שבוע 17 בבית החינוך שלנו בתל חי. חזרנו, סוף סוף לקמפוס המזרחי 😊 :
במגמת הספרות
בכיתה יב' של ד"ר טליה לוי:
הפגישה פנים אל פנים נפתחה באווירה טעונה, בעיקר בגלל נושא עבודות הגמר. דיברנו ארוכות. אחת התלמידות אמרה שבכמה מסגרות בהן היא נמצאת יש בתקופה האחרונה תחושה של התרופפות. איך אנחנו מצליחות לשמור על מה שבנינו? ממשיכות לעבוד. לוקחות ברצינות את התוכנית. עומדות בחובות הקריאה בבית. פתחנו יומנים, עברנו על המפגשים שלפנינו והגדרנו מה מתוכנן, מה שעזר לכולן.
כשהמבטים התחילו להתרכך חזרנו למשוררת זלדה וכל אחת תיארה את ההתרשמות שלה מהסרט של 'העברים' בו צפינו בשבוע שעבר. אחר-כך ניצלנו את הימצאותנו בספריה של המכללה, עיינו בספרי השירים של זלדה וקראנו שירים שמצאו חן.
שושנים, פירות, ציפורים, ארמונות, היכלות, תהומות, מלאכים וציפורים שמצאנו בשירים הכינו אותנו לקריאה בפואמה "בתור הילדות פרי חדש", העמוסה באלמנטים האגדתיים האלה.
קראנו את השיר הארוך והתעכבנו על חוסר המובנות. דיברנו על הפואמה המודרניסטית המאופיינת במעברים חדים של תמונות, במבנה שבור ובתיאור של מצבי נפש מתחלפים, שונה בתכלית מהפואמה הרומנטית של כריסטינה רוזטי שלמדנו בזמנו.
לצד החלקים המסתוריים, זיהינו בפואמה של זלדה יסודות אוטוביוגרפיים- היתמות מהאב, הבדידות של הבת והאם. ניסינו לשחזר נרטיב מתוך השיר ומתאנו שלבים שונים של התבגרות ויציאה מהאבל דרך התעוררות הדרגתית של צלילים, ריחות, מראות וקולות שמאפשרים לדוברת להתחבר מחדש ליצר החיים שאבד לה.
בהמשך לנושא ההתבגרות, טליה קראה לנו חיבור שכתבה שכותרתו "בטחון עצמי נמוך". בפרפורמנס מרשים היא שואלת שם בין, היתר, מי לא הרגישה לפחות פעם אחת שהיא נטל על הסביבה, שהיא צריכה לצמצם את עצמה ולהתנצל על קיומה.
זה עורר דיון על המבוכה הקיומית שרובנו חוות, על הקושי בגיל ההתבגרות למצא אנשים שמתאימים לנו ותחושה שהאנשים האלה נמצאים ממש עכשיו במקום אחר. עלו גם אשמות כלפי האימהות, בעיקר אלו החיות לבד, אשר נדחקות בשלב הזה
של החיים לטובת עיסוקים אחרים של הבנות, וייסורי המצפון האלה החזירו אותנו לסוף שיר של זלדה בו ה'אני' של הילדה מקבל מימדים גרנדיוזיים, בעוד האם מתכווצת ונשארת ספונה בבית כילדה רכה.
בכיתה יא' של אילה ליבנה:
כל הדרך הירוקה מהגולן למכללה התרגשתי לקראת המפגש המחודש. תהיתי איך אפגוש מחדש את הכתה שלי, את מי אני אמצא ומה אגלה שהשתנה מאז סוף שנה שעברה. אט אט, כשהגיעו התלמידות זה הרגיש כל כך פשוט ומוכר, חיבוקים וחיוכים שמשלבים חום עם שמץ מבוכה, כמו תמיד :)
אחרי התארגנות מסורבלת עם המחשב, בניסיון לצרף אלינו בזום תלמידה מבודדת, חזרנו לסבב הידוע שלנו - איך אני מרגישה בדימוי או מטאפורה. היו שם קיר מתקלף בחדר שינה, טלוויזיה שמחליפה לבד ערוצים מסטנד אפ לאימה, בקבוק עם פיית תרסיס שמשפריץ לכל עבר, מחשב מתחמם שצריך לכבות... לאחר מכן התבקשו התלמידות לדפדף בארבע היצירות שלמדו עד כה - שתי נובלות ושני שירים - ולבחור מתוכן קטעים שאהבו, ולנסות להסביר מה התחבולה הספרותית או האמצעי האמנותי שעובד פה, מה ה"קטע" של הקטע שבחרו. הסתבר שזו משימה לא קלה אבל ביחד הצלחנו לחדד את זה.
לאחר ההפסקה הנחתתי על התלמידות משימה שגררה אחריה את כל הביטויים החיצוניים של מורת רוח (זאת אני, מורת רוח 🙃) - לכתוב שיר אהבה. ביקשתי שיכתבו שיר לאהוב/ה, חבר/ה, דמות מפורסמת או מהמשפחה, לא משנה, העיקר שהיא חיה (ולא נגיד, פיתה עם כרובית כמו שאחת התלמידות שאלה). כשהן סיימו להיות מובכות ממה שביקשתי הן שקעו בריכוז רב בכתיבה. היה מעניין להקשיב למה שהקריאו, במיוחד מישהי שריגשה את כולן כשהקריאה ואז הודתה שהיא כתבה את זה בתור דמות מסדרה לדמות אחרת.
לאחר ששמענו את כל מה שנכתב עברנו מיד לקרוא את סונטה 130 של שייקספיר. "פפפפפפ, בחיים לא הייתי רוצה שמישהו יכתוב עלי דבר כזה!!!" היתה התגובה המיידית. לא הספקנו לקרוא פעמיים וכבר היתה סערה בכתה.
הדיון כרגיל הלך למקומות שלא תכננתי, בעיקר הן היו מזועזעות מהאופן שבו הוא תיאר את הריח של "אהובתו" וזה רוב מה שהעסיק אותן. אז דיברנו הרבה על חוש הריח ונגמר הזמן. התחלנו לדגדג, נמשיך שבוע הבא.
ותודה רבה לליאור לם שהחליפה אותי כל התקופה הזו
בכיתה י' של ד"ר מירב מידן:
שמחנו לחזור פנים אל פנים. לאחר שמחת המפגש המחודש וסבב מה נשמע קצר המשכנו לקרוא ברצ'יטטיב של טוני מוריסון. כשסיימנו, בחברותות, חילקנו את הסיפור לפי המפגשים של טווילה ורוברטה. בחנו מה קרה בכל מפגש, מה השתנה בהן, באופן הזיכרון, בקשר וחשיבות/ נוכחות המפגש הקודם.
דברנו גם על התימה של התקרית עם מגי שעברה כחוט השני לאורך העלילה. מה זה הצורך להתעמר בחלש ומאיפה הוא נובע. מתי הן יכולות לחמול על עצמן ולהסתכל על ילדותן בעינים יותר מפוקחות ולמה.
דברנו על גזענות ואינטגרציה וכתוספת השוונו קצת לנעשה אצלנו ביחס לתרבות האמריקנית.
בחלק השני הבאתי סיפור ילדים אהוב של רודיארד קיפלינג מסיפורי ככה בדיוק. קראנו וכתבנו סוף לסיפור. לא הספקנו וסיום השיעור היה לחוץ.
במגמת הפילוסופיה
בכיתה יב' של ד"ר אדם ויילר גור אריה:
המשך הדיון בנושא של מוסר ומלחמה על בסיס ספרו של וולצר - מלחמות צודקות ולא-צודקות.
אחרי כמה שיעורים שעסקו בצדק המלחמה עברנו להתמקד בצדק במלחמה. צפינו בסצנת "הכפר" מתוך הסרט פלאטון (אוליבר סטון, 1986) וקיימנו שיח על האירועים שהקטע הזה של הסרט מתאר.
בנוסף התחלנו לקרוא ולהסביר את השיר "על זאת" של אלתרמן.
בכיתה יא' של יעל אשד סילבר :
פתחנו את המפגש בסבב בו כל אחת (נכח רק תלמיד אחד לצד 10 תלמידות) שיתפה במשהו טוב שקרה לה השבוע.
בשיעור הראשון התמקדנו בעקרונות המודרנה. עברנו יחד על הערכים המרכזיים שהמודרנה ניסתה לקדם, הבהרנו אותם ודיברנו הרבה על החידושים והשינויים שהתחוללו בעולם (המערבי) בתקופת המודרנה.
בסיום חלק זה התלמידות כתבו תשובה לשאלה: האם הייתי רוצה לחיות במדינה שמקדמת את הערכים של המודרנה?
לאחר ההפסקה התלמידות שיתפו בתשובותיהן והיתה הסכמה פה אחד שהיו רוצות לחיות במדינה כזו.
המשכנו בבחינה ביקורתית של ערכי המודרנה, בתוך הקשר של התקופה והצגתי ביקורת מרכזית בעזרת כתביו של צ'רלס טיילור והגישה הרב תרבותית.
הבנו יחד שלעיתים שוויון, אוניברסליות, ניטרליות וערכים נוספים למעשה מעמיקים את אי השוויון בחברה כי הם מתעלמים מההבדלים ובכך מחייבים את קבוצות המיעוט להתאים עצמן לקבוצת הרוב.
נוצר בכיתה דיון מעניין מאוד על המתח בין ערכים ועל ביטויים שונים של שוויון וצדק.
בשבוע הבא נמשיך בנושא זה ונחשוב באופן ביקורתי על העמדה הרב תרבותית.
בכיתה י' של יעל אבוקרט קליין
שמחנו להיפגש פנים מול פנים. (שתי בנות בזום המסכים היוקרתיים של מכללת תל חי שהשקיעה... )
עשיתי קצת סדר לתלמידים בנוגע לאפלטון ולמיקומנו בפוליטאה, כדי להתאפס אחרי שיעורי הזום. אחר כך ציינתי כמה הערות וחיזוקים על כתיבת עבודה בעקבות החזרת העבודות.
נתתי להם תרגיל כתיבה להחליט על ערך חשוב או כמה ערכים שהיו רוצים לחנך עליהם את הילדים במדינה שאנו בונים, ולחבר סיפור ילדים שינחיל את הערך הזה. אפשרתי למי שלא רוצה לכתוב ממש סיפור לציין קו של סיפור- על מה הוא יהיה ואיזה ערכים הוא יכיל. הייתי צריכה לקחת כמה רגעים ולהסביר לחלקם שהם צריכים לבוא "נקי" ולחשוב על מה לחנך, ולא למשל לכתוב סיפור על זהירות מעלייה לטרמפים עם ערבים.
לחשוב על מדינה חדשה שאין לה כרגע את הבעיות של ישראל, שמתחילה מאפס.
הם כתבו סיפורים והתחלנו לקרוא אותם לקראת ההפסקה וגם לאחריה. כמעט כולם הקריאו, חלק כתבו סיפור וחלק רק דברו בכללי, מה היו רוצים לחנך ואיזה אלמנטים יהיו בסיפור. 2 הבנות מהזום לא הקריאו אך השתתפו לגמרי בכל השיעור.
רשמתי את רשימת הערכים הארוכה שעלתה מהסיפורים על הלוח. ליטשנו מדי פעם, שוחחנו מדי פעם על איזה ערך. רובם כתבו על ערך קבלת האחר. ממש רובם. אחר כך שאלתי אותם האם הם מרגישים שהם חיים לפי הערכים האלה.
כולם ענו שלא. בקשתי שיחשבו על זה ברצינות בדרך הביתה, וגם חשבנו על זה בכיתה, אלו ערכים שהם בוחרים לחנך על פיהם ושלא מאוחר להשתנות, נקדיש רגע להבין את החשיבות ומה אנו עושים בשביל לחבוק את זה בחיינו.
אחר כך תלמידה זרקה "חבל שלא כתבתי ערך לא להתבולל" ואז הכיתה נכנסה לענן של דיבורים מבוכה, אי הבנה, תהייה, ביקורת, התנשאות, ועוד... אמרתי לה שלא מאוחר מדי, כתבתי על הלוח את "לא התבוללות" והסברתי לכל הנבוכים מהי התבוללות, ושיש אנשים דתיים ומסורתיים שחשוב להם שהדת תשמר מדור לדור. אמרתי שלי באופן אישי חשוב יותר האדם ולא אכפת לי להיות בזוגיות ובמשפחה עם אדם טוב וחכם מכל דת שהיא, אבל שלהרבה אנשים, וגם הסובלניים שבהם, כמו אבא שלי, חשוב לשמור משפחתית על מסגרת לאומית של היהדות. ניסיתי בעוד הסברים שונים לגרום "למחנה המתנשא" לפתח סובלנות כלפי האמירה הזו. פתחנו דיון על כך והם העלו דברים יפים ומגוונים.
סיכמנו שאיש איש באמונתו יחיה, עם או בלי התבוללות העיקר שלא נכפה את דעתנו על האחר.
Comentarios