שבוע הלימודים ה 21 בבית החינוך למדעי הרוח במכללת אורנים. אנחנו כבר ב 2/3 הדרך. ואיזו דרך עברנו אמש:
בכיתת הפילוסופיה של נעמי הררי:
ללמד מתבגרים ניטשה זה אתגר. מצד אחד זו בדיוק הרוח שלהם - מלאת סתירות, סוערת, חזקה, טהורה, ספקנית, מבוהלת מעצמה... מאידך בתוך כל זה הם פונים לפילוסופיה (במקרה זה דרכי) כדי לקבל מענה לכל הסערה הזו.
ובהתאם שמעתי כל הזמן לאורך השיעור אמש, והרבה יותר מאשר אצל הוגים קודמים:״אני אוהבת אותו״, ״אני לא סובלת אותו״ (לפעמים מאותה תלמידה) ״אני מסכימה ממש״, ״אויש, באמת ?? אין מצב!״. כדי להטמיע את תחושת
ה״על-אדם״ ביקשתי מהם לכתוב (עם אפשרות שיתוף למי שרוצה) סיטואציה בחייהן בה התנהגו, או לפחות הרגישו, כמו ״על-אדם״. חלקן נתקלו בסירוב פנימי להתבונן על חלקים כאלה בחייהן, ולחלקן זה בא בטבעיות אותנטית.
במיוחד אצל ניטשה, וכהקדמה לאקזיסטנציאליזם, חשוב לי שירגישו את התנועה הזו של הפניית המבט מהכלל (העדר הניטשאני) לכיוון פנימה, אבל לא באופן פסיכולוגי שגור, אלא כהתבוננות פילוסופית על חייהן.
ההתלהבות בשיעור רמזה על הצלחה. משיחה אישית למדתי גם על שביעות רצון מבית החינוך, וגם על התגבשות חברתית של הקבוצה. זה מהדהד גם את תחושותיי. נחת של אמצע.
בכיתת הספרות של חיה גלמן :
יצאנו לשוטט ב"ארץ רחוקה" של דליה רביקוביץ. שמנו לב כיצד השיר מפעיל את כל חושינו, האזנה לצלילי השין והסמך; היפעמות משפע הצבעים והמראות; מגע חִספוסי אלמוגים ורכות משי אדום וניחוח הפירות והדבש בחלב.
הבנו כיצד כל אלה מעצבים תודעה. ניסינו לברר אם מדובר במסע פיסי, או תודעתי פנימי (פתרון נוח בימי קורונה). הסכמנו ששתי האופציות רלוונטיות. חשפנו גם אופציה ארספואטית המתארת ארבע שנות כתיבה והתבוננות.
כשהתכנסנו לאחר מכן לתרגיל כתיבה, רובן כתבו שיר או טקסט יצירתי. כמה השראה הן קיבלו משיר אחד.
בחלק השני, עברנו לקרוא את הפרק הראשון ב"אל המגדלור". המעבר היה חד, לא רק ביחס לשירת רביקוביץ, אלא ביחס לכל הטקסטים שנחשפנו אליהם יחד עד כה וכן ביחס לעולם הטקסטואלי מן הרשתות החברתיות שמקיף
את יומם. פרק שלם מסתיים וההוא עוד עומד ליד החלון, כמה הרבה כתוב כמה מעט קורה. היכרות ראשונית עם הכתיבה הוולפית, פסקאות רבות שנותנות תוקף וקול להוויה ולתודעה. ושוב, יצאנו לארץ רחוקה.
Kommentare