במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' המשולבת של רותם וגנר ועומר בן דוד:
החלק הראשון של המפגש הוקדש לסיכום קצר של הדיון שלנו באודיסאה – הזכרנו נקודות עיקריות שעסקנו בהן במהלך הלימוד, והתייחסנו להשפעותיה על ספרות המערב:
דמות הגיבור - הומרוס יצר באודיסאה דמות של גיבור אנושי. בשונה מדמות הגיבור במיתוס היווני, שמתייחסת לאלים וחצאי אלים שיש להם כוחות על אנושיים, אודיסאוס הוא אדם. אודיסאוס, שלא כמו האלים, ניחן ברגשות אנושיים כגון אהבה, געגועים, כמיהה לבית, מחויבות וקשר לבני ביתו ולמולדתו. לאלים יש אמנם רגשות אבל אלה בעיקר קשורים ליחסי כח: קנאה, נקמנות, תחרותיות וכו'. אודיסאוס ניחן גם ברגשות שכאלה ובצד זה יש לו, כאמור, רגשות שנוגעים לקשר אנושי ומשפחתי.
סיפור מסע - האודיסאה היא סיפור מסע, מסע השיבה הביתה. זה מסע קונקרטי, של גיבור קונקרטי, אבל הוא מקבל מימד סמלי מבחינה זו שמסעו מייצג את חייו של אדם, מאבקיו, התנועה שלו בין ניגודים וערכים סותרים בתוכו. האודיסאה הפך למושג שמייצג את המסע הגדול של אדם במהלך חייו.
שיבה מאוחרת – השיבה המאוחרת היא שיבת הגיבור לאחר שנים רבות לביתו, לפעמים חיים שלמים, והיא כרוכה בחשש עמוק, שמא השיבה תכשל. סיפור מאיים של שיבה כושלת נוכח באודיסיאה באמצעות סיפור שיבתו של אגממנון, שחוזר מטרויה ונרצח על ידי אשתו ואהובה. אבל שיבה מאוחרת לא חייבת להיות כרוכה בבגידה ורצחנות, אלא היא מתאפיינת באובדנים מסוגים שונים שנובעים מעצם ההיעדרות וחלוף הזמן. אודיסאוס אמנם מוצא את ביתו ואשתו ובנו אבל אימו מתה. כך הדגם הסיפורי של שיבה מאוחרת, שמתגלגל בכל ספרות המערב בעקבות האודיסאה, כולל בתוכו צורות שונות של החמצה.
זהות, זכרון ושכחה - – ניגוד מרכזי שעמדנו עליו נוגע בשאלת הזהות של אודיסאוס ובמתח שבין שכחה לזכרון, שהוא מקביל למתח שבין מסע ההרפתקאות והבית. ראינו שהמבנה הסיפורי והעלילתי, שיש בו פיתולים וסטיות ומעבר בין מספרים, ממחיש את התנועה של אודיסאוס בין שכחה לזכרון ובעצם את שאלת הזהות. ההיסחפות אחר התשוקה למרחבים, להרפתקאות, אחר הסקרנות והרצון לנצח, לחוות ולראות מוצבת כנגד התשוקה לבית, לאהבה, למשפחה, לארץ, ליחסים שיש בהם עומק, מחויבות ודאגה. הראשונה כרוכה בשכחה עצמית, השניה בהחזקה של רצף הזהות והזכרון.
האודיסאה כמקור השפעה – הזכרנו את יוליסס של ג'ויס, ולהבדיל את אודיסאה בחלל ואת פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו, ולבסוף קראנו יחד את איתקה מאת קוואפיס.
בחלק העיקרי של המפגש התחלנו – בחגיגיות – לעסוק במשתה לאפלטון, שנקדיש לו את השיעורים הקרובים. עומר נתן רקע קצר למשתה, ותאר את הפתיחה, שבנויה כסיפור מסגרת, ומתארת את הנסיבות שיצרו את ההתכנסות שבמהלכה יתרחש המשתה; בעקבות נצחונו של אגתון בתחרות הטרגדיות, מתכנסים חבריו למשתה בביתו, ומחליטים שבמהלכו ישא כל אחד מהם נאום בשבחו של ארוס, אל האהבה.
חילקנו להם את ספרי המשתה ונתנו להם משימה: כל חברותה תבחר אחד מחמשת הנאומים, תקרא אותו ותעבד אותו לגרסה משלה, ותציג את העיבוד במליאה. הם יצאו למשימה בחדווה והתרגשות, ולאחר ההפסקה ערכנו משתה יווני משלנו (סכום פלסטיק, אוזני המן וסלט יווני) והתכנסנו לשמוע את עיבודיהם. חלקם המחיזו את הנאום על פי הבנתם, חלקם סיכמו את הרעיון המרכזי, ובכל מקרה הם עשו זאת היטב ונפרסה לפנינו שורה של רעיונות ודימויים אודות מהי אהבה, מפיידרוס ועד אגתון.
מפיידרוס למדנו שארוס הוא האל הקדום והנפלא מכולם ושאהבה היא הרגש החשוב ביותר, שקשור במידה הטובה ובאושר. עוד למדנו מהדוגמאות שלו שמושג האהבה מתייחס קודם כל לאהבת גברים, מאהבים ואהוביהם, לוחמים וגיבורים, וגם, אבל פחות, לאהבת גבר ואשה, ושהוא כרוך בבושה, באומץ, בכבוד ובהקרבה.
פאוסניאס העלה את הרעיון שיש שתי אפרודיטות, אחת המונית ואחת שמימית. הארוס, הנלווה לאפרודיטה, מהסוג ההמוני הוא אהבה מסוג ירוד, שאופיינית לאנשים פחותי ערך וטפשים, ויש בה העדפה של אהבת נשים על פני אהבת נערים, ושהיא אהבת הגוף ולא אהבת הנפש. לעומתה האהבה השמימית מופנית לנערים בלבד והיא מאפיינת אנשים בוגרים ונבונים.
בשלב זה מגיע תורו של אריסטופנס אבל מכיוון שאחז בו השיהוק הוא מחליף את מקומו בסדר הדוברים עם אריקסימכוס שהוא רופא. אריקסימכוס מסתייג מגישתו של פאוסניאס ומציע מחשבה אחרת על האהבה. התפיסה שלו את האהבה קשורה בידע ובנסיון שלו כרופא; היא אינה מופנית רק לנערים יפים אלא היא נוגעת בכל דבר, דומם וחי. המושג שמסביר את מושג האהבה שהוא מציע שאול מהמוסיקה: הרמוניה וקצב. כלומר, סוג האהבה הטוב, הוא זה שיש בו איזון הרמוני, כמו במוסיקה.
חברותה נוספת שעסקה באהבה מנקודת מבט של רופא הציעה הבחנה משלה בין אהבה רומנטית שיש לה תכלית ביולוגית ואבולוציונית של הולדה לבין אהבה אפלטונית. וכך, המושג אהבה אפלטונית, שעוד צריך יהיה להבין אותו, נכנס אל הדיון.
החברותה שהציגה את דברי אריסטופנס (שהתאושש משיהוקיו) הציגה את המיתוס שהוא מספר על כך שבימי קדם היו שלושה מינים אנושיים: זכר, נקבה ואנדרוגינוס. כולם היו עגולים ובעלי איברים כפולים והיה להם כח עצום שאיים על האלים. כדי להחליש אותם זאוס חצה אותם לשניים ומאז משתוקק כל חצי לחציו השני. כלומר, האהבה היא חיפוש אחר החצי החסר שיעשה אותנו לשלמים. והיא יכולה להתקיים בין נשים לבין עצמן, בין גברים לבין עצמם ובין גברים ונשים.
הנאום האחרון של אגתון, מציג במילים יפות של משורר את ארוס כאל הצעיר, היפה והטוב באלים.
לסיום, כל אחד מהתלמידותים בחרו צירוף מילים מהפסקה היפהפיה שחותמת את דבריו של אגתון והקראנו אותם יחד בקול.
היה משתה נהדר ומלא בארוס ובשבוע הבא נקרא יחד את נאומו של סוקרטס.
בכיתה יא' של קובי אסולין:
נפגשנו אתמול לשיחה שעסקה במהפכה הקופרינקאית של קאנט. כדי להבינה חזרנו אל אפלטון, דקארט ויום , כדי להבין מה מציק לקאנט. ראינו שהדרך לפתרון של בעיית יום עוברת בהרחבה של השאלה על הסיבתיות למכלול של שאלות ביחס לאפשרות שלנו להכיר את העולם , אמפירית. ראינו שקאנט מציע למעשה נסיגה לאחור כדי להבין מה התנאים האפיסטמולוגיים שנדרשים כדי לבסס את האופן שבו אנו חושבים את המציאות בפועל. למעשה קאנט מעביר את האובייקטיבי כמה שנמצא מולנו ככזה להיותו תהליך לא מודע, פרה-רפלקטיבי. ראינו שבכך קאנט נותן עוצמה לסובייקט האנושי אבל גם מציג מגבלות על אופן הבנתו.
משם המשכנו לאופן בו קאנט מבחין בין הצמדים של אפריורי, אפוסטריורי, אנליטי וסינתטי והאופן בו הוא בוחן צירופים שונים של אלו. ראינו שהחידוש המרכזי בדיונו הוא הצירוף אפריורי- סינתטי. התלמידים התקשו בעיקר נפשית בדיון, היה קשה להם לאמץ בדמיון את ההבנה שמה שנקרא מציאות הוא למעשה הבניה של השכל. לצד זה היו תלמידים שהצליחו לזהות במהירות דוגמאות לסוגי המשפטים של קאנט ואף לבחון את המשמעויות של הדיון שלו.
בכיתה יא' של יעל אבוקרט קליין:
התחלנו את השיעור בהיכרות עם האתיקה התוצאתנית תוך כדי מתן כמה דוגמאות. עמדנו על כך שהאתיקה הזו שוקלת יותר את מצב העניינים בעולם, בניגוד לדאונטולוגיה של קאנט האפריורית והנבלתי מתפשרת. אך יש להדגיש, גם היא מבקשת להיות תורת מוסר סדורה, ולא נשארת כמשהו סובייקטיבי.
הדגמנו בטעימה קלה, על ארבעה סוגים של תוצאתנות, הדוניזם עם פיתוח קל של אפיקורוס שנלמד אותו בהמשך, אגואיזם, אלטרואיזם, והמילה שיצרה באז ענק בכיתה: יוטיליטריאניזם, הלוא היא התועלתנות. באמצעות הדוגמאות הללו, בחנו תשובות שונות לשאלות: על פי איזה סטנדרט אנו קובעים שתוצאה היא טובה? ואת האינטרס שלי מי אני מחשיבים בבואנו לבחון תוצאה?
לאחר ההפסקה המשכנו עם הגדרה קצרה של התועלתנות, על פי מיל שניסח אותה בספרו, גם אם לא ייסד אותה בעצמו. התחלנו לענות על השאלות של עבודת הכיתה משבוע שעבר, תוך כדי קריאת הטקסט. בשבוע שעבר, הרבה תלמידות נעדרו מהשיעור אך שמחתי לגלות שכפי שביקשתי בקבוצת הוואטסאפ, הן השלימו את החומר, קראו את הטקסט במקראה וענו על השאלות. אז היתה קריאה ועיבוד של החומר- המעשה המוסרי על פי מיל, הוא זה שמוביל לאושר הגדול ביותר, משמע, מגדיל את העונג ומפחית את הסבל. העונג הוא התכלית היחידה ששואפים אליה בפועל ושיש לשאוף אליה בתיאוריה.
הקראנו את הפסקה בה מיל מציין שהוא מודע לסלידה של אנשים מכך שתיאוריה מוסרית מבוססת על עונג, כאחד ה"חזירים" וראינו איך מיל עונה על כך. מיל מדבר על הנאות אנושיות כמורכבות יותר מהנאה פיזית טהורה, ומגיעות גם ממקור שונה מהמקור הפיזי שיש גם לבהמות. הקראנו את הערתו של מיל על אפיקורוס והשמועות שהפכו אותו לידוע לשמצה, סיפרתי להן קצת על השמועות על אפיקורוס והשטחיות והעיוות של התיאוריה שלו. אבי ההדוניזם אפיקורוס פיתח אמנם אתיקה שמבוססת על עונג והנאה, אבל אצל בני אדם, כמו אצל בני אדם, יש הרבה מה לחשוב, לתכנן ולהבין אם אנו רוצים לבנות אורח חיים שההנאה והעונג, ובכלל האושר בו יהיו מרביים. עשיתי להן ספויילר לאפיקורוס בהקראה של המשפט שמצוטט לנו בעמוד השער במקראה: " חיי הנאה אינם אפשריים ללא חיים בתבונה ובצדק" אנחנו במתח, לאפיקורוס נחכה עוד קצת, את מיל נמשיך ללמוד בשיעור הבא.
בכיתה יב' של יונתן דיין:
הכיתה ממשיכה את מסע ההכנה לבגרות, עם דילוג מאריסטו למיל, מן ההדוניזם הקלאסי אל תפיסת ההנאה ה'משוכללת' של ההגות התועלתנית. בחלקו הראשון של המפגש סקרנו את יסודות הגישה התועלתית של מיל, על אדני האושר הכללי, הכאב וההנאה. בהמשך, מתוך כוונה לאוורר מעט את הלמידה הסדורה יותר שמאפיינת את המפגשים האחרונים, קראנו סיפור קצר (בהמלצתו האדיבה של עומר) של אורסולה דה גווין, על המפנים את עורפם לאומאלס.
הדיון סביבו לא נסק, אבל הנכיח בכל זאת משהו סביב שאלת הסבל של מעטים הנמצא 'הכרחי' למען רווחתם של רבים יותר.
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של הודיה בונן :
נפגשנו בהרכב מצומצם, חלק מהכיתה בטיול שנתי. ציפיתי לשיעור קצת יותר מנומנם אבל להפתעתי ולשמחתי הבנות שהגיעו גילו את ההנאה שבהתבוננות כוללת ביצירה, והתפתחו דיונים ערים מאד. ביקשתי מהן לקרוא בקריאה מרפרפת את הנובלה מההתחלה ולסמן משפטי מפתח, הן גילו רבים מהם ומילאנו את הלוח במחשבות שלהן.
אחד הדיונים המרכזיים שהתפתחו היתה הביקורת של טולסטוי על כך שהאדם שואף להידמות לחברה מסוימת. במהרה עלתה התובנה שבמובן מסוים הנושא הזה קיים בחיי כולנו. הזכרתי את פייר בורדייה ואת המושג "הביטוס" והבנות פצחו בניתוח סוציולוגי של הקבוצות החברתיות המאכלסות את התיכונים שלהן. היה מרתק.
בחלקו השני של השיעור התחלנו יחד ללמוד כיצד עונים לשאלות בגרות. שוב צף הקושי בניסוח מחשבות יפות למחשבה סדורה, שכן קיים פער בין המחשבה בעל פה ליכולת לענות בכתב. נמשיך לעבוד על כך בשיעורים הבאים.
Comments