במגמת הספרות
בכיתה יב' ד"ר מירב מידן:
למדנו את שירה שת דליה רביקוביץ מריונטה. נתתי להן להתמודד עם השיר לבד. בהתחלה היתה עייפות, התחמקות אבל עם הכוונה והתעקשות הן ראו שהן מבינות את השיר ואת הדימויים שבו.
בהמשך נתתי תרגיל כתיבה, אולם מרגע שאמרתי את המילה "בית " (בעניין אגבי) החלה שיחה על פינויי מהבית וגעגוע. החלטתי לפנות לנו זמן ולעסוק רגע בקושי המתמשך של הפינוי מהבית.
כתבנו, שוחחנו, שיתפנו והתגעגענו ...
במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה יא' של סיון קיפניס ואילה ליבנה:
התכנסנו אתמול שוב לעוד שיעור משמח על דקארט. פתחנו בחזרה על השיעור הקודם (המוטיבציה של דקארט לכתיבת ה'הגיונות'), והמשכנו לקרוא בנקודה בה הפסקנו בשבוע שעבר. ביקשתי מהתלמידות שיעצרו בכל פעם שהן מזהות הטלת ספק. העצירה הראשונה הגיע מיד עם הטלת הספק של דקארט בנתוני החושים. באופן צפוי, הספק הזה לא ריגש אף אחד והמשכנו לקרוא. עצרנו שוב כשדקארט מעלה את האפשרות להטלת ספק בגוף שלנו. דיברנו על האפשרות שאיננו יותר מ'מוח בצנצנת'. הרעיון הזה לא ממש זעזע את התלמידות, ובכל זאת עורר דיון מעניין היכולת שלנו לשלוט בחיינו ועל דואליזם גוף-נפש שעוד נרחיב עליו בהמשך. משם עברנו יחד עם דקארט לבחון את אפשרות הטירוף, כלומר האם ייתכן שתפיסת המציאות שלנו לקויה כשל אדם משוגע? בהקשר הזה דיברנו קצת על פוקו ועל 'תולדות השגעון בעידן התבונה', שעוד יחזור בהפתעה בסוף השיעור. המשכנו לקרוא בהגיון הראשון ושקלנו את האפשרות שאנחנו חיים בתוך חלום. עקבנו אחרי הטיעון של דקארט שאומר שבזמן החלום הדברים מרגישים אמיתיים ומוחשיים, ומה בעצם מבחין בין חלום למציאות ומבטיח לי שאני לא חולמת כרגע? הזכרנו את לאו דזה שחולם שהוא פרפר ופתאום אינו בטוח אם הוא לאו דזה שחולם על פרפר, או פרפר שחושב שהוא פילוסוף.
המשכנו הלאה בטקסט והגענו לקטע בו דקראט אומר שלדעתו יש אל בורא. כאן קפצו כמה תלמידות וביקרו את דקארט על כך שהוא מוכן להטיל ספק בהכל, אך לא באפשרות אי קיומו של האל. מנגד היתה תלמידה אחרת שטענה בתוקף שקיומו או אי קיומו של אל בורא עולם אינו משנה את המציאות העכשווית. התפתח דיון סוער והגיעה שעת ההפסקה.
שלחתי את התלמידות לחשוב על הסוגייה בהפסקה ולחזור עם עמדה מנומקת בסופה. וכך היה. חזרנו מההפסקה לדיון שלא התפתח הרבה, אבל היה מעמיק ומאורגן יותר כשספריה נכנסו ליאור ותמר אברמוביץ מקרן מנדל. בסופו של סבב היכרות, תמר סיפרה על עצמה ועל קורס שהיא מלמדת על פוקו ותולדות השיגעון, היא דיברה על הקשר לדקארט וחתמה עבורנו את השיעור כשברקע הקושי של התלמידות לדמיין עולם בו אין קטגוריה כזו שנקראת 'משוגע'. את הקטע מ'אליס מבעד למראה' שתכננתי לשיעור הזה נקרא בשיעור הבא.
בכיתה י' של אלעד נבו ואליעזר בקלש:
המפגש החמישי ברציפות שנפגשים פנים אל פנים בראש פינה, ולשמחתנו הייתה היום כיתה מלאה מתמיד. התלמידים שמחו לפגוש אחד את השניה, ניהלו שיחות נמרצות והייתה אוירה מעולה. הפעם עמדנו בסימן היסטוריה של מחשבות. חיברנו את קאנט לתקופת הנאורות. אליעזר חבש את כובע ההיסטוריון והציג את המהפכה המדעית ואת הופעות הנאורות. למדנו על המצאת הדפוס, גילוי אמריקה, קופרניקוס וקראנו ב"מהי נאורות" על פי קאנט. לסיום השיעור קראנו בשיר של המשורר הפולני זביגנייב הרברט, "ניסיון להתרת המיתולוגיה", בו מתכנסים האלים בצריף ישן ומחליטים על פירוק הארגון. הם מזדכים על נכסיהם המיתולוגיים. ההקבלה לאסיפה קיבוצית הייתה מאוד ברורה לנוכחים המבוגרים שבחדר, אך מסתבר שהתלמידים כבר מרוחקים קצת מההוויה הקיבוצית והיינו צריכים להסביר את האסוציאציה הזו. אז יצאנו לתרגיל כתיבה קטן – לדמיין מפגש עם אל ברחוב, הרגע ירד מהאולימפוס ומסתובב בחוצות העיר. מה קורה במפגש הזה? שמענו שלושה טקסטים שכתבו שלושה תלמידים והיו דברים יפים מאוד.
אחרי הפסקה מלאה בחברה וסנדוויצים המשכנו לבחון את המודרנה, הפעם בעיניים ספרותית – ספרות הבלש. ראשית שאלתי את התלמידים מה הן הסדרות האהובות עליהם היום, מה שהשרה אוירה קלילה וחביבה. מתוך הסדרות התמקדנו בסוף הסדרות המתח והפשע, ודיברנו על כך שכל סדרה שכזו כיום שואבת השראה גם אם לא מודעת מהספרות הבלשית. עבדנו עם מצגת על ההיסטוריה של הספרות הבלשית והמאפיינים שלה, בדגש על אדגר אלן פוף וכיצד היא צומחת מתוך נקודה מסוימת בזמן – תקופה שבה נפגשות תרובת ההשכלה, הרומניטיקה והאורבניות המודרנית. התחלנו לקרוא ב"רציחות ברחוב מורג" ודיברנו לסיום על תפקיד האינטואיציה בהקשר של מחשבה רציונלית. נמשיך לקרוא יחד בפעם הבאה.
במגמת הפילוסופיה
בכיתה יב' של יעל אבוקרט :
השיעור היה פשוט עוד שיעור בזום. חשכת הריבועים השחורים ומדי פעם מבצבצות תלמידות. במיוחד אם אני מכריחה אותן לענות על שאלות... חוץ משני הצדיקה שהיתה עם מצלמה פתוחה וגם רותם כשיכל... סיזיפוס... אפטר יו....המפגש הפיזי הצבעוני והמתוק בראש פינה בשבוע שעבר.. אשאל כמו דקארט, מי מבטיח שזה היה רק בראש שלי? לכל המקסימום אטען כמו יום, שהוא הפך לאידיאה חלשה מבוססת זיכרון (גם אם אמיתית).
אז למדנו השיעור את קאנט באופן עקרוני ומהותי ללא טקסט. לראות איך הוא פתר את הבעיה שיום השאיר ובכלל. למדנו את המזלג של יום ואת החלוקה לצד של אפריורי, אנליטי, לא מוסיף ידע על העולם כנגד צד סינתטי, אפוסטריורי מרחיב את הידע על העולם. מזלג עם שני שיניים שסיבתיות לא נכנסת לאף אחד מהם. אחר כך למדנו שקאנט טוען למשפטים שהם אפריוריים וסינתטיים. ועוד, אצל קאנט רכיב חושי+ רכיב תבוני תמיד הולכים יחד , האלמנט המפרש והמפורש. דיברנו על זה שזה נראה הגיוני אבל זה לא האופן בו ניתחו את העולם לפני כן. עמדנו על ההסברים הקיצוניים של רציונליזם מחד ואמפריציזם רדיקאלי מאידך, שהיוו את ההסבר האפיסטמולוגי לעולם והיוו ויכוח לשאלת מקור הידע הוודאי על העולם.
אחר כך פיתחנו את נושא משקפי התבונה שלא ניתן להסיר, הקטגוריות שמאפשרות מראש למידה והכרות עם העולם. למדנו את המושגים טרנסצנדנטי וטראנסצנדנטאלי ונזכרנו במושגים נואמנה ופנומנה. (כבר למדנו בהקשר של היוונים העתיקים לפני שנתיים) טענתו של קאנט שאין לנו דרך אי פעם להכיר את העולם כשלעצמו והמהפך שעשה- התבונה לא רק כמכירה פאסיבית את העולם אלא כמעצבת אותו מחוקקת את חוקי הטבע בעצמה. חידדנו את זה והשוונו לרגע עם הפרספקטיביזם של ניטשה, כי הן העלו זאת. הדגשתי שלא מדובר בפרספקטיבה אישית של כל אחד אלא עולם שאכן קיים לכשעצמו ואנו כולנו, כמין אנושי, מכירים ומעצבים אותו באמצעות התבונה שלנו ומוגבלותה.
וואלה, הצלחנו להתחיל ולגמור במסגרת שיעור זום אחד את הנושא. איך ומה הבינו ועד כמה... לאלוהים פתרונים...
Comments