מכללת אורנים 30.03.2025

שבוע 21 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.

בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן

התחלנו את השיעור במפגש עם נגה, מנהלת בית החינוך בנוגע לתקנון בית החינוך אותו חילקנו לתלמידות לחתימה. אחר כך נתנו עבודה אישית צמודת טקסט על נאום ההגנה של סוקרטס, שיועדה להגשה בסוף היום. תוך כדי הוצאנו אותן אחת אחת לשיחות אישיות. את השיחות קיימנו שתינו יחד ולעיתים כשנוגה יכלה להצטרף אז גם בנוכחותה. היה טוב לפגוש כל אחת מהתלמידות, פנים מול פנים, להיות איתן לרגע, להקשיב להן, ולדייק את כל מה שהיה חשוב לנו לומר באופן אישי לכל אחת לפי אופייה, נוכחותה ועשייתה בכיתה.

ניצלנו את ההזדמנות להבהיר לתלמידות בעלות הנוכחות הבעייתית יותר, באסרטיביות הדרושה את הציפיות שלנו מהמשך המפגשים, ועדכנו שלא תהיה הכלה של בעיות משמעת ושל חוסר רצינות. לתלמידות השקטות יותר היה לנו חשוב לומר שאנו רואות אותן ועודדנו את חיזוק הנוכחות והשתתפות בעתיד. השיחות היו טובות ומועילות. שמחנו לגלות מכולן, ללא יוצא מן הכלל שהן נהנות להגיע לכיתה, נהנות מהלימודים ומהחומר, אלו שהגיעו עבור תחום אחד, מגלות התעניינות גם בלימודי התחום השני, מי מהן שהתקשו תחילה אז זה הוקל להן עם הזמן. בכלל הן שמחות להגיע לדרך רוח ואנו שמחנו מהמעמד האינטימי יותר שאפשר לנו להסתכל בעיניים. סה"כ גם כולן נהנות חברתית ומצאו או מוצאות את מקומן. באווירה אופטימית זו הן הגישו את העבודות והתקנונים החתומים ויצאנו לחופשת פסח.

בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין

בהתראה קצרה החלטתי לשנות את  תכנית השיעור שלי להיום. היה משהו בשיעור הקודם עם הסיפור של בורחס, שלא זרם. רציתי להחזיר את חדוות הלמידה ואת הניצוץ, ואין יותר טוב לזה מאשר לפתוח ספרי שירה ולקרוא. 

הבאתי איתי המון ספרי שירה. כמעט את כל מה שהיה לי בבית. השתדלתי להביא ספרים כמספר התלמידים. פרשתי את הספרים על שולחנות והתלמידים הסתובבו, פתחו, עלעלו, קראו, עד אשר מצאו את עצמם מול ספר אחד שתפס אותם במיוחד. לאחר כחצי שעה של קריאה דמומה, ישבנו במעגל וכל אחד הקריא שיר אחד מתוך הספר שבחר. 

לאחר הסבב, שהיה מרגש ויפה וכלל שירים מאת רפי וייכרט, יונה וולך, רמי סערי, ויסלבה שימבורסקה, דליה רביקוביץ', פניה ברגשטיין ועוד, בחרתי את  "שיר אמי והנחל"  מאת אורי צבי גרינברג והדגמתי באמצעותו התייחסות למצלול, למקצב, לפסיחות. התעכבנו על הלשון הציורית בשיר, על הפנייה לחושים ועל מטאפורות וניסינו באופן ראשוני וזהיר מאוד לענות על השאלות - על מה השיר מדבר ומהי בכלל שירה?

הסברתי שהשאלה "מהי שירה" היא שאלה תיאורטית חשובה ומרכזית בתורת הספרות. אמרתי שנעסוק בה בהמשך, במקביל לעבודת החקר שיכתבו על קובץ השירים שבחרו היום.

בסוף השיעור הם לקחו הביתה את הספרים שבחרו, אחרי שהוצאתי מהם בשבועת צופים הבטחה שלא יאבדו את הספרים. משימתם לחופש היא להציע פרשנות בכתב לארבעה שירים לפחות. אחר כך לכתוב 300 מילים על הקובץ כקובץ. להתייחס לבחירת השיר הפותח את הקובץ, לשיר המסיים, לחלוקות הקובץ לשערים או חלקים. להתייחס לכתוב על הכריכה האחורית, לדימוי שיש על הכריכה הקדמית, להתייחס לדמות העורכ/ת ואם יש אז למתגרם/ת. 

העבודה תכלול גם התייחסות לזמן שבו הספר יצא לאור. דבר נוסף שעליהם לדעת הוא לקרוא את השירים בקול, ממש לפי הניקוד ובהתאם למקצב ולאופן שבו הבינו את השיר. 

אני מקווה שעבודה זו תחבר אותם אל עולם השירה.

מן המעט ששמעתי מהם בסוף השיעור נדמה לי שהם מצאו עניין רב במשימה. 

בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד

המפגש הוקדש לסיום של היחידה שבה עסקנו בחודשים האחרונים – אסתטיקה ושירה.

בחלק הראשון המשכנו לעסוק במרקסיזם; לאחר תזכורת קצרה של המושגים שלמדנו בשיעור הקודם עומר הציג את האופנים בהם המרקסיזם נעשה לגישה ביקורתית אסתטית ולפרשנות של תרבות, אומנות וספרות. הזכרנו שתי גישות ביקורתיות שונות שהתפתחו מהמרקסיזם והספקנו להתייחס אליהן בשיעור הקודם – ריאליזם סוציאליסטי ותפיסת התיאטרון של ברכט ובעיקר מושג הניכור. ראינו שאלו גישות שפרשו באופן שונה לחלוטין את משמעות המושג אסתטיקה מרקסיסטית – מחד גיסא התביעה שאומנות תייצג את המציאות החברתית ותתקף את התיאוריה ומאידך גיסא גישה מודרניסטית שמערערת את תפיסת המציאות ומכוונת לגרום לצופה או לקורא לחשוב מחדש על יחסי הכוחות החברתיים.

התייחסנו להבחנה של מרקס בין בסיס למבנה-על וחשבנו על האופן שבו היא עשויה לעבוד ככלי ביקורתי בפרשנות של יצירות אומנות וספרות. אם הממשות החומרית-כלכלית מכתיבה את כלל המבנים התרבותיים והתודעתיים אזי ביקורת של יצירת ספרות או קולנוע תבחן את האופן שבו היא מגלמת את יחסי הכוח החברתיים-כלכליים, בין מתוך מגמה ביקורתית ובין מתוך הפנמה ואישור,  מודע או לא מודע, של הקיים.

הקבוצה שלנו חובבת אווטאר ומתישהו השביעה אותנו שנראה את הסדרה כולה. עומר גילה להם שצפה בכל הסדרה בחודש האחרון, מה שעורר התרגשות רבה, והתרחש דיון שלא הצלחתי לעקוב אחריו (לא מילאתי את חלקי בשבועה) על האופן שבו אפשר להציע פרשנות מרקסיסטית לסדרה.

עומר הציג בקצרה עוד שתי אסכולות ביקורתיות מרקסיסטיות: אדורנו והורקהיימר מאסכולת פרנקפורט ומושג חרושת התרבות וולטר בנימין ומושג השעתוק.

מכאן עברנו להדגמה קצרה של אסכולה אומנותית-ספרותית שאינה מרקסיסטית אבל הושפעה מהמרקסיזם – הפוטוריזם. קראנו כמה פסקאות מהמניפסט הפוטוריסטי ובעקבותיו קראנו את השיר 'רכבת' של שלונסקי. הקראנו אותו בקול במשותף, כלומר שברנו שיניים בניסיון להקריא אותו, התפעלנו, ועל אף הקושי להבין מה קורה בשיר זיהינו שיש בו רכבת דוהרת שממיתה את כל מה ומי שעובר בדרכה.

לסיום, עומר עבר בקצרה על הגישות השונות לאסתטיקה שעסקנו בהן, מאפלטון ואריסטו ועד למרקסיזם, מגישות שתובעות מהספרות נאמנות אידיאולוגית ועד לגישות שמעניקות לה אוטונומיה.

אחרי ההפסקה עברנו לסיכום היחידה שבה עסקנו במושגי יסוד בשירה. הזכרנו את הגדרת השירה שבה פתחנו – השירה כאומנות לשון שמחזירה למילים את ההיבט החושני-מצלולי-מוסיקלי שלהן ונעה בין צליל למשמעות. עברנו על המושגים והאמצעים האומנותיים שהתעכבנו עליהם:  דובר, סיטואציה, לשון פיגורטיבית לצורותיה, חזרות לצורותיהן: מצלוליות, תחביריות ומשקליות. כל אחד מהם יכול לשמש כלי או מפתח למלאכה הלא פשוטה של קריאת שירה.

הצעתי שנתעכב היום על שני היבטים ששייכים לשיר כמכלול: קומפוזיציה ותמה. הגדרתי מהי קומפוזיציה ומהי תמה. ראינו שהתמות של השירה הן נצחיות ומוגבלות למדי במספרן (אהבה, מוות, חברות, מלחמה, פרידה, מין, אלוהים, השירה עצמה וכו') ואילו האופן שבו כל שיר מממש תמה מסוימת הוא ייחודי ובלתי מוגבל.  קראנו שני שירים: שיר ללא כותרת (אינני יודע מלים) של אברהם חלפי ולעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים של יונה וולך. שניהם עוסקים באופן שונה לחלוטין באלוהים, בהעדרו ובנוכחותו, בפניה אליו, בקשר איתו. שניהם שונים מאד בקומפוזיציה שלהם – האחד מחולק לבתים ובהתאמה מפתח מעין טענה והשני הוא רצף אחד לא מחולק ולא מפוסק שיש לו אופי חזיוני-התגלותי.

וכך נפרדנו.