המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
המפגש אתמול נסמך על פירוטכניקה והסתיים בתחושה של תפסת מרובה. מרכיבי התכנית היו: צ'כוב, המידה הטובה האריסטוטלית ותערוכה בגלריה אורנים.
התחלנו את המפגש עם מבוא של נגה לדמותו של אנטון צ'כוב ומקומו בקאנון המערבי, והמשכנו בקריאה משותפת של סיפורו הקצר 'בדיחה קטנה', או בשמו המקורי 'מהתלה'. הסיפור מתאר אדם צעיר הדוחק בצעירה ממנו לגלוש עמה במזחלת קטנה על מדרון שלג תלול, כאשר בדרכם, פעם אחר פעם, הוא נאחז בשאון הרוח ונשמתה הנעתקת כדי ללחוש לא ללחוש באוזנה שהוא אוהב אותה. אי הידיעה בו היא שרויה באשר למקור המלים ואמיתותן מסב לו עונג כלשהו, שברבות השנים נותר עלום גם לו עצמו.
פתחנו מעט את הסיפור עם שאלות הבהרה מצדם ומספר הערות, הצבעה על פרטי האקספוזיציה ומה היא מוסרת לקוראת ביחס להמשך הסיפור וכבר הגענו לשעה בה הקבוצה הראשונה יצאה לסיור בתערוכה. החצי הנותר נשאר עם יונתן ללימוד בעניין הסגולות הטובות ומקומם של התבונה ושיקול הדעת בעיצוב דרכו של בעל המידות. הכוונה היתה לחזור אל הסיפור עם תפיסה שיפוטית מעובה יותר.
בהמשך חזרנו על אותה המתכונת ולבסוף התכנסה הכיתה כולה לאיסוף, אך הכוחות כבר היו דלים, התלמידים היו פזורי דעת ולא היה פתח לחזור חזרה אל הסיפור. נמשיך איתו בשבוע הבא. יתכן והתערוכה בעיקר טרפה את סדר השיעור ולא הזינה במידה שהצדיקה את זה.. למדנו..
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
פתחנו את היום בסיור בתערוכה בגלריית המכללה, שלא היה מוצלח במיוחד, ובכל זאת היה נחמד להתערבב ביצירה מקומית. חזרנו לכיתה והקשבנו לביקורות התלמידים, שהיו מנוסחות היטב, ולאחר שסיימנו להתלונן על התערוכה עברנו להתלונן על 'הדבר' של קאמי.
ביקשנו לקרוא את הרומן בחופשת הקיץ. מאז כבר חלפו שנים רבות. שמו של קאמי ופניו היפות ליוו את המפגשים שלנו, ולאחר שני שיעורי מבוא באקזיסטנציאליזם, הגענו לעסוק ביצירה עצמה.
רתם הציגה בפנינו את סיפור חייו יוצא הדופן של קאמי, ולאחר מכן גם מבוא לסוגת הרומן, בה אנו נפגשים ביחד לראשונה. הדיון עבר גם דרך המפנה הספרותי של דון קיחוטה ואף ביקרנו באי של רובינזון קרוזו, מאת דניאל דפו, שביצירה אחרת שלו תיעד את התפרצות המגיפה באנגליה של המאה ה-17, מסמך שהשפיע על כתיבתו של קאמי.
שוחחנו על סוגי המספרים ברומן וקראנו ביחד את הפרק הפותח של היצירה, בו המספר העד חושף את עצמו, אם כי באופן חלקי בלבד, ואף מעיד על עצמו כמי שעוסק במלאכת דיווח של היסטוריון, כמי שכותב כרוניקה. חשבנו על תחבולה זו וכיצד היא משמשת ליצירת רושם אמין וריאליסטי.
הספקנו עוד לדון בקצרה בדמות הראשונה שהרומן חושף בפנינו - העיר אוראן, ובתיאורה כ'סתם עיר', כל-עיר, עיר ש'לא נח למות בה'. בסוף הדיון נשמעו כמה קולות שהפצירו: 'טוב, בקריאה שנייה אולי זה כן יפה'. שמחנו באהבה זו לקאמי שנרקמת באיטיות, גם אם מקורה במעט כפייה ושידול.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין
הפגישה אתמול היתה קצרה יחסית בשל הצטננות חצופה שתקפה אותי והקשה עליי. ועדיין הספקנו לא מעט. בחלק הראשון סיכמנו את הדיון בדקארט. דיברנו על כלל שלבי הספק וניסינו להבין את חשיבותו של דקרט למחשבה המערבית, מדוע הוא מוגדר אבי הפילוסופיה המודרנית, את חשיבות המעבר לאידאליזם ולרציונליזם, את מקומו של האני במחשבה המערבית,. לאחר מכן עסקנו בהוכחה לקיום האל ולתפקיד של ההוכחה בשיטה הקארטזיאנית.
בחלק השני של השיעור התחלנו לדון בתועלתתנות. עסקנו בעיקרון המקסימיזציה וניתחנו את הקשיים העיקריים בו תפיסת האושר, הכימות שלו וכן תחולת העיקרון. ניסינו להראות את חוזקתו כעיקרון רציונלי-מתמטי פשוט יחסית שיכול להכריע בין אפשרויות ציבוריות. לאחר מכן דנו המקרים שונים מהיום יום שהעיקרון נוכח בהן או עשוי להיות נוכח (סל תרופות, פיצויי נזיקין, תחבורה, הכרעות רפואיות). בזמן שנותר ישבתי על התלמידים לראות כיצד הם מתקדמים בעבודות החקר שלהם.
בכיתה יב' של יעל אבוקרט קליין
הגיעה רק חצי כיתה, כשכנראה חלק לא הגיעו בגלל חגיגות סוף השנה האזרחית, מה שהעמיד את אלה שהגיעו כראויות יותר להערכה, החלטנו יחד שהיום אשחרר אותן חצי שעה לפני הזמן אבל נתרכז טוב בלימודים עד אז. חזרנו בעל פה על דקרט שעד כה, ואז המשכתי וסיכמתי להן את תקציר העמודים הבאים.
דקרט, על אף התקף הפאניקה, מחליט להיות נאמן להחלטתו הקיצונית ללכת רק בעקבות מה שוודאי, וכעת עם הנקודה הארכמידית שמצא, הוא יודע ש"כל עוד אני חושב אני משהו". כעת הוא ממשיך לברר מה זה ה"אני" הזה. הוא מבחין בין פעולות הגוף, כגון הליכה והזנה, לבין פעולות הרוח כגון חשיבה הטלת ספק, דימוי וכולי. הוא שם לב שהדברים שהוא מדמה, מושאי החושים, נראים יותר ברורים מאשר הדברים האחרים והוא ממשיך להתעמק בטבע החומר ושואל מהי מהותו.
עצרנו ונתתי תרגיל כיתתי: אני אציג שלוש פעמים חפץ בפני התלמידות והן יענו על השאלות: 1. מהו החפץ (מהו שם העצם) 2. עליהן לתאר את תכונותיו: מצב צבירה שלו צבע, חום/קור, גובה, רוחב, האם משמיע צליל כלשהו כשמקישים עליו? 3. באיזה כלי הכרתי הן השתמשו כדי לענות על השאלה.
החפץ הראשון שהצגתי היה נר. והן מתוך עצלות לכתוב בפרטי על דף, ענו יחד כשנינה כותבת על הלוח. אבל השקיעו על העבודה המשותפת ועל הניסוח המדויק. ממש מדדו את גובה הנר ועשו כל מה שצריך כדי לענות נאמנה על השאלות (ביני לביני השתעשעתי כשדייקו ברמת המילימטר). החפץ השני היה דיסקית החטופים שעליי שפשוט נתתי להן להתעסק איתה וכאילו על הדרך הדלקתי לי את הנר בקטע פירומני... כשסיימו עם הדסקית הצבעתי על השלולית החמה שנותרה מהנר ואמרתי שהיא החפץ השלישי. כשסיימו לכתוב את התשובה על הלוח שאלתי אם יש קשר זהותי בין שניים מהחפצים שבתרגיל. אז כמובן שהצביעו שיש קשר בין הנר לשלולית. ראינו שהתכונות של הנר ושל השלולית הן כמעט שונות לחלוטין. ואז מיד עברנו לקרוא את הטקסט של דקרט על השעווה, ואז חזרנו להתייחס לתשובותיהן. הדיסקית סתם פלסבו, אבל איך זה שלנר ולשלולית אין כמעט תכונה משותפת, והן ענו שזה אותו אובייקט.
מה גרם להן לזהות את שני הדברים השונים האלה כאותו אובייקט? מה משותף לשניהם? דקרט אומר, התכונה האמיתית של כל חומר היא שהוא מתפשט וניתן להכפיף, לנוע, כל השאר אלו תכונות מקומיות ומשניות ולא מהותיות. אנו תופשים בעצם את האובייקט תפישה שכלית מהותית בראש, כאשר התפיסה החושית השולית תופסת את התכונות המשניות. אז בניגוד לתשובתן הכתובה על הלוח, שבאמצעות החושים הן הכירו את האובייקט, דקרט טוען שלא. הכרה אמיתית היא באמצעות השכל, הכרה של מהות החומר. ציירתי נר מלבני קשיח ושלולית על הלוח, וקוביית קרח למול ענן, דקרט אומר שאנו בחושים קולטים שני דברים שונים ואם לא היתה לנו תפיסה מהותית שכלית טהורה של הדבר לא היינו יכולים לזהותו כעצמו.
הזכרתי שוב את תפיסת החומר כאחד, ובעל כפיפויות וביטויים מקריים שונים הנתפסים בחושים אך הוא אחד. ואת זה אפשר להבין שכלית. חזרנו קצת לאידיאות של אפלטון כראשון שממש ניסח את האפיסטמולוגיה הרציונליסטית- אם לא אידאה של בקבוק לא היינו מזהות בקבוק. ניסחתי להן לבסוף שוב את התפיסה הרציונליסטית של דקרט, ואז הגדרתי שוב רציונליזם ונפרדנו לשלום.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של הודיה בונן אלק:
המשכנו בתרגול שלנו - כיצד ניגשים לכתיבת תשובה ארוכה ומקיפה, שתכיל את מרבית הידע שלנו באופן מאורגן עם לכידות פנימית. הפעם בחרנו לחזור לסיפור האחרון שלמדנו, "כריתות", ולענות על השאלה "מדוע לדעתך הסיפור נקרא בשם זה?"
התשובה היתה ידועה לכולן, אך איך כותבים על כך למעלה מעמוד?
הבנות עבדו בזוגות ובחרו לנסח סעיף אחד מתוך ה"עצות" מהשיעור הקודם. הרגשתי שהאימון מתחיל לעבוד והן כבר ניגשות בביטחון רב יותר לכתיבה. הפעם התקדמנו לניסוח הסעיף השלישי, פרשנות וניתוח, שנכתבת לאחר שכבר ענינו על גרעין השאלה עצמה.
בשיעור השני פנינו לסיפור הקצר "הם לא בעלך" של קארבר. בניגוד להרגלנו, לא פתחתי את השיעור ברקע על היצירה ועל היוצר, היה נדמה לי שהן התקדמו מספיק ויכולות לומר את הרוב רק מתוך הקריאה בסיפור. וזה אכן מה שהיה. קראנו יחד וסימנו משפטים חשובים, ואז ניגשנו לדיון שסוכם על הלוח. הן פתחו עצמאית בניתוח מעולה ואני רק הפרדתי את האמירות לקריטריונים (על סגנון הכתיבה, על "האמריקאיות" של הסיפור, אפיון דמויות הגבר והאישה, וכן הלאה). כיסינו לפחות מחצית מהנושאים לדיון, וסיימנו בכך שביקשתי מהן להבדיל בין דעתן על הדמות הגברית (שעורר רתיעה וסלידה) לבין הכותב - ולשאול מה המהלך של הסיפור הזה, והאם אין בו אמירה שרלוונטית גם לימינו וגם לנו. נמשיך לדון בכך בפעם הבאה.
Comments