שבוע 15 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית תל חי.
בכיתה י' של מירב מידן וירון אלון:
בפילוסופיה המשכנו לדון בתכונות שמייחסים לרוב לאלוהים. חזרנו למושג כל יכול. כדי להבהיר יותר מושג זה ולהבין את הצעותיהם של אקווינס ודקרט הבחנו בין שני מושגים של אפשרי - לוגית ופיזיקלית – ונתתי להם תרגיל הבוחן אם הם מבינים לכל הפחות באופן ראשוני את ההבחנה. התפתחו דיונים מעניינים בשאלות כגון האם מסע בזמן אפשרי לוגית ופיזיקלית ואם גלגולי נשמות אפשריים לוגית. ראיתי כי רובם מבינים את ההבחנה והמשכנו בתרגיל כתיבה. אמרתי להם שינסחו במילים שלהם כיצד אקווינס ודקרט מבינים מה זה כל יכול וכיצד הבנות אלה עוזרות לנו אם בכלל לפתור פרדוקסים כגון פרדוקס האבן. לא כולם הצליחו בהתמודדות עם הטקסטים אבל היו לא מעט שקלעו באופן מדויק. לפני שעצרתי את הדיון בכל יכול אמרתי להם מה ההשלכות של קבלת כל עמדה – אם אנחנו מקבלים את דקרט אז עולה כי עצם ההבחנה בין אפשרי לוגית לבלתי אפשרי לוגית נעלמת ובכלל איננו יכולים להבין מה זה אומר לקבל סתירות כאמיתיות. לכן זו עמדה בעייתית מאוד. אם לעומת זאת אנחנו מקבלים את אקווינס אז אנחנו מקבלים שאלוהים לא יצר למעשה את האמיתות המתמטיות והלוגיות ואז עולה שאלה לגבי כל יכולתו. לאחר מכן עברנו למושג כל יודע, דיברנו בקצרה על שימושים שונים של המושג ידיעה (ידיעה איך, ידיעה בהיכרות וידיעה של טענות, שבה אנחנו מתמקדים) ואמרתי שאם אלוהים יודע כל אז מייד עולה בעיה באשר לבחירה החופשית שלנו. הצגתי טיעון הטוען שאם אלוהים כל יודע אז אין איננו יכולים באמת לעשות משהו אחר ממה שאנחנו עושים בפועל. הסברתי לאיזה מובן אינטואיטיבי של בחירה חופשית אנחנו מתכוונים בטיעון זה ושאלתי אותם כיצד אנחנו מתמודדים עם טיעון זה. היו הצעות שונות אבל בסוף נותרנו עדיין במבוי סתום (לגבי האדם המאמין שיש אלוהים ושהוא כל יודע). עצרנו בנקודה זו ואמרנו שנמשיך לדון בה בשיעור הבא.
בספרות חזרנו להיזכר בשיעור הקודם בו קראנו בספר של ג'וזף הלר/ אלוהים יודע, על דוד המלך אשר ערש דווי הציג את תכונות האל לפי המפגשים שלו ושל אחרים (שאול המלך, משה...) עימו (הם קצת ערבבו בין הדמויות...) משם קראנו בהקדמה לספרו של ג'ק מיילס/ אלוהים: הביוגרפיה, בו הוא מסביר מדוע הוא יכול לכתוב ביוגרפיה על דמות שרבים הפערים בחייה.
הלר מציג ויכוח ספרותי בין קריאה צמודת טקסט לבין ניתוח ספרותי מרחיב שנותן לדמות חיים מעבר לכתוב. ניסיתי להסביר את השוני ולהזמין לראות את היתרונות והחסרונות בכל גישה אבל בהעדר דוגמה מעטות הבינו את הכוונה.
בחברותות נתתי להם לקרא במדרשי אגדה (מתורגמים ומבוארים מספר האגדה של ביאליק ורבניצקי) המתייחסים לתכונות האל וממשלות אותם לכדי הבנה. הדמויות הלא יהודיות (המטרונה, מין אחד והקיסר) תוהות על אלוהי היהודים שלא ניתן לראות, שהוא בכל מקום, שלא מפחדים ממנו והרבנים היושבים בבית המדרש משיבים להם בדימויים ובביקורת.
השפה הייתה לא פשוטה להם וירון ואני עברנו בין הקבוצות. עם זאת ההתמודדות עם המדרש הסוגה ספרותית היה התנסות חשובה לדעתי.
בכיתה יא' של אלעד נבו ואליעזר בקליש:
המשכנו את הקריאה בדקארט. בשיעור האחרון עצרנו בטיעון של החלום: איך נדע שאנחנו לא בחלום כרגע ולכן כל חווית המציאות שלנו מוטלת בספק? דקארט מנסה להציל משהו גם מתוך החלום, ישנם דברים פשוטים וכלליים שהבסיס שלהם אמיתי גם כשהם מופיעים בחלום: ידיים, רגליים, צבעים, צורות, גדלים, כמויות, מספרים, מתמטיקה! המתמטיקה בודאי אמיתית. גם אם אני חולם על שלושה חדי קרן, בוודאי שהמספר 3 הוא אמיתי – 2+2 תמיד יהיו שווים 4!
בנקודה זו עצרנו להפוגה ספרותית. נזכרנו בג'ורג' אורוול, אותו קראנו כבר בעבר. הפעם, ניגשנו לטקסט המפורסם ביותר שלו – 1984. הצגה קצרה של האדם ושל הטקסט וניגשנו לקרוא את הסצנה המפורסמת 5=2+2. ראינו איך וינסטון עובר מודאות יציבה בעמדתו ש 4=2+2, לאי ודאות ובלבול ומכאן לאפשרות שהתוצאה יכולה להיות גם 5 או 3. "אובריאן זקף את ידו השמאלית...אתה רואה כאן חמש אצבעות? כן (אמר וינסטון)...עכשיו נוכחת לדעת, אמר אובריאן, שהדבר אפשרי מכל מקום. כן, אמר וינסטון." הסצנה מציגה דרך מעניינת, לא בהכרח פילוסופית, לערער על הודאות האחרונה של דקארט - המתמטיקה.
חזרנו לדקארט. מסתבר שגם הוא מערער על הודאות המתמטית. מה עם יש אל רמאי או שד מתעתע, שמזין אותי בתמונת מציאות שגויה מיסודה, שבה גם האמיתות המתמטיות הבסיסיות אינן נכונות? איך אדע שאני לא חי בשקר מוחלט? זוהי גרסת המטריקס של דקארט, "המערה של דקארט" – קשרנו את החוט בין אפלטון שלמדנו קודם לפרויקט של דקארט. הדגשנו את הנקודה שדקארט לא רוצה לטעון שיש שד מתעתע שכזה במציאות, אלא להראות שאם יש צל צילו של ספק אז אין ודאות. זו המחויבות הפילוסופית של דקארט.
גם כאן עצרנו להפוגה ספרותית, הפעם מעט שונה. פגשנו שני שדים מתעתעים מהעולם הדתי – מזרח ומערב. קראנו מהסוטה הבודהיסטית את הסיפור על השד המתעתע שניסה להדיח את הבודהה מדרכו להארה, ומיד אחר כך קראנו בברית החדשה, בבשורה על פי לוקס, על השד המתעתע שניסה להדיח את ישוע מדרכו. עמדנו על הדמיון המעניין בין שני הסיפורים העומדים בבסיסן של שתי דתות גדולות ומרכזיות: הנצרות והבודהיזם. בשני המקרים השדים נוצחו. האם גם דקארט ינצח את השד שלו וימצא ודאות? נחכה לשיעור הבא.
בכיתה יב' של סיון קיפניס ואילה ליבנה:
שיעור אחרון בו המשכנו ללמוד על קאנט. מהשיעור הבא ואילך נקדיש את הזמן לחזרה לבגרות. קוצר הרוח כבר מורגש בכיתה, והבגרות שעד כה התקיימה אי-שם באופק הרחוק הופכת מוחשית יותר ויותר.
למדנו על ההבחנה של קאנט בין משפטי תחושה, שהם סובייקטיביים ונטולי תוקף כללי והכרחי, למשפטי ניסיון. דיברנו על ה"מושגים מיוחדים שנוצרו בראשיתם בתוך השכל" שהופכים תחושה לנסיון - כלומר הקטגוריות של קאנט. דיברנו גם, בהקשר זה, על התפיסה של קאנט את המושגים אובייקטיבי וסובייקטיבי. אח"כ דיברנו על תפיסת האני של קאנט, או ליתר דיוק 'אנייים': האני הפנומנלי והאני הטרנסצנדנטלי כתנאי להכרה.
כאמור, נדמה שהכיתה כבר חסרה את הסבלנות והסקרנות וראשם של התלמידות והתלמידים כבר עמוק בתוך הבגרות ולחציה. במילים אחרות – היה שיעור קשה...
לאחר ההפסקה המושכות עברו לידיה של אילה שבחרה להמשיך את העיסוק ב'אני'. פתחנו בקטע של נטליה גינצבורג "הוא ואני" ודיברנו על היכולת ללמוד על עצמי דווקא בהשוואה לאדם אחר. בכיתה התפתח דיון האם ההשוואה מועילה או דווקא להיפך. אילה ניסתה להסביר שהשוואה יכולה להיות כלי דרכו אני מכירה את עצמי ואפילו מתפתחת, ושבעצם כולנו מתקיימים ומתהווים מתוך המפגש והיחס עם האחר. לאחר הדיון אילה ביקשה שנתאר חלקים שונים ממי שאנחנו מתוך השוואה לאחר. מי שרצה שיתף והמשכנו הלאה לקרוא קטע של סייד קשוע בו הוא מתאר את עצמו מבעד לעיניה של אשתו. שאלנו הם הוא אכן מכוער כמו שהוא מציג את עצמו? האם אשתו מתעללת בו? או שמא הוא זה שמתעלל בה? דיברנו על האופן בו אנחנו משתקפים בעייני האחר. הכתה ביעבעה ושיחררנו אותם לפני שישפכו על הרצפה.
Comments