השבוע ה 21 – קבלו אותו במלוא הדרו:
במגמת הספרות
בכיתה יב' של ד"ר טליה לוי:
רוב השיעור הוקדש לכתיבה. התלמידות התבקשו לענות על שאלה השוואתית על-פי שלוש יצירות שלמדנו: רומן ההתבגרות של רפיק שאמי "חופן של כוכבים", השיר של זלדה "בתור הילדות פרי חדש" והסיפור "אסם מבוער" לפוקנר.
השאלה דרשה התייחסות למצב המתבגרים ביצירות ביחס לרשת החברתית שסובבת אותם. האם הם בודדים או שזוכים לתמיכה מצד הסביבה, איך הדבר משפיע על תהליך ההתבגרות שלהם.
מאחר והשיעור התקיים בזום הבנות היו מול מחשבים והקלידו את התשובות. הסבב הראשון ארך כשעה. מי שסיימה שלחה אלי את המסמך, קיבלה התייחסות פרטנית ונכנסה לסבב כתיבה נוסף.
דרך הכתיבה ראינו שמעל הכל חלק לא מספיק בקיאות בחומר וצריכות לחזור ליצירות. דגשים שחזרו מעבר לכך היו הפתיחה שצריכה לצאת מהשאלה ולהיפתח לפרספקטיבה רחבה יותר, החשיבות שבהצגת ההיגיון הפנימי לפיו נידונות
היצירות, יצירת זיקה בין היצירות ודגש על סיכום שיכליל ובו-זמנית יחדד את הייחוד של כל יצירה. את הזמן שנותר עד לסיום השיעור הקדשנו להעמקת הדיון בסיפורה של יהודית קציר "שלאף שטונדה".
דיברנו הדוד אלפרד כחונך שלילי שאחראי למעבר הטראומטי של הילדים מעולם הרמוני ותמים למציאות רעה ואכזרית. בנוסף הדגשנו את הייחוד של הסיפור בכך שאינו עוסק במעבר בין עולם הילדים ועולם המבוגרים, אלא בשילוב ביניהם.
חזרנו לטקסי ההתבגרות הרבים והססגוניים, הכוללים תפאורה, תחפושות, השבעות, כריתת-ברית ושבועת אמונים, שמצד אחד הם מיניים ומבשרים את הכניסה לעולם המבוגרים, ומהצד השני עדיין שייכים לעולם המושגים והאסוציאציות של הילדות.
בכיתה יא' של אילה ליבנה/ליאור לם:
אתמול פתחנו את השיעור במשימות כתיבה מהירות עם תחילת המשפטים:
כל האנשים
לפעמים בלילה לפני השינה
אם הטלפון שלי היה יכול לדבר
אני שונאת שאומרים לי
להיות כמו ענן זה
אני בחיים לא אשכח
בתוך התיק שלי אפשר למצוא אפילו
אני נראית יותר
לאחר מכן נכנסנו סופסוף לשוונג קריאה במחזה "מהומה רבה על לא דבר". את סיכום ההתרחשויות ניתן לראות בתמונה המצורפת.
בכיתה י' של ד"ר מירב מידן:
לאחר שבשבוע הקודם הזום "הבריח" רבים מהלומדות למדנו שוב משירת אבות ישורון. הפעם תלמידה זיהתה ישר את החריגות שבשמו. דיברנו על הביוגרפיה ועל השפה של ישורון.
קראנו על טקסט מהראיון עמו. וחזרנו לשירים משבוע שעבר והוספנו אחרים.
היה זה ניסיון טוב לבנות שהיו לחזור לחומרים וללמד את מה שהן למדו.
השיעור נגע ללב הלומדות והייתה אוירה של עצבות נוגה.
בהמשך נתתי עבודת סיכום לנובלה שונא הניסים. ביחד מצאנו את החומרים בתורה ובנובלה (מכות מצרים, חטא העגל מי מריבה וכו) החיפוש המשותף היה פורה גם בחזרה על הנושאים וגם האימון בנגישות לתנ"ך.
בסוף כדי להנות מעט כתבנו מכתבים לבחירתן (לאומנות, לחברה שפגעה וכדומה) ואז ענינו אחת לשניה. היתה פעילות קבוצתית טובה ופותחת לב.
במגמת הפילוסופיה
בכיתה יב' של ד"ר אדם ויילר גור אריה:
אנחנו נמצאים עכשיו בשני השלבים האחרונים של המהלך הבגרותי שהם פרטניים - שלב אחד הוא כתיבת עבודת החקר והשלב נוסף הוא הבחינה האחרונה במסגרת ההערכה החלופית ובכלל.
בכיתה יא' של יעל אשד סילבר :
התחלנו את השיעור בסבב בו כל אחת שיתפה במתנה שהיא שמחה לקבל בעבר או תשמח לקבל בעתיד.
לאחר מכן, חילקתי את הכיתה ל-3 קבוצות וכל קבוצה היתה צריכה לחשוב יחד איך הן מציעות לחלק עוגת יומולדת? האם בחלוקה שווה? יותר למי שרעבה יותר? לפי גודל? יותר לחוגגת היומולדת?
רוב התלמידות הסכימו כי יחלקו פרוסות שוות, יחלקו אותן ולאחר מכן יחלקו את מה שיישאר בין מי שתרצה תוספת.
מתוך תשובות התלמידות הבנתי שהתרגיל לא אתגר מספיק את החשיבה על חלוקה כי הן הניחו מציאות של שפע ולא יצרתי עבורן דילמה סביב משאב במחסור, דיברתי איתן בקצרה על כך.
אחרי שיח על חלוקת העוגה הזכרתי לתלמידות על האמנה החברתית שלמדנו בשנה שעברה (לפי הובס, רוסו ולוק). התעכבנו על חלק זה יותר משתכננתי בעקבות שאלות שהבהירו את הקושי של התלמידות להבין מהו ניסוי תיאורטי ומדוע הוא חשוב בחשיבה פוליטית ומוסרית.
בהמשך הסברתי על הניסוי המחשבתי שמציע רולס, מסך הבערות, בספרו "תיאוריה של צדק".
גם בהסבר על מסך הבערות נתקלנו בקושי להבין מה הכוונה במצב בו אדם לא יודע.ת מה יהיה מצבו לאחר הסרת מסך הבערות.
לאחר הבהרת הרעיון של מסך הבערות ביקשתי מכל תלמידה לחשוב על מה כדאי לחשוב על מנת לצמצם את הנזק או להגביר את הרווח בחשיבה על מסך הבערות ומתוך המסקנה שעלינו לחשוב על מי שהכי פחות מיוצגים בחברה ביקשתי מהן לחשוב על דמות מסוימת שלדעתן מייצגת את מי שהכי פחות מיוצגים או מיוצגות בחברה.
באופן זה הדגמנו את עקרון המקסימין שמניח רולס בחשיבה על חברה הוגנת בתוך מסך הבערות. כלומר, חשבנו מי "הכי גרוע" שיצא לי בהרמת מסך הבערות, כדי לוודא שאשפר את מצבה או מצבו (ובכך את מצבי התיאורטי בעתיד).
התלמידות שיתפו בתשובות מאוד מגוונות אך ללא ייצוג של אוכלוסיות מודרות רבות בחברה, למשל, בעלי ובעלות מוגבלויות פיזיות, מתמודדים ומתמודדות עם הפרעות נפש ועוד.
דיברנו מעט על התנגשות בין צרכים תוך התשובות שהציגו ועל האוכלוסיות שלא יוצגו בתשובותיהן.
בכיתה י' של יעל אבוקרט קליין
התחלתי את השיעור עם הבשורה על פטירתו של אמנון שמוש, שחלק משיריו וסיפור שלו מופיעים במקראה שלנו. קראנו את השיר "אנה ואני" שפותח את המקראה שלנו, ושוחחנו קצת על קיום שיש לאדם גם אחרי מותו כשהוא מותיר אחריו כתבים, במקרה של אנה פרנק כמובן וגם על מורשת של שירה. ספרתי להם שכשאמנון כתב את השיר הוא באמת היה צעיר ולא מוכר, וכיום השיר מתורגם ל 17 שפות והוא משורר מוכר ומוערך בארץ ובעולם וכעת השירים שלו נותרו לנו, לעשות את עולמנו יפה יותר ולעורר חשיבה.
אחר כך המשכנו לשיר שסוגר את המקראה שלנו "ביקור בתערוכה" ושוחחנו על הבחינה של האמנות ובכלל הרוח במונחים של תועלת ותוצאות בעוד לא אלו המשקפיים שדרכם צריך להתבונן עליהן ושתרומתם לעולם היא לא בבחינת מספרים וכספים. סיפרתי להם שבסופו של דבר מנשקה מהשיר הוא אמן מפורסם (מנשה קדישמן) ובעל שם עולמי, ובמקרה שלו האמנות גם השתלמה כלכלית, אבל שוב, זה לא העניין. חלקם אמרו שהם מבינים שמדינה או קיבוץ לא יתחילו "לממן עכשיו כל חוג או תחביב שיש למישהו, כי צריך להכניס כסף ולשרוד." הגבתי על כך בקצרה, שחזון לאנשים ולמדינה לא צריך להיות רק הישרדות, אלא הגשמה בתחומים השונים.
אמרתי שתחומי רוח הם לא תחביב אלא עשייה של ממש, ושכפי שיש מקום לאפשר למומחים לעשות את מומחיותם בתחומים מסוימים ראוי במדינה מתוקנת שתהיה אפשרות לאמנים ולאנשי רוח להתפנות לעשייה רוחנית או לאמנות, דווקא הדגמתי להם על הרעיון של בן גוריון שנתן אפשרות לחכמי התורה לעסוק בתורה בלי לעבוד, ושמתי דגש על כך שכמובן זה יצא מפרופורציות ועוות והפך לפתור לא מוצדק להמוני אברכים וכולי.
אבל רעיונית אני כחילונית תומכת בזה ובכל הענקת אפשרות ועידוד לאנשי רוח לעסוק בפילוסופיה ספרות ואמנות כמו גם בלימודי התורה. התאפקתי ולא פיתחתי יותר מדי את הדיון כי זה נושא שאני רוצה להקדיש לו יחס מלא ושיעור שלם.
ורציתי לחזור לאפלטון.
חזרנו לאפלטון, לארבעת מרכיבי הסגולה הטובה וראינו כיצד הם באים לידי ביטוי במדינה, שמבחינה אידיאלית היא לא דמוקרטית אצל אפלטון. מדינה חכמה היא מדינה בה השליטים מחוקקים חוקים בחכמה ובאכפתיות, עמדנו על המדינה האריסטוקרטית הרעיונית וההבדל בינה לבין מדינות של מיעוט שולט שקיימות בפועל. בהנחה שהשליטים באמת חכמים ומשכילים ופילוסופים ומתייעצים ושואלים את עצמם מה יהיה טוב לכולם, נרצה שהם יחוקקו חוקים ולא שהצבעה מבוססת שכנוע, רטוריקה ופופולריות ריקה מתוכן תקבע מה טוב לכולם. כך גם שוחחנו על כך שכשהעם מחליט והשלטון תלוי בהצבעה שלו העם קבוצות דואגות לאינטרסים שלהם ולא לאלו של כולם.
המעטים המומחים מחליטים לרוב כמו ברפואה ובכל דבר אחר. שוב הדגשתי שאפלטון הבין שבמציאות הכי פחות גרוע זה דמוקרטיה.
מדינה אמיצה היא מדינה בה השומרים מגנים על הדעה החכמה שהחוק יצר, הם נתנו דוגמאות לחוקים שלא נאכפים למרות שהם קיימים ונתנו דוגמאות לילדים שמעשנים סמים בבית ספר על אף שהחוק אוסר מכירה של סמים לילדים, ועוד... יישוב דעת יהיה במינה שהעם מקבל על עצמו את החוקים הטובים שיחקקו, בהתחלה קשה להפנים חוקים חדשים ויהיו דוחות ואכיפות כפויות, ואז העם יקבל על עצמו את החוקים הטובים.
לא יימכרו סמים, לא יעשנו במקום ציבורי, לא יסתכלו על הטלפון בנהיגה... וצדק יתקיים מאליו כשכל השלושה האחרים יתקיימו.
Comments