המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
השיעור עסק בבירור המושג דיאלוג, כהמשך וכרקע לקראת תחילת הקריאה בגורגיאס ובמקביל באנטיגונה. תחילה הציג יונתן את סוקרטס ומה שידוע לנו על דמותו ההיסטורית, על הווייתו ועל תלמידיו ומתעדיו קסנופון ואפלטון.
הדגש היה על דרכו המיוחדת של סוקרטס לברר סוגיות פילוסופיות באמצעות שיחה ושאילת שאלות. דברנו גם על מותו של סוקרטס דרך התבוננות ביצירה חשובה של ז'אק לואי דויד, צייר צרפתי ניאו קלאסי. ציור השמן הגדול הוזמן על ידי שני פעילים פוליטיים כשנה לפני פרוץ המהפכה הצרפתית. לציור הוצעו מספר פרשנויות, למשל שהוא מנסה להציג את שרירות הלב של עריצות שלטונית שפוגעת בחפים מפשע ובפשוטי העם, או במי שמאיים על קיומה. הדבר המעניין ביותר בציור, לדעתי, הוא נוכחותו של אפלטון, היושב בגבו אל האירוע (שלא נכח בו, באופן היסטורי). אפלטון יושב שמוט כתפיים וראשו נראה ספק ישן ספק חושב. שרוי בשרעפים. הסצנה המתרחשת מאחוריו היא מעין חלום או מחשבה. סוקרטס יושב במיטה כאשר אצבעו מורה כלפי מעלה. זוהי מחווה של הצייר דויד לצייר רפאל שצייר את "האסכולה האתונאית" המפורסמת, שם אפלטון ואריסטו נמצאים במרכז הקומפוזיציה, אפלטון מורה באצבעו כלפי מעלה - כלפי ספרת האידאות, בעוד אריסטו מורה בידו כלפי מטה.
המשכנו בקריאת דיאלוג קטן ומעניין - פרק 12 מתוך הנסיך הקטן. הנסיך הקטן, בדומה לסוקרטס, יוצא מתוך הכוכב שלו ומגיע אל כוכבים אחרים בהם הוא פוגש דמויות שונות ו"מראיין" אותן. הדמיון לדיאלוג האפלטוני מתבקש ממש, וכמובן גם השוני. קראנו את הדיאלוג של הנסיך הקטן עם השתיין וקיימנו דיון קצר. ראינו כיצד הטקסט מסגיר שתכלית השיחה בין הנסיך הקטן לשתיין שונה בתכלית מהדיאלוג הסוקרטי הקלאסי, שבו מעמד המתושאל כסובייקט הוא חלקי, ונעדר (כמעט) מימד רגשי.
סיימנו את השיעור עם דיאלוג מעולם המוזיקה. הראנו לתמידים קטע מדהים של אופרה וריקוד "רחוב". מדובר בביצוע של מנהל אמנותי חדש של בית האופרה בפריז לאופרה של המלחין הבארוקי ז'אן פיליפ ראמו. יש שם ערבוב בין רקדני רחוב לזמרי אופרה שמקיימים סוגי דיאלוג שונים, בשפת הגוף, בינם לבינם ובינם לבין הקהל.
לסיכום: דברנו על מהות הדיאלוג, על כך שהוא לא רק חילופי דברים בין אנשים אלא גם מפגש. שהדיאלוג כשמו כן הוא - מתקדם, מוביל את הלוקחים בו חלק, למקומות חדשים, לא רק במחשבתם אלא ממש משנה את מציאות חייהם, משפיע על החלטותיהם, כמו ב"אנטיגונה". במחזה היווני העתיק אין כמעט פעולות על הבמה. הדיבור הוא הפעולה, הדיאלוג הוא זה שמניע את העלילה. גם על כך דברנו על התלמידים כהכנה לקריאה בטקסטים העתיקים, גורגיאס ואנטיגונה.
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
השיעור כולו הוקדש לקריאה צמודה של המהלך הספקני של דקארט בפרק הראשון של ההגיונות ובתחילת הפרק השני, עד שהוא מגלה את נקודת המשען, אני קיים אני נמצא.
קראנו פסקה אחר פסקה ועקבנו אחר המהלך שעושה דקארט בדרכו למצוא דבר שהוא וודאי מעבר לכל ספק: איך הוא מטיל ספק באמיתות החושים, ואיך נדע שאנחנו לא חולמים את כל מה שנדמה לנו כממשי, ואיך גם החלום והדמיון ואומנות הציור עשויים מ"חומרים" אמיתיים כגון הצבעים, כלומר שצריך להיות משהו פשוט ואוניברסלי שהוא נמצא, ועל אף זאת גם הצבעים והצורות שמרכיבים את יצירי הדמיון עשויים להיות כוזבים, ואם כך אז אפשר לחפש אחר אמיתות שנכונות גם בחלום כמו אמיתות מתמטיות, אבל מה אם יש אלוהים רמאי שגורם לי לחשוב שהאמת המתמטית היא נכונה ובעצם היא שגויה???
כל פסקה במהלך הספקני של דקארט עצרנו ושאלנו מה הוא טוען, הדיון היה סוער ומלהיב, והקבוצה הפליאה להבין את האופן הזה שבו דקארט מניח איזו הנחה ומערער עליה עד שהוא מגיע בסוף הפרק הראשון לייאוש הגמור. בכיתה אכן השתרר ייאוש. אבל רק לרגע. כי בפרק השני ראינו איך דקארט מחלץ את עצמו בציצית ראשו והיה ממש ברק בעיניהן של חלק מהתלמידות מהמהלך המרהיב הזה שבו נמצאת הוודאות שמעבר לכל ספק במקום הכי מפתיע שהוא בעצם הכי קרוב.
במקביל להתפעלות מהמהלך של דקארט כל הדיון לוותה אותנו - כמו אקורד עקשני של השכל הישר והבלתי פילוסופי - שאלה של אחת התלמידות האם פילוסופים הם שפויים. עוד צריך ברור.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין
הפגישה אתמול היתה מאוד ממוקדת. התחלנו בקריאה ממוקדת משותפת בדיאלוג אפולוגיה וסקרנו את שני הטיעונים של סוקרטס כנגד העמדתו לדין. לאחר מכן עברנו לדיאלוג קריטון וביקשתי מהתלמידים לקרוא משפט מהדיאלוג שכתוב פילוסופית ולעשות לו מעין שיקוף - mirroring לומר אותו במילים שלהם. תוך כדי הדיון ומבלי שתוכנן עלו סוגיות עכשוויות של אחריות שמתקיימת בתווך שבין פעולה במזיד לבין פעולה בשוגג וקשורה למצבים של פזיזות או רשלנות . בחנו ביקורתית גם תמות סוקרטיות נוספות כמו טענתו האגבית של סוקרטס כי אין טעם לחיים בגוף מושחת. לסיכום , היה דיון מאוד ממוקד טקסטואלית שהצליח להתגבר על המועקה הלא פשוטה של דיון בזום שמחטיא היבטים של מפגש רגשי וגם טי ודאות מסוימת ביחס להבנה המשותפת. נקווה שנצליח לעבור מתי שהוא למפגשים פנים אל פנים , ועדיין בנסיבות הקיימות התלמידים יכולים להיות גאים בעצמם.
בכיתה יב' של יעל אבוקרט קליין
מתחילות להתעמק בניטשה. ב"מעבר לטוב ולרוע", ניטשה מתחיל להעביר ביקורת ואפילו בוז על הפילוסופים ועל יומרות המטפיזיקה שקדמו לו. נתתי להן משימת קריאה עצמית של מקטע ראשון מהספר ולסמן משפטים משמעותיים. המעט שצלחו הקריאו את המשפטים שסימנו ואז הקראנו בקול את הטקסט, והסברתי משפט משפט. ניטשה מעז לשאול את השאלה הגדולה והנועזת ביותר לדעתו- מה הערך של הרצון לאמת, עד כמה שווה לנו בכלל לרדוף אחר האמת, למה אנחנו כל כך רוצים אותה ושמים אותה דורי דורות כתכלית שאין שנייה לה. ניטשה מטיל ספק במוטיבציה של החיפוש הפילוסופי שלנו שתכליתו האמת. אולי לא אותה צריך לחפש. אולי לא כדאי מראש לאחוז בה בכל מצב. הפכנו אותה לתכלית בלי לשאול, האם כך צריך להיות, האם זה שווה לנו ומה זה נותן לחיינו, ואולי בכלל הורס. ניטשה שואל: אולי עדיף לנו אי ודאות, אי אמת.
דנו בכך שהטענה הזו מטלטלת ורדיקאלית ומהווה פצצה בדרך החשיבה המערבית עד כה. תלמידות אמרו שלא מסכימות ושיתפתי שאני מבינה ושעבורי, זה היה מוזר, כי אני אדם ששואל לגבי האמת מהיום שזוכרת את עצמי, ואני פילוסופית בכל רמ"ח אבריי, אני אוהבת את האמת, אפילו הייתי מוכנה להקריב בשבילה ופתאום לקרוא מילים כאלה זה מנוכר ומעורר התנגדות. ובכל זאת, שאלתי אותן, איזה יתרון מצב של "אי אמת" או "אי וודאות" יכול לתת לנו לחיים, לגישה לחיים? דנו בתשובותיהן ובדוגמאות בהן אמת היא לא הדבר שהכי חשוב לאחוז בו. הן אמרו למשל שהיא לא הכי חשובה במצבים בהם היחסים יותר חשובים, ההנאה יותר חשובה, הזרימה, הבריאות השלווה, לא תמיד חייב להציב את האמת כתכלית עליונה. חידדתי שניטשה לא מדבר על שקרים או יצירת חוסר אמון בעולם, וגם לא אנטי ריאליסט שכופר בקיום המציאות. אלא פשוט מנסה להפנות את מבטנו לכיוון אחר לשאוף אליו. אם לא האמת אז מה כן?
הקראנו את מקטע 13 בספר בו ניטשה אומר החיים עצמם הם רצון לעצמה, להגברת כוח, של כל יצור אורגני וגם של בני אדם בתוך זה. ואז קראנו את מקטע 4: ניטשה לא מחפש מה אמיתי אלא מה מגביר חיוניות ומקיים ומקדם חיים. הוא מעיז ואומר: אם בשם האמת כתכלית עליונה נוותר על משפטים כוזבים, משמע שנוותר על החיים. הדרת הכזב הוא מעשה של שלילת החיים. נחשוב רגע, כמה דברים חיוניים וחשובים הולכים לאיבוד בדרך כשאנו מודדים כל הזמן דברים רק אל מול האמת. ניטשה אומר: לא צריך למדוד את דברינו ופעולותינו כנגד האמת הצרופה, שהיא גם ככה לא משהו שאנו יכולים לדעת, אלא כנגד השאלה: עד כמה המעשה הזה, או המשפט הזה מקדם את החיוניות, מגביר עוצמה ומחייב את החיים. החיים לא פשוטים אבל אנחנו כאן, ומשימתנו היא להגביר את הרצון שלנו לחיות ואת הכוח שלנו לחיות בחיוניות ובחיוביות. סיימנו עם ציטוט מ"שקיעת האלילים": " מה חשיבות בכך שאנוכי אצדק- צדקתי רבות מדי והמיטיב לצחוק היום יהא גם הצוחק באחרונה. " ביקשתי שיקראו בבית את הסיפור הקצר ממקראה שאצלם של אמנון שמוש: "אם ובנה" וימצאו שם דוגמא נהדרת לכך שהאמת לא תמיד הכי חשובה.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של הודיה בונן אלק:
המשכנו בעיסוק ברומן של ג'יין אוסטין, "תבונה ורגישות". על מנת ליישר קו בשיעור הראשון הבנות קיבלו משימה, כתיבת תקציר העלילה ובוחן בקיאות, מעין "בחן את עצמך". מי שרצתה נעזרה ברומן עצמו. התלבטנו יחד האם למלא אותו יחד – אבל הרוב העדיפו לבדוק עד כמה הן שולטות בחומר ולכן השתקנו מיקרופונים לחצי שעה של כתיבה. היתה לי סוף סוף תחושה שאני מצליחה להפעיל כך את כולן גם דרך המסכים, נחמה קטנה.
חזרנו מהפסקה ועברנו על השאלות. שאלתי אותן אם הן להעלות נושאים לדיון – והן אכן העלו, מרבית הנוכחות בשלב הזה פתחו מצלמה ופשוט שוחחנו. הרגשתי לרגע כמו בכיתה. הסבנו את תשומת הלב לניגודיות שאוסטין מנסה ליצור בין תבונה לבין רגישות, בין דמותה של אלינור לבין דמותה של מריאן. דיברנו על סנטימנטליות, על רעיון האהבה הסוערת – כמעט עד חולי ומוות. ניסינו להתחקות אחר עמדת המספר, בעקבות שאלה שהעלתה אחת הבנות, מדוע דמותו של אדוארד יוצאת ללא פגע ברומן, שעוד שווילובי "נענש".
דיון חשוב בנושא הנימוסים וההליכות ברומן החל להתפתח, ניסיתי כבר להסביר שמתחת לכל הכללים מסתתרת בוודאי מערכת של נורמות מוסריות בנות התקופה, אותה צריך להכיר ולהבין. בקצרה, אמנם הקדשנו את הלמידה לבקיאות, אבל הנושאים החשובים כבר צפו.
סיימנו בקריאה משותפת של פתיחת הרומן. הבהרנו את נושא הירושה והעברת הרכוש – והגענו למסקנה שהרומן הזה לא עוסק בעיקר באהבה ובנישואין, כפי שאחת הבנות הצהירה בתחילה, אלא גם באפשרויות המצומצמות של נשים באנגליה של ראשית המאה ה-19, שהיו מוכרחות להתחתן "טוב" או להפוך לנטל על משפחתן.
Commentaires