המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
למפגש הגיעו מעט תלמידות, בגלל ל"ג בעומר ובגלל "תקופת הצגה" של חלק מתלמידי החינוך האנתרופוסופי. למרות הנוכחות הדלה החלטנו לעשות מפגש שכולו ספרותי. במפגש הקודם התמקדנו בעמודים 24 – 25, ובמושג 'דיוקן ספרותי'. מנקודה זו המשכנו בדילוגים עד עמוד 61. התלמידות הגיעו מוכנות וההתקדמות המהירה הושגה הודות לרעיון של יונתן, שנבקש מהתלמידים להתקדם משמעותית בקריאת הרומן, על מנת שייפתח לפנינו רוחב יריעה לדיון. בסיכום זה אציג את המקומות שבהם עצרנו או שעליהם התעכבנו, לאורך המפגש.
עמ' 27 - 29: בעמ' זה דובל'ה ממשיך בהופעת הסטנדאפ ה"שחורה" שלו ומדבר בציניות על השואה ועל הסרטן. דברנו על האופן שבו בחר לכרוך את שני הנושאים זה בזה, וכיצד זה ממשיך לבנות לקורא את דמותו המיוסרת.
עמ' 29 – 33 הטקסט חוזר אל שיחת הטלפון שהתקיימה לפני המופע, אותה שיחה שבה דובל'ה, לאחר ארבעים שנות נתק, יוצר קשר עם אבישי ומזמין אותו למופע שלו. בשיחה זו, כזכור, אבישי מאוד מתקשה להיזכר. לוקח זמן רק עד שדובל'ה מצליח להבקיע את חומות ההדחקה, ההכחשה והשיכחה של אבישי. אבל הוא מצליח, ובאותה שיחה, אומר אבישי לדובל'ה, שהוא שונא סטנדאפ מפני שבמופעים כאלה "כל דבר הוא בעצם חומר לצחוק, כל דבר וכל אדם, הכל הולך, למה לא? ...מכל דבר אפשר לעשות צחוק, קריקטורה ופרודיה – ממחולות, ממוות, ממלחמות, הכל לעיג, מה?" עמ' 31. לאבישי באותו רגע אין מושג כמה הוא צודק, הרגע בעמודים שפני 'הקשבנו' בדיוק לזה – לדיבור של דובל'ה על סרטן מלחות ומוות. אבל בשביל אבישי, שאיבד את אשתו אהובתו תמרה, זה לא נושא לצחוק עליו. זה אבל שנמשך שלוש שנים ובגללו הוא נמצא בשקיעה מתמדת. בסופה של ההזכרות בשיחת הטלפון, אנו מבינים ביחד עם אבישי, מה דובל'ה רוצה ממנו: "אני רוצה, הוא פלו, שתסתכל עלי. שתראה אותי טוב-טוב, ואחרי זה שתגיד לי. להגיד מה? מה ראית." עמ' 33. התעכבנו על בקשה זו של דובל'ה. בקשנו מהתלמידות להסביר מה בדיוק הוא מבקש והן אמרו: להיראות – המבט של הזולת מאשר את קיומי. המבט הוא הכרה בקיומי. עוד נאמר שדובל'ה מחפש מראה להשתקף בה. אבל לא שיקוף נרטלי אלא שיקוף ביקורתי. אבישי הוא שופט. בדיוק בשביל זה הוא נמצא שם. כמובן שככל שמתקדמים בקריאה מבינים שיש עוד סיבות למה דווקא אבישי, מכל מי שפגש דובל'ה בחייו, הוזמן למופע, אך בשלב הזה, בשיחת הטלפון זה הדבר שדובל'ה מבקש. התבוננות ביקורתית, עין בוחנת, של אדם שמכיר אותו מילדותו ושהפך עם השנים להיות שופט.
33 – 35 : בעמודים אלה דברנו על תפקיד המכות הקשות שדובל'ה מכה את עצמו על המה, כחלק מהופע. מכות אלימות שמחרידות ובו זמנית מהפנטות את הקהל ושובות אותו. לכולם בקהל כבר ברור שהערב הזה הוא יותר מסטנדאפ שגרתי. אז מהו? עוד לא הגדרנו עם התלמידות מה בדיוק קורה על הבמה, אבל דבר אחד ברור: זהו מופע הסיום הגדול של דובל'ה. הוא בן 57, חולה בסרטן, נפשו שבעה מייסורים, ולמופע יש חלק חשוב בתהליך שהוא עושה כמעין הכנה למותו שלו.
35 – 41 : דובל'ה ממשיך המופע ומעלה סוגיות פילוסופיות במסווה של בדיחה: "הוא נושא עוד נאום נלהב נגד הרעיון של הישארות הפאקינג נפש". כאן יונתן הסביר את המושג הישארות הנפש וציין שבשנה הבאה נעסוק במטאפיזיקה. דבר מעניין נוסף שקורה בעמודים אלה, מלבד המונולוג המרתק של דובל'ה על "הנפש", הוא כניסתה של "הגמדה" או "הננסת" האישה הקטנה שבאה מ"כפר של אנשים מיוחדים". אישה שטוענת שהיא "מתקשרת" ושהיא גם מכירה את דובל'ה מתקופת הילדות בירושלים. הופעתה והתפרצותה בדברים אל תוך המופע, שומטת מתחת לרגליו של דובל'ה את הקרקע הצינית השחורה והיבשה. הוא מתערער לחלוטין. בשלב הזה ספרתי בהרחבה לתלמידות על תיאוריית "האחר המיתי" של ישראל המאירי, שמאז אני מלמדת בדרך רוח, אני לא מחמיצה הזדמנות לדבר עליה, כי היא בעיניי מרתקת בתובנותיה. אסכם ממש בקצרה את הרעיון של "האחר המיתי" ובזה אסיים את הסיכום:
ע"פ המאירי במחזות רבים (ואני חושבת שגם בקולנוע ובספרות) ישנה דמות משנית, שהיא האחר המיתי. אחר – על פי הפילוסופיה של לוינס. מיתי – מימד שהוא מחוץ לזמן ומחוץ לחוקיות המחזה. דמות שבהיותה "האחר" בעולם המחזה, מאפשרת לכוחות קמאיים "מיתיים" לחדור אליו (בפרט כשמדובר במחזה ריאלסטי, אבל לא רק). כניסתו של האחר המיתי לעלילה מערערת את הדמות הראשית, סודקת את העולם שלו ומטלטלת אותו עד שיוצאת אמת שנקברה עמוק מתחת לשכבות רבות של הדחקה, נורמליזציה, הגיון, או צורך לשרוד. "האישה הקטנה" לדעתי האחר-המיתי בהצגת היחיד של דובל'ה והיא עונה על כל הקריטריונים הספרותיים שישראל המאירי מגדיר בספרו.
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
בשיעור הקודם רתם טענה בפנינו ש'מהומה רבה' הוא מחזה שכמעט ואין בו פעולות; הפעולה העיקרית שמניעה את העלילה הינה פעולת הדיבור. את החלק הראשון של המפגש הנוכחי הקדשנו לסוג המיוחד של הדיבור, המאפיין במידה רבה את גם את המחזה - הרכילות. קראנו חלקים ממאמרו של דני סטטמן בנושא - 'רכילות, לשון הרע ומוסר'.
בעקבות המאמר, ניסינו להגדיר ביחד את הרכילות, ולאחר מכן לטעון לגנותה ובזכותה: חשבנו על האופן בו רכילות עלולה לפגוע בפרט, ובמיוחד בפרטיותו, על האופנים בהם היא עלולה להוות מנגנון חברתי מזיק, וגם על סוג אופיו של האדם הרכלן. מנגד, התייחסנו לטענות המבקשות להגן על פעילות זו - אם משום היותה צורך אנושי בלתי נמנע, או כי הימנעות יתרה ממנה פשוט מהווה מתכון לחיים משעממים. חשבנו גם על אופי הדיון המתאים ל'חטאים קטנים' מסוג זה, שיתכן ואינם בגדר איסור מוחלט ולרב נזקם אינו גדול, ואף על פי כן מעוררים קשיים ושאלות.
בחלק השני של המפגש שבנו אל המחזה עצמו, והפעם ביקשנו להציע קריאה מגדרית-פמיניסטית בו. רתם הציגה בפנינו מבוא קצר לביקורת פמיניסטית, שכלל היכרות עם תחנות היסטוריות בולטות ומושגי יסוד. שוחחנו על ההבדלים בין גלי הפמיניזם, על צמיחתו של הדיון המגדרי בעקבות 'המין השני' של בובואר, וניסינו להבין את הפמיניזם, כפי שהציעה רתם, לא כאינטואיציה בלבד, אלא כגוף ידע - עשיר בדיונים, מחשבה תיאורטית ושיטה ביקורתית, לצד עשייה פוליטית.
לאחר דברי המבוא, שאלנו שתי שאלות ביחס למחזה: ראשית, כיצד הוא נותן ביטוי למערכת הפטריארכלית; שנית, באילו אופנים הוא מבקר את המערכת הזו ומערער עליה. שוחחנו על דמותה יוצאת הדופן של ביאטריצ'ה, שלא רק מורדת בסמכות הגברית המקיפה אותה, אלא בתרבות הפטריארכלית כולה, וכיצד היא הופכת בשנינותה את סדרי התרבות על פיהם.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של יעל אבוקרט
הגיע סוף סוף שיעור אקזיסטנציאליזם של ז'אן פול סרטר. ובדרך לשיעור, הקיום הבלתי צפוי, זרק אותי לתחושת היותי גרגר אבק בעולם הזה, או אולי גרגר-מכונית קטנטן בפקק ארוך להחריד עקב חסימה של כביש 6 ושל כביש החוף צפונה. לא ברור למה (מירון/ אירוע ביטחוני) ולאחר שלוש שעות על הכביש, הגעתי לשיעור השני בלבד באיחור של שעה וחצי. שלוש שעות שלוו בתרגול סטואי יחד עם נשימה עמוקה "לא תלוי בי, אין למה להתעצבן" ובמאמץ להפסיק לחשוב ולהתאבל על הזמן היקר הנוזל בין אצבעותיי של השיעור שכל כך חיכיתי לו.
ובנימה אקזיסטנציאלית: מהנקודה בה נמצאתי, בחרתי לשלוח לנויה את הטקסט והיא מיצתה את השיעור על הצד הטוב ביותר, בקריאת הטקסט עם התלמידות. מזל שעוד שני מורים מבית החינוך התעכבו באותו פקק והגיעו כמוני בשעה וחצי איחור אחרת הייתי חושבת שאני הוזה. עד עכשיו אני לא מבינה מה קרה שם. אבל לסיכומו של ענין, השיעור הראשון התקיים כתכנון: קריאה עוקבת של "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם". כשהגעתי, בשיעור השני החזרתי בעל פה את התלמידות לאפיוני השיח המטאפיסי, ולשינוי האקזיסטנציאליסטי בהסתכלות וביחס לעולם שמתחיל בניטשה, החשיבה במושגים של אותנטיות ולא במושגים של אמת, ערכים, מוסר וכולי. הסתכלנו על ההיסטוריה של הפילוסופיה כיצד ביוון התחילה הגדרת הארטה של האדם והגדרת התכלית שלו, וכיצד ממשיכה בשיח המודרני. ראינו כיצד מוסר הופך להיות חלק משיח מטאפיסי, אפילו אצל מיל שטוען שאין לשום דבר ערך פנימי מלבד העונג עצמו, ומשם מגיע לתורת מוסר שמחייבת אותנו ומנתקת אותנו מעצמנו ומהקיום שלנו, ובמיוחד אם נאלץ לעשות איזה חישוב מוסרי שבו "בשם העונג ולא הערכים" האושר המרבי למרב האנשים יחושב לרעתי. אז יוצאים כעת מהשיח המטאפיסי, אין לאדם תכלית הקבועה מראש והארטה שלו לא טמונה בתבונה בלבד. חזרנו על אותנטיות לפי ניטשה, נזכרנו מהו על אדם, וגיחכנו על הדרך את היטלר והנאציזם כמי שהכי רחוקים מעל אדם, חבורת אנשים פתטיים בלבוש אחיד שמחקו את עצמם ואת ייחודיותם. ואז עברנו לאותנטיות לפי סרטר. האדם הוא חירות, אותנטיות היא הכרה בחירות ובכך שאנו תמיד בוחרים, הונאה עצמית כנגד זה היא הטענה או המחשבה ש"לא יכלתי אחרת" לא היתה לי ברירה. השיעור היה מעולה ונגמר כל כך מהר, אבל נתתי להן שאלה לבית: אם האדם הוא חירות ואותנטיות היא הכרה בכך, כיצד ייחלץ סרטר מהטענה כנגד רוע שאותנטיות מאפשרת? מה אם אני נאצית שמכירה בכך שאני פועלת מתוך חירות ובוחרת בכך? נאצית אותנטית? זה בסדר? כי הרי אין מוסר וערכים? בקשתי שינסו לחשוב על כך ונמשיך בשיעור הבא.
בכיתה יב' של קובי אסולין
בחינת הבגרות בפילוסופיה – בהצלחה רבה לתלמידים הנבחנים!
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של הודיה בונן אלק:
אתמול בנוכחות מלאה של כל הבנות שניגשות לבגרות, נפגשנו לחזרה אחרונה לפני הבחינה. עברנו יחד על המתכונות ועל ההערות. עברנו יצירה אחר יצירה, בדקנו מהם הנושאים המרכזיים בה, מה אפשר לחדד, מה חשוב לכתוב לגביה. סיימנו בעיון בשאלוני בגרות מהשנים האחרונות.
זו היתה הזדמנות נהדרת גם למחשבה כוללת על הזמן שעברנו יחד, להשוואה ולהצלבה בין יצירות. כמה חבל שכבר מרגישים את הסיום המתקרב... איחולי הצלחה רבה לתלמידות שנבחנות ביום חמישי!
Comments