אז בימים כתיקונם בדיוק בתקופה הזו של השנה היינו מזמינים אלינו לבתי החינוך למדעי הרוח במוסדות האקדמיים ברחבי הארץ את תלמידי שכבת ט' ומציגים בפניהם את שמתרחש בליבו של כל בית חינוך, את צוות המורים יוצא הדופן שלנו,
את מגמות הלימוד השונות (ספרות ופילוסופיה) ואת התלמידים הבוגרים שעברו כבר כברת דרך אצלנו. אבל אלה 'ימי קורונה' אלה ואנחנו נדרשים להתאים את עצמנו למצב החדש והמתמשך.אז לראשונה בתולדות דרך רוח קיימנו אמש יום פתוח מקוון בבית החינוך במכללת אורנים. למרות החששות ולמרות מעט בעיות טכניות יצאנו בסיומו של הערב בתחושה של התרוממות רוח גדולה - מחזור ב' קום יקום!
חוץ מזה קיימנו במקביל גם את שבוע הלימודים ה 27 במניין שבועות הלמידה. שבוע חמישי במניין שבועות הלמידה המקוונת ב'מצב הקורוני'. וזה בדיוק מה שהתרחש אצלנו אתמול:
בכיתת הפילוסופיה של נעמי הררי:
רק בשבוע שעבר שיתפתי כאן שהתרגלנו לזום והנה הכתה הורידה הילוך אמש. אולי זה הנושא הרחוק - יוון העתיקה, אולי החומר הזר - לפן ההיסטורי בהגות הסוקרטית יש משמעות פילוסופית ולכן השיעור הזה הוא קצת שיעור היסטורי,
ואולי כבכל שגרה יש גם בזום עליות ומורדות. הן מופיעות לשיעורים בנוכחות מעל 90% בכל פעם, רק שחלקן כל כך פאסיב שלעיתים זה מרגיש כמעט אגרסיב... ובכל זאת בתוך כך כאמור חזרנו על ההבדל שבין מוסר לאתיקה עם דוגמאות
לסוגיות שמאפיינות את השיח העתיק כמו ידידות ואת השיח המודרני כגון שוויון, התאמצתי להגביר את הדרמה של משפט סורקטס (הרושם היה צונן משהו), ורק בסוף בסוף, אחרי שקראנו קצת על פילוסופים של הטבע וסופיסטים הן טענו
נגד סוקרטס שהוא בכוונה מעצבן את שופטיו וזה לא יפה לדבר לא בכבוד. זה פתח במה לדיון ער על משפט פוליטי ומלחמה למען צדק כשהכל מסביב מתמוטט. אני הבאתי דוגמאות מעולם הציות העיוור לקורונה, מישהי זרקה ביבי וגם גרמניה
הנאצית עלתה כדוגמא. איך לא. אולי בכל זאת למדו משהו.
בכיתת הספרות של חיה גלמן :
את השיעור אתמול פתחנו בשאלות: כיצד טקסט ספרותי יכול לייצג מציאות? כיצד הלשון ואסטרטגיות השימוש בה יוצרים אשליה של מציאות? כיצד יוצר הטקסט הספרותי רושם של מציאות חיה? מהו מימזיס? מהו ריאליזם בספרות?
האם העיסוק בו מתחיל רק במאה ה-19 או הרבה קודם? איך המציאות מגולמת בטקסט לא במה שמסופר, אלא באיך? כיצד מתנהג הטקסט הספרותי? ומה אומרת השונות ההתנהגותית בין הטקסטים השוני?
לאחר מכן התחקנו אחר המהלך שעושה חוקר הספרות והפילולוג אריק אאורבך בחיבורו "צלקתו של אודיסיאוס". ראשית, קראנו במזמור 19 באודיסיאה והתעכבנו לקריאה צמודה בסצינת רחיצת הרגליים, בה חושפת המשרת אווריקליה את זהותו
של אודיסיאוס באמצעות מישוש הצלקת שברגלו ואיך ברגי הדרמטי הזה, סוטה המספר ההומרי מהסצנה ועובר אל רגע היווצרות הצלקת בילדותו של אודיסיאוס. אאורבך מפרש את המהלך באמצעות שימוש במונחים של אמנות ויזואלית, פרספקטיבה,
אור וצל, ומראה שבטקסט ההומרי אין חזית ורקע, אין היררכיה בין הפרטים הסיפוריים וכולם נמצאים בחזית. הכל בשכבה אחת, דו ממדית. האמנם? שאלנו. האם אנו מסכימות עם אאורבך? ניסינו להבין מה יותר חשוב בעיניי המספר ההומרי,
רגע היווצרות הצלקת או רגע זהותו של אודיסיאוס באמצעות הצלקת. ולמרות תפיסת השטחיות לפי אאורבך, נדמה לנו שהמספר ההומרי בכל זאת מניח משהו יותר עמוק על זהות ועל גיבוש הזהות, שליבת הזהות קשורה לרוב באיזה כאב, פצע שנתבע בנו.
בעקבות אאורבך ניסינו לבנות רשימה של מהלכים טקסטואליים שיוצרים שכבות של עומק בטקסט, שמייצרים רושם של מציאות:
- היחס בין מה שאומרים לבין מה שלא אומרים.
- הפערים, מתח בין מה שנאמר לבין מה שלא.
- מעבר בין זמנים
- יחסים בין דמויות עיקריות למשניות
- עמדות המספר מול עמדות הדמויות
- נקודות מבט שונות על סיטואציה
- ייצוג מורכב של דמויות – להניח הנחות פסיכולוגיות לגביהן. נפש מציאות וכו.
- אירוניה – פערים, מתח
- טקסט עם מרקם לשוני מרובד, רמות שונות של שפה
בחלק השני של השיעור קראנו את "עקדת יצחק" ועמדנו על ההבדלים בין אופני המסירה השונים של הטקסט הספרותי. מי מהם משתמש ברשימה שהרכבנו וכד'.
Kommentare