שבוע מספר 17 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.
בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן
בשיעור פילוסופיה נזכרנו באופן בו סוקרטס הגן על עצמו בחלק הקודם של המשפט, כנגד ההאשמות בקלקול הנוער. נזכרנו שהוא לא שכנע אותנו, באמצעות ההוכחות הלוגיות שלו כי הן לא התייחסו למציאות עצמה, אלא הראו משהו באופן עקרוני, בעוד בפועל מתקיימות עבירות ועוולות וקלקולי נוער וכולי, והוא לא הוכיח שהוא לא ביצע את מה שמואשם בו. המשכתי לספר להן בעל פה שבהמשך דבריו של סוקרטס כשהוא מתייחס להאשמתו בכפירה, הוא משתמש באותה דרך לוגית ומוכיח שאי אפשר לטעון דבר והיפוכו כי זו סתירה לוגית, וכך כשמיליתוס טוען שהוא גם כופר וגם לא מאמין בישויות על אנושיות הוא מאשימו בדבר והיפוכו ועל כן לא רציני ומזלזל בבית המשפט.
אחר כך יצאנו למשימת קריאה עצמית ביחידים, קבוצות או זוגות, הןם התבקשו לקרוא את המשך הטקסט, לסמן משפטים המבטאים את אמונותיו ותפיסותיו של סוקרטס, ובכלל משפטים שנראים להם חזקים או משמעותיים. מלבד זאת התבקשו לכתוב במחברת: 1. מהי דרך החיים הראויה לפי סוקרטס, מהי האתיקה שלו 2. מהו היחס שלו למוות. הןם יצאו לקריאה עצמית או קבוצתית, וראיתי שלחלקן לא היה פשוט להבין את הטקסט. לאחר מכן נפגשנו בכיתה, הם הקריאו את המשפטים שסמנו, אין ספק שנאום ההגנה של סוקרטס מורכב ממשפטים אלמותיים חזקים. כל מה שהקריאו היה משמעותי ומעורר חשיבה (אם כי רק הקראנו תחילה ולא דנו בזה). אחר כך , ענינו על השאלות ודנו באתיקה של סוקרטס, בכך שחייו מוקדשים לחקירה, שאמר שלעולם לא כדאי לגרום עוול, ושאיננו פוחד מהמוות אלא מחיים לא ראויים, ושכל שהוא דואג זה לפעול בצדק כל עוד הוא חי. ולכן, כפי שנאמר במשפט שסימן איתי, אם ימיתו אותו שלא בצדק הוא דואג יותר להם כי הם גורמים עוול מאשר לעצמו על כך שהוא ימות.
בשיעור ספרות המשכנו להתכונן לסדנת כתיבת מסה שתיערך בשבוע הבא, על ידי קריאת מסה נוספת. הפעם נבחרה "רדיפת רחובות" של וירג'יניה וולף. שלחתי להם את הטקסט גם באנגלית (כבר יש לנו מסורת כזו), ואורן (שהתחנך בארצות הברית) הסב את תשומת ליבנו לכך שמדובר ב"Street Haunting" ולא "Street Hunting". כמה יפה! זה היה רגע נפלא של למידה מהתלמידים. וולף אינה יוצאת לציד ברחובות, באופן מחושב או תכליתי, קניית עיפרון איננה באמת תכלית יציאתה. היא יוצאת לhaunting, לשיטוט רוחני, כפי שרוחות רפאים רודפות מקומות. אז מהו טיבה של לונדון הרדופה, מה מהדהד ברחובותיה?
כהרגלנו אמרנו כמה מילים על היוצרת, על שנת כתיבת המסה, על יצירות אחרות מוכרות שהם שמעו עליהן. קראנו יחד את העמוד הראשון, ושלחתי אותם לקריאה עצמאית בשל קוצר הזמן. הם (בחלקם) העידו שקשה להם להבין ולהתרכז, ואני דווקא חשבתי ש"רדיפת רחובות" תהיה קלה יותר לפענוח מ"דיבור"... אולי בגלל האורך, אולי בגלל שלמדנו בהרכב מלא ולא בקבוצות, אולי בגלל שמדובר בשיעור השני? אינני יודעת.
כך או כך, הצלחנו להתכנס בחזרה ולהתבשם מקסם המסה היפהפייה הזו. כיוון שחווית הקריאה היתה של קושי, התחלנו מדיון מה קשה. אמיתי אמר שקשה לעקוב ולהבין על מה היא מדברת, שיש קטעי היזכרות שלא ברור לו מתי הם התרחשו. למשל, מה הקשר בין קערת החרסינה לסיפור? ובעצם, האם היא נמצאת בחנות הנעליים בעצמה עם נמוכת הקומה? למה יש תחושה שהיא בתוך החוויה אבל גם מחוצה לה? זו כתיבה משונה, הם אמרו, זה כמו לעקוב אחר אסוציאציות של מישהו, "רדיפת רחובות" כ"ציטוט מחשבות", והנה הם כבר הניחו את התשתית לשיחה על מהו זרם תודעה. השיחה התפתחה למחשבה על טיול רגלי כמקביל לשיוט אסוציאטיבי בין רגעים בזמן ועל תפיסת עולם סובייקטיבית (כבר היה לנו את צ'כוב כרפרנס), על לונדון כרצף של תמונות נעות.
ביקשתי מהם במהלך הקריאה לסמן את הקטעים החשובים, היפים, המהותיים, בעיניהם. הם ללא ספק לכדו באינטואיציה את עיקרי הטקסט - למרות שחשבו שלא הבינו - וכל כך הרבה רצו להקריא מה שסימנו ואני התמוגגתי והצטערתי שהזמן שלנו מועט. דיברנו על שעת פנסי הרחוב וההתחלפות בין אור לחושך (כולם נזכרו במרי פופינס), על גלריית הדמויות שוולף מאירה (השוליות, ביופי שאצור בכיעור ובעיוות, בעלי המום, האם הם תת המודע של העיר?) ועל כך שהעיר של וולף היא אנשיה ולא אתריה/גשריה/בנייניה (הלוואי, אמרנו מדוכן המורות, ונגיע גם לקרוא יחד את המחשבה הזו אצל לוינס). רבים מהם סימנו את נושא הזהות, את השלת הזהות ביציאתה מן הבית, את הנזילות של האני שמתערבב עם דמויות הרחוב, לובש ופושט צורה.
התמודדתי עם האכזבה על כך שלא הצלחתי להרחיב את היריעה, וכלל לא הגעתי לדבר על דמות "המשוטט" העירוני ועל אמנות השיטוט, ופניתי לסיכום התובנות שלנו על המסה עד כה. גם פה ראינו מחשבה שנעה מהקונקרטי אל המופשט. עוד ראינו שמסה היא מלשון התנסות, והיא עדות על מה שניתן להעיד עליו מתוך התנסות אישית. הוספנו כי המסה איננה תיאוריה, היא אינה מנסה לומר דבר מה מוצק, אלא מזמינה את הקוראים לעקוב אחר הניסיון להבין משהו. עוד כמה מילים לקראת הצפוי לנו בסדנת הכתיבה - ונאלצנו לסיים.
בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין
השיעור אתמול התחיל עם נזיפה. תכננו קריאת עמיתים סביב תרגילי כתיבה שהם עבדו עליהם בשבוע הקודם, אבל בפועל רק שליש מהם הגיעו מוכנים וזה לא אפשר לקיים את הפעילות כמתוכנן. היה רגע של עצירה נוקבת, שהגיעה בעתה. עברנו הלאה לחלק הבא, בו משכנו קצה חוט מהמאמר שקראנו בשבוע שעבר, של תומר פרסיקו על טרנס-הומניזם. מתוך הביקורת במאמר על העדר מקומו של הגוף בתודעת העצמי המודרנית, חזרנו לדקארט לשאול על מקומו של הגוף בפרויקט שלו.
הסתכלנו על התמונה הדואליסטית שדקארט מפתח במדיטציה השישית, עם הקביעה כי הנפש היא ישות חושבת, בלתי מתפשטת ובלתי מתחלקת, המקיימת קשר הדוק עם גוף מתפשט ולא חושב, שניהם נופלים תחת הקטגוריה הקרטזיאנית של עצם 'בהיר ומובחן', מכאן גם ההנחה שבכוחם להתקיים ולפעול באופן בלתי תלוי האחת בשני. ניסינו להבין את המוטיבציות של דקארט להבחנה הזו, והתחלנו להעמיק קצת בבעיה הפסיכופיזית, בקושי להתרתה, במקום שנותר לאלוהים בתוך תחומי הבעיה הזו, וסיימנו עם ההסתכלות של לייבוביץ'. זה היה בגדר שער לטקסטים הבאים שנפגוש בהמשך השנה סביב המוניזם של שפינוזה, ולצדו בעיית הדטרמיניזם, והמשכה אצל טיילור.
ומגוף לגוף - בחלק השני של המפגש צללנו אל המיתוס של פסיפאה, שילדה את המינוטאור. גללנו את הסיפור, שמענו על הדמויות והפיתולים ביניהן, ומשם לרצף עשיר מאד מתוך מסורת הדימויים החזותיים שחזרו אל מוטיב פסיפאה והפר, מתקופת האמנות העתיקה ועד ימינו. התלמידים הגיבו בעירנות לנושא ולדימויים, ודנו באופן שבו הדימוי החזותי מפרש את המיתוס, מספר אותו מחדש ומחלץ ממנו גם זעקה אישית.
בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד
יולי חזרה אחרי שבועיים של חזרות והעלאה של הצגה (אנחנו בשיא עונת ההפקות ובכל מפגש חסר חלק ניכר מהקבוצה) ולכבודה, עומר פתח בתזכורת קצרה אודות הטענות העיקריות של יום במאמרו 'על אמת המידה של הטעם'. לאחר שנזכרנו המשכנו לקרוא בחלקו האחרון של המאמר. עקבנו אחר התפתחות הטענה של יום אודות האופן שבו מושגת דקוּת-הטעם. יום הולך ובונה את דיוקנו של המתבונן דק-הטעם ביצירת אומנות כמי שמכוח תרגול וניסיון נעשה למומחה. תהליך ההתבוננות עצמו כולל בתוכו, מעבר לחוויה הראשונית שהיא רגשית בעיקרה, פעילות מושכלת שמבוססת על הגיון, השוואה, חקירה וכדומה. הרחבנו את הדיון בעניין זה של המומחיות –האם היא פוגעת כן או לא ביכולת לחוות ולהנות, ומה בין הערכת המומחים לבין חוויה בלתי אמצעית של מי שאינו מומחה? ואם המומחה הוא זה שקובע את ערכה של יצירה האם זה לא מתנגש עם הטענה שהעלה יום קודם לכן שאי אפשר להעריך יצירה על פי כללים א-פריוריים? ואיך נדע שהמומחה הוא אכן מומחה? ראינו שיום מסייג את פעולת המבקר המומחה, שעליו להיות נקי מדעות קדומות ומהשפעות שונות. הוא טוען שכדי להתרשם מיצירה צריך להיות במצב מסוים שמאפשר להנות ממנה הנאה שלמה. ועל אף ההסתייגויות יום הולך ומחזק את מעמדו של המבקר המומחה ומדגיש את יכולתו להעמיד הערכה אובייקטיבית של יצירה. ולבסוף הוא קובע שלמרות שניתן לקבוע אמות מידה לטעם יש גם מקום למגוון דעות מסוים בשל שני דברים: נטיות אופי שונות והשפעת הזמן והמקום.
נפרדנו מהדיון של יום בשיפוט אסתטי ונדמה לי שהיתה תחושה שהוא בהיר והגיוני ומאוזן ובעיקר שהוא כותב בשפת בני אדם.
בחלק השני של השיעור המשכנו לעסוק בלשון פיגורטיבית בשירה. אחרי תזכורת קצרה של מה שראינו פעם קודמת בשירי עמיחי חזרנו ל'לא כברוש', שלא סיימנו לדון בו, וניסינו להבין את הבית האחרון. עדן הציעה שהנושא החסר בשיר הוא 'האני' והאופן שבו הוא רוצה לחיות וביחס לאפשרות הזו הצעתי לקרוא את הבית האחרון כתיאור של מוות. כך, כשם שהשיר כולו מבטא את המשאלה לא להיות יחידאי, מזדקר, בולט ומובחן אלא להיות קטן, מוחבא, אחד מתוך הרבה, כך גם היציאה מהעולם מתוארת מתוך עמדה של השלמה ופיוס, מעין תהליך רך ולא מנוכר של התפוגגות או, שוב, היות חלק מריבוי. יאיר חשב שזה שיר ארס פואטי, ואם כך הבית האחרון מתאר את האופן שבו שיר פועל/מתקבל/מושר בעולם. ציינו שהשיר עצמו מגלם, בכל ריבוי הדימויים שלו, את המשאלה שהוא מבטא. וגם השמטת הנושא היא עוד דרך להמחיש את העמדה הזו של מי שלא רוצה להיות לראש או לברוש.
במבט כולל על הפיגורות בשני השירים של עמיחי יכולנו לראות שהחומרים של הדימויים והמטאפורות שלו לקוחים מחיי היום יום, ומתוך האחיזה בעולם הקונקרטי והמוכר יש בהם הפלגה אל איזשהו מימד מטאפיסי.
מכאן עברנו לקרוא את 'זכרונות חמים' מאת דליה רביקוביץ. התעכבנו על הכותרת והקראנו את השיר. העלינו מחשבות על אבק וניסינו להבין מה מתרחש בשיר בית אחר בית. ראינו שיש לשיר נמען פנימי, שאליו מפנה הדוברת בגוף ראשון את היזכרותה בילדותה. ועוד ראינו שהמשפט החוזר 'רק האבק ליווה אותי' הוא האנשה של האבק, שהולך ומקבל מעין דמות ונעשה ממטאפורה לסמל, סמל פרטי ששייך לעולמה של הדוברת. השתהינו על כמה צירופים לא פשוטים, על מעברי העונות ועל היחס בין חום לקור, ולאט לאט נבנתה תמונה של ילדות עזובה, בודדה, חסרת בית, חסרת אהבה, שהדמיון הוא המפלט שלה אבל אין בו די. ונגמר הזמן.
Comments