שבוע עשירי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית תל חי.
בכיתה י' של מירב מידן וירון אלון:
נפגשנו בהרכב מצומצם מאוד, יותר מחצי מהתלמידים חסרו מסיבות שונות..
המשכנו לעסוק בהשקפות מטא מוסריות. אחרי שדיברנו על רלטיביזם מוסרי וראינו כי זו עמדה שקשה מאוד להגן עליה התחלנו לדבר על ניהיליזם מוסרי. לאחר שהסברתי הסבר קצר מהו ניהיליזם בכלל ומהו ניהיליזם מוסרי ראינו כי הניהיליסט המוסרי צריך להסביר לנו מה בדיוק אנחנו עושים, בהינתן שאין עובדות מוסריות, כשאנחנו אומרים שדברים מסוימים הם טובים או רעים? כיצד הניהיליסט המוסרי מסביר שיח מוסרי כגון אי הסכמות מוסריות וכן הלאה? פנינו לקטעים מאייר וסטיבנסון כדי לנסות לקבל תשובות לשאלות אלה. הבחנו בין משפט לטענה וראינו כי אייר טוען שמשפטים מוסריים אינם בבחינת טענות, כלומר אינם מסוג הדברים שיכולים להיות אמיתיים או שקריים. ראינו כי לכל הפחות במבט ראשון הניהיליסט נמצא במצב טוב יותר מהרלטיביסט המוסרי מנקודת המבט של הקשיים לעיל.
בהמשך נתתי להם תרגיל כתיבה קצר בזוגות, הכולל שתי שאלות: מה יאמרו הרלטיביסט המוסרי והניהיליסט המוסרי על משפטים כגון היטלר הוא אדם רע ואיזו עמדה מבין השתיים נראית להם ניתנת להגנה יותר. חלקם התקשו לענות. ולכן עצרתי לרגע את רצף השיעור ושאלתי איך הם מרגישים עם הנושא והיכן בדיוק נעוץ הקושי. חלקם ענו כי הם מתקשים בכתיבה ('מעדיפים בעל פה') וחלקם לא ממש הבינו עדיין מה זה ניהיליזם (למרות אמירות ברוח ניהיליסטית כמו 'אין דבר כזה מוסר'). הסברתי מחדש את המקום של ניהיליזם מוסרי לצד עמדות רלטיביסטיות (סובייקטיביסטיות) ועמדות ריאליסטיות (אובייקטיביסטיות). נראה היה שהפעם קבוצה גדולה יותר הבינה במה מדובר. ניגשנו מחדש לשאלות והם ניסו לענות עליהן. היה צריך לסיים, הספרנו לקרוא רק תשובה תמציתית אחת. בסופו של דבר על אף שהנושא היה מעט מופשט הייתה סך הכול השתתפות יפה ונראה היה שהם מתחילים להבין.
שירתו של ארז ביטון שעוסקת בין השאר בחוויות של הגירה וזרות תרבותית לקחה את הלימוד על מוסר ורלטיביזם למרחבים של תרבות ושפה.
התחלנו עם "שיר קניה בדיזנגוף" מבלי להסביר את השיר ומילים בשיר (ולפני הדיבור על הביוגרפיה של ביטון) הם נתבקשו לכתוב הערות/ שאלות/ תובנות/ קריאות... למשפטים בשיר. אחר כך הקראתי לאט והם התפרצו לקריאה ושיתפו. הטכניקה הזו של "פיצוץ טקסט" עבדה נהדר, על הלוח נרשמו מילים והבנות של השיר מבלי שישבנו לנתח עדיין. המטרה, בין השאר להיות אקטיביים ולא לפחד להתנסות בהבנה ובפנייה לטקסט בלי עזרה ותיווך.
לאחר שדיברנו על השיר, עברנו לשיר "מה זה להיות אותנטי". דיברנו מעט על מושג האותנטיות (עדיין בלי רוחב היריעה הפילוסופי שבו) והם נתבקשו לכתוב רגע שבו הם הרגישו אותנטיים. בחברותות הם שיתפו את מה שכתבו וענו על שאלות ביחס לשיר. באיסוף ראינו שהייתה הבנה טובה של השיר, של הנימה בשיר, הביקורת והפנייה לקוראים.
בשני השירים התייחסנו גם לצורת הכתיבה של השיר, החלוקה, מילה מפרידה, סוגריים, הצורך של המשורר לתרגם מילים .
בכיתה יא' של אלעד נבו ואליעזר בקליש:
פתחנו את השיעור היום בחלק הפילוסופי. לסיכום הדיון באפלטון, הנחנו שוב על השולחן את תפיסת האמת שלו מול האמת כהתאמה (קורספונדנציה). הבנו כי על פי תפיסתו של אפלטון, האמת לא נמצאת בעולם הצלליות, 'במערה'. נמצא אותה מתייחסת לעולם האידאות, המוחלט, הנצחי, הבלתי משתנה. זו גרסה מאוד קיצונית של האמת כהתאמה, כיון שהיא מתייחסת לאותן ישויות כלליות, נצחיות ובלתי משתנות -האידאות. כמובן שהתפיסה גרמה לתלמידים לנוע בכיסאותיהם באי נוחות...
בשלב זה עצרנו את הדיון הפילוסופי ועברנו לדיון ספרותי במטאפורות, כסוג של הכנה לדיון שיבוא בהמשך בתפיסת אמת אחרת, מוזרה לא פחות. אלעד הציג שוב את משמעות המטאפורה, וקראנו יחד קטעים מספרו של יואל הופמן, 'קוריקולום ויטה', כדי להמחיש את העניין. השימוש של הופמן במטאפורות הוא דוגמא מאלפת למשחק במילים ומשמעותם. הקריאה בהופמן, מעבר להיותה הכנה להמשך הפילוסופי, מהווה טעימה לסגנון הספרותי הייחודי שלו, לקראת קריאת המשך של סיפור קצר פרי עטו בשיעור הבא.
מכאן חזרנו לדיון הפילוסופי, התיישבנו לקרוא טקסט פילוסופי שמציג תפיסת אמת הפוכה לחלוטין מזו של אפלטון, מעניינת ומוזרה לא פחות, תפיסת האמת של ניטשה המוקדם כפי שמופיעה בחיבורו 'על אמת ושקר במובן החוץ מוסרי'. המטרה הייתה לקרוא כמחצית מן החיבור יחד, התקדמנו בקריאה לאט, עצרנו לדון בדברים, להבין אותם ואת המשמעויות שלהם. לאחר מספר עמודים, רגע לפני שהגענו לפואנטה הפילוסופית של ה'אמת כמטאפורה' השעה המאוחרת הכריעה את התלמידים...עצרנו...ננסה לכנס את הדברים בשיעור הבא.
בכיתה יב' של סיון קיפניס ואילה ליבנה:
חזרנו מהחופש, ובינתיים הספקנו לשכוח קצת מקאנט... חזרנו במהרה על השיעור האחרון כדי לגלות שבעצם מקאנט לא שוכחים כ"כ מהר.
הגענו לטענה של קאנט לפיה משפטי המתמטיקה הינם א-פריוריים וסינטתיים, לכאורה צירוף בלתי אפשרי. קראנו מה קאנט חושב על המשפט 5+7=12, וגם על משפט הקו הקצר. בדוגמא הראשונה טוען קאנט שהמשפט5+7=12 הוא משפט סינתטי, שכן הוא מוסיף מידע חדש שאינו קיים ב"חמש-ועוד-שבע". לפי קאנט, כדי להגיע ל-12 יש לבצע פעולה (בזמן) של ספירה, המחייבת הסתכלות ולא ניתוח מושגי.
בדוגמא הגיאומטרית קאנט מביא את 'משפט על הקו הישר', שהוא הקו הקצר ביותר בין שתי נקודות. טענתו היא שהנשוא מוסיף מידע שאינו כלול בנושא- ה"קו הקצר" אינו נכלל במושג "קו ישר". הדרך לבחון את אמיתות המשפט היא לשרטט במרחב (הממשי או המדומיין) את הקו והנקודות ולהסתכל בהם. בשתי הדוגמאות קאנט נזקק להסתכלות אך לא מדובר בהסתכלות חושנית, אלא בהסתכלות טהורה שאינה תלויה בנסיון החושי. כאן ניסינו להבין מה היא בכלל הסתכלות טהורה. דיברנו על החלל והזמן כעל צורות הסתכלות, מעיין משקפיים/פילטר/תבנית דרכם אנחנו רואים את העולם. חלק מהתלמידות קלטו במהרה, חלקן שאלו עוד ועוד שאלות, ונראה שאצל אחרות הדברים מתקשים לשקוע. נמשיך בשיעור הבא.
אחרי ההפסקה השרביט עבר לאילה, לקלריס ליספקטור וה"סיפור החמישי". חמש גרסאות סיפור שונות לאותו מקרה מצער בו המספרת התלוננה על ג'וקים וגם נפטרה מהם. כשהכנו את השיעור חשבנו שחמש הגירסאות השונות הן מעיין תבניות דרכן רואים את המציאות. כלומר ניסינו לגשת לרעיון החומר-צורה של קאנט דרך הספרות, וכך להעמיק את הבנת הרעיון. בפועל הסיפור כ"כ הטריד את התלמידות שחשבו לשלוח את ליספקטור לאשפוז פסיכיאטרי. דיברנו על היצרים האפלים שלנו, תהינו אם ספרות עשויה להגביר או לנרמל את היצרים הללו, או שמא דרכה מתבצעת סובלימציה שלהם. אורי, כמו תמיד, נתן לנו זווית הסתכלות נוספת לפיה יש לספרות ערך אפיסטמולוגי, כי דרך עיניו של האחר אני מגדילה את הידע שלי עצמי על העולם (ובכך מתקרבת לידע האלוהי המושלם והשלם). ובסוף, איך לא, מצאנו את עצמו שוב מדברים על מלחמה ומוסר מלחמה. החלטנו שאחרי הבגרות נקרא ביחד את המסמך הידוע בשם 'רוח צה"ל' ונדבר על הדברים באופן מובנה.
Comments