המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן
דואט חדש וכיתה חדשה! קדמו ליום הזה הכנות רבות ומעט חששות, אבל ברגע שהמפגש התחיל וראינו את השמות ואת הפנים, ידענו שאנחנו והם במקום הנכון.
התלמידים והתלמידות החכמים ומאירי הפנים פתחו בנדיבותם את המצלמה ואת המיקרופון. כיוון שנכנסו כארבעים לשיעור, החלטנו לפתוח במשותף, להתפצל לשתי קבוצות ושוב לחזור למפגש משותף.
לאחר דברי ברכה והיכרות שלנו ושל נגה לביא, קצת הסברים על הנהלים ועל מה מצפה לנו, התחלקנו לשיעור פילוסופיה ולשיעור ספרות. בתום ההפסקה הקבוצות התחלפו ביניהן, כך שלשתינו היתה הזדמנות לפגוש את כולם בהרכב מצומצם יותר וכמה שיותר אישי במגבלות הפורמט.
בשיעור ספרות של הודיה קראנו את "אחדים אוהבים שירה" של שימבורסקה. שאלנו במה השיר הזה עוסק. באופן מעניין, תלמידות רבות אמרו שעל ייחודיות, ייחודיות של המשוררת עצמה וייחודיות של האנשים שאוהבים שירה. שוחחנו על היותנו "אחדים אוהבי שירה" בכיתה בדרך רוח, וכמה טוב לפגוש אוהבי ספרות כמונו ללמידה משותפת.
ניסינו לעמוד על משמעותו של כל חלק בשיר. עלו שאלות: מדוע אחדים אוהבים שירה? כיצד עוסקים בשירה כי חייבים, בבית הספר? מה זה אומר לומר שאתה אוהב משהו ומה זה אומר לאהוב שירה? כמובן, התעכבנו על השורות האחרונות:
שִׁירָה -
אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִׁירָה.
לֹא אַחַת נִתְּנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה.
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.
הנחנו מושג ראשון בארגז הכלים שלנו ופתחנו לראשונה מחברת לכבוד "ארספואטיקה". הסברנו מהו שיר ארספואטי והרחבנו קצת על האטימולוגיה של המילה. ראינו כיצד פועלים בסיום השיר חוסר ודאות וחוסר ידיעה, אל מול מוחלטות וידיעה. מדוע בשירה אי הידיעה היא דווקא נקודת אחיזה? ניסינו להבין את המילה "גאולה" בהקשר הזה ותלמידה אמרה שחוסר הידיעה פותח מרחבים חדשים של דמיון ויצירה, ולכן הוא גואל ומשחרר.
התייחסנו גם לקשר בין צורה לתוכן, לאופן שבו המשפטים מסודרים גם כן כהרהור, כספק, לא באופן מוצק. סיימנו עם דבריה של שימבורסקה:
“השראה נוצרת מתוך “אינני יודע” מתמיד. אני כל כך מעריכה שתי מילים קטנות: “אינני יודעת”, קטנות, אך עם כנפיים חזקות… גם המשורר אם הוא משורר אמיתי, צריך תמיד לשנן לעצמו “אינני יודע”. הוא מנסה להשיב על כך בכל יצירה, אך ברגע שהוא מציב נקודה, כבר משתלט עליו היסוס”…
חזרנו למליאה הכיתתית בתקווה שתמיד ישלטו בנו ה"אינני יודעת" בכתיבה, בלימוד ובדרך החדשה שלנו יחד.
בשיעור פילוסופיה של יעל - הצגתי את עצמי בקצרה ושיתפתי מהי פילוסופיה בשבילי. הפילוסופיה כאורח חיים, כדרך חשיבה והתפעלות מחכמה וגם כמכוונת חיים ופרקטיקה ולא רק מקצוע או תחום דעת. אחר כך פירטתי בקצרה מה נעשה בשיעורים שלנו, נקרא ונלמד תיאוריות של פילוסופים, נתפעל, נלמד אותן לעומק, נחשוב עליהן וגם נפתח חשיבה ביקורתית. נקיים דיונים בכיתה, נתרגל ונשפר כתיבה ונלמד תוך כדי ש"לדבר פילוסופית" אין משמעותו לזרוק מה שבא לי "כי זו דעתי". נלמד לבסס דעה, ולהעביר ביקורת באופן ענייני ואחראי. כמו כן, נהרהר ונגבש את עמדותינו האישיות, כי כולנו א.נשים חושבות והוגות.
חזרנו לדבר על אהבת החכמה והתפעלות מחכמה, ואז פנינו לטקסט של סנקה "כל חייך עליך ללמוד כיצד לחיות" ומהטקסט חילצנו סיבה נוספת ללמוד ולתרגל פילוסופיה. בקריאה עוקבת אחרי כל כמה משפטים ניהלנו דיון ושאלנו שאלות. תוך כדי שוחחנו על טענתו של סנקה (שנשמעת לא הגיונית תחילה) שכסף ומוניטין באים בקלות אך חכמה לא. לאחר הדיון סיכמנו שכסף, מוניטין ומשרה, גם אם עובדים בשבילם, בשורה תחתונה הם תלויי גורל, גם כי אפשר לעתים לזכות בהם מן ההפקר כפי שטוען סנקה, למשל בירושה, או בהפיכתי ל"סלב" בלי שיהיה לי כישרון מוצדק, וגם כי אפשר לאבד אותם ברגע. נתתי להןם דוגמא מחיינו בצפון, בו אנשים עשו הכל נכון בנו פרויקט חיים והקימו עסקים וזה פשוט אבד במלחמה. שיתפתי שאני מלמדת סטואה כבר כמעט 20 שנה, ותמיד נהגתי לתת דוגמאות לטענות הסטואים שהן רחוקות מחיינו, למשל מרומא הבוערת וכולי, ולצערי הרב אנו חיים בתקופה שהגורל משתולל וממחיש לנו את תהפוכותיו. על כן אומר סנקה: נצטרך ללמוד, כל החיים ולתרגל את החכמה ואת הדרך הראויה לחיות, לפתח את האופי והיחס הנכון לחיים ואיתם לגשת לכל מצב שהגורל יפיל עלינו. גם מצבים נוחים, כפי שמרקוס אאורליוס "נאלץ" להיות קיסר והשליט הכי חזק בעולם כי זה מה שהגורל הפיל עלי. ואחרי שצחקנו כן- אין לתלות את האושר בדברים חיצוניים ככסף או מעמד, גם אם נהנים מהם וזה נוח.
בהמשך ממה שעלה מהטקסט, לימדתי את מושג ה ARETE וקראנו על השכל כייחודי לאדם.
במפגש סיכום הכיתתי הודינו להן על כך שעל אף הזום הן היו נהדרות, האנרגיה היתה טובה, החיוניות והתשוקה ללמוד ניכרה גם דרך המסכים. יצאנו חיוניות אחרי השיעור הזה ואנו מוקירות את זה מאוד. שמחות ומתרגשות להתחיל את השנה.
בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין
במפגש אתמול נכחו רוב התלמידים שפגשנו בשנה שעברה ואפילו נוספו ארבעה תלמידים חדשים, שזה משמח מאוד. לאורך כל המפגש המצלמות היו סגורות. לא התעקשנו על פתיחתן, אולי כי שמרנו את האנרגיות לעצם הנחיית המפגש. עם זאת, התפתח דיון מעניין במצלמות סגורות, כמו מין שיחת ועידה טלפונית רחבה... בכל אופן, התקיים מפגש בן שלושה חלקים, עם שתי הפסקות בין לבין, ויצאנו לדרך. בחלק הראשון דברנו על נושאי הלימוד של שנה זו, על הבגרות שתהיה בכיתהי"ב, ועל מטרת השיעור הנוכחי. בחלק השני קראנו את הסיפור הקצר "המתה" מאת גי דה מופסאן ובחלק השלישי המשכנו לחקור את הסיפור מבעד לעדשה הפילוסופית. נעזרנו במצגת קטנה, שבשקף הראשון שלה רואים תצלום של ניטשה ותצלום של מופסאן, שנולדו ומתו בהפרש שנים מאוד קטן (במדינות אויבות, שנמצאו במלחמה זו עם זו) ולשניהם היה שפם גדול מאוד (!) אחר כך עברנו למוד יותר רציני וקראנו את הסיפור המעולה הזה, שסולל את הדרך לדיון פילוסופי אודות בגידה. ביקשנו מהתלמידים לעשות הפרדה בין התייחסות פילוסופית לסוגיית הבגידה, לבין התייחסות פסיכולוגית ורגשית (הכוונה לבגידה רומנטית, בגידה המתרחשת בתוך קשר זוגי). אחת התלמידות אמרה שלמיטב הבנתה ניטשה לא היה רואה פסול בבגידה רומנטית, כי אדם חזק לוקח את מה שהוא רוצה לקחת, חי כמו שהוא רוצה לחיות, לא נכנע לתכתיבים של מוסר יהודי-נוצרי "עקום". דייקנו מעט את דבריה אבל היא בהחלט פתחה עבורנו את הדלת שבקשנו לפתוח ואחריה תלמידים נוספים הביעו עמדות נוספות, והתפתח דיון מעניין מאוד. במהלך השיחה הזכרתי לתלמידים את השיר "אנבל-לי" מאת אדגר אן פו, שלמדנו בשנה שעברה. לצערי הם לא ממש זכרו אותו, אבל אני מאוד ממליצה על קריאה ודיון בשתי היצירות האלה יחד (ב"המתה" וב"אנבל לי"). המפגש הסתיים עם קצוות פתוחים רבים, שעם חלקם בכוונתנו להמשיך במפגש הבא, שיוקדש לרעיונות מרכזיים בתורת המוסר של ניטשה.
בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד
למרות הזום היה משמח ומרגש לפגוש את התלמידות והתלמידים שלנו, שחזרו מהקיץ הארוך הזה מצוידים בכל הסקרנות, החריפות והתשוקה ללמוד שהנחנו בקרן זווית אי אז ביוני.
פתחנו בסבב מה נשמע, ומה כל אחת ואחד בחרו מתוך רשימת הספרים הארוכה שנתנו להם.
עברנו להצגת התכנית השנתית ותארנו את החלק הראשון, שיהיה סדנא לכתיבת מסות ויתבסס על קריאת מסות וכתיבה בעקבותיהן.
נתנו מבוא קצר לסוגה הזו – מסה – והצגנו באמצעות מצגת את תולדותיה ומאפייניה מ'אל הקורא' בפתח המסות של מונטיין ועד 'איך לחיות' מאת אורנה קזין. (כשסיימתי להקריא את מכתבו של מונטיין אל הקורא נטע קראה מהחלון המטושטש שלה במסך השטוח: זה שינה את חיי! חשבתי, הנה מונטיין הזקן בעיני עצמו יושב באחוזתו שליד בורדו וכותב מכתב אל הקורא באחד במרס אלף חמש מאות שמונים וזה מגיע בחלוף 444 שנים לנערה צעירה ששפתה עברית שהיא היא הקוראת האולטימטיבית שלו, וכבר מבינה כל מה שכדאי להבין על אף שרק בעוד שתי דקות היא תלמד מדוברת עברית אחרת שהמסה היא סוגה שעוסקת בשאלה איך לחיות.)
קראנו את המסה הקצרצרה 'פעם ראשונה' מאת אלנה פרנטה וערכנו דיון על מה שמתחולל בה – ראינו שהיא מבררת את המושג פעם ראשונה ולמעשה מגלה תוך כדי כתיבה שהוא לא מה שנדמה היה לה ולנו, ראינו שהיא נשענת על ניסיונה וחושיה, ערה לפרטים, ומנסה להיות נאמנה לאמת, על אף שזו חומקנית. ראינו שהיא מתבוננת על מה שמתרחש בעצם תהליך הכתיבה. ואפילו ראינו את הקשרים שבין הקוים שרשם מונטיין אודות המסה לבין הפעם הראשונה של פרנטה – הארעיות, הניסיון ללכוד משהו ממנה, הספקנות, האני כמות שהוא, הרפלקסיביות.
עברנו לכתיבה – ביקשנו שיכתבו מסה קצרה שכותרתה הפעם הראשונה.
הנה המסה הלוליינית-מרהיבה שכתבה עדן דבורקין:
הפעם הראשונה שניסיתי לכתוב מסה היא ברגע זה ממש. טוב, לא ברגע זה, כי ברגע שאדם קורא את קטע זה הוא כבר נכתב. אז בעצם, מה שרציתי להגיד תחילה היה שהפעם הראשונה בה התנסיתי בכתיבת מסה הייתה בכתיבת קטע זה. למרות שאם זו ההנחה, איך אדע שזו הפעם הראשונה בהחלט? הרי זו לא הפעם הראשונה שבה כתבתי בכלל, איך אוכל לדעת שזו המסה הראשונה? אוקיי, מההתחלה - קטע זה הוא המסה הראשונה לו אקרא מסה. אוקיי, עכשיו אפשר להתחיל. אבל אם אני מתחילה עכשיו, אחרי כל ההתחלות הקודמות, זו בעצם כבר לא הפעם הראשונה בהחלט. זו לא הפעם הראשונה אפילו בספק. זו סתם עוד כתיבה. האם לעולם יותר לא אוכל לכתוב מסה בפעם הראשונה? ובכלל, האם לא כל מסה כבר נכתבה במחשבותיי, עוד לפני שהרמתי את היד לכותבה? ומה לגבי הקורא, שרואה אותה בפעם הראשונה, אולי דווקא אז היא נכתבת באמת בפעם הראשונה, באוויר העולם? כיצד ניתן להגדיר פעם ראשונה? ואם לא ראשונה, אז מה לגבי שנייה, שלישית, ורביעית? לעולם לא אוכל לחזור ולשים את האצבע על הפעם הראשונה שחשבתי. האם לפי הנחה זו, כל מחשבה היא מסה משל עצמה? ומה לגבי כל שיחה? מסה חייבת להיות כתובה על דף? פעם ראשונה זה מושג טריקי. מסה היא מושג טריקי. כל העולם הזה טריקי. הכל מלא קווים מטושטשים, מפרידים בין דבר אחד לדבר השונה לחלוטין מבלי לשים את האצבע היכן הוא משתנה. העולם הוא מסה אחת גדולה. העולם הוא פעם אחת וראשונה. אולי דבר אחד כבר נעשה, אבל זו הפעם הראשונה שהוא נעשה פעמיים. וכך גם בפעם השלישית והרביעית והחמישית. העולם כותב את המסה של עצמו בכל רגע. אין מי ששומע, ואין מי שכותב, אבל הכל מתרחש - כל הזמן - בפעם הראשונה בהחלט.
Comments