון או בילדות. התלמידות כתבו ואז התבקשו לכתוב וריאציות על הפסקה: לכתוב אותה מהסוף להתחלה, לצמצם אותה ל 42 מילים, לכתוב דיאלוג, להוסיף מילים מסוימות (כמו חתול, פרידה, גשם). בסוף התרגיל כל אחת התבקשה לשתף את אחת הגרסאות לבחירתה.
בסוף השיעור דיברנו שוב על ההערכה החלופית ונראה שהכיתה כולה מתלהבת מרעיון המשחק, אותו נמשיך לגבש בשיעורים הבאים.
בכיתה י' של אלעד נבו ואליעזר בקלש:
הפעם בחלק הפילוסופי התמקדנו יותר בכתיבה. בתחילת המפגש אליעזר חזר על המאפיינים של ניטשה למוסר עבדים ומוסר אדונים וכתב על הלוח בשני טורים. התלמידים התבקשו לבחור דמות ולנמק מדוע היא תואמת למוסר אדונים. אחרי התלבטויות באיזו דמות לבחור צללו כולם לכתיבה, וכתבו על עוצמה, יצירתיות, קביעת ערכים, ללא שנאה ומידות אחרות. לאחר הכתיבה כמה מהם הקריאו את שכתבו, וזכינו לשמוע מדוע דמויות כמו הנסיכה דיאנה או שלמה ארצי מבטאים את מוסר האדונים.
בחלק הספרותי התחלנו לקרוא טקסט דרמטי שכתב מוריס מטרלינק בשנת 1890 - "העיוורים". חילקנו את את תפקידי הקראת 12 הדמויות שבטקסט, וכדי להרגיש יותר את האווירה כיבינו את האור. השקיעה מחוץ לחלון תרמה להאפלה. התחלנו לקרוא את הטקסט המתאר קבוצה של עיוורים המובלים בידי כומר שמת ולא מוצאים מי יוביל אותם, ועל אף האווירה האפלולית התלמידים הצליחו למצוא גם את הצד המצחיק והייתה קריאה די מהנה. נמשיך בפעם הבאה.
Comments