שבוע תשיעי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים
המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן
עם הסבריה של יעל משיעור פילוסופיה הקודם על המושג "ברבריות" המשכנו את הקריאה בפרק התשיעי של האודיסיאה. מהם הכללים של בן התרבות בת התקופה? מה היא ברבריות? כיצד אנחנו רואים את הגילומים שלה בדיאלוג שבין פוליפמוס לבין אודיסיאוס?
הצגנו את הקסניה, יחסי הכנסת האורחים, שפורצת את גבולותיה הטבעיים של המשפחה ומכוננת קשרי קהילה. חשבנו על פרוטוקול האירוח ונתנו דוגמאות כיצד אמור המארח להתנהג וכיצד אמור האורח. חשבנו על כך שהיחס המיוחד הזה לאורחים נובע לעולם שבו אלים עשויים לערוך מטמורפוזה, ולכן אינך יכול לדעת האם בפניך ניצב נכרי בן תמותה או אל בן אלמוות. חשבנו גם על כך שאורח שהגיע אליך שרד את סכנות הים, ולכן הוא עבר תלאות דרך וכנראה שהאלים היו בעזרו כיוון שהגיע חי לביתך.
עלתה השוואה מתבקשת לתנ"ך, לאברהם אבינו והמלאכים שהגיעו אליו, ולתרבויות המזרח כיום, או לתרבות האירוח בחברה הבדואית.
חזרנו על תיאור אי הקיקלופים כאי שאין בו חוקים קהילתיים, אין בו קהילה, אין תרבות ממוסדת, אין חקלאות, אין טכנולוגיה - ואין פילוסופיה. אי שאין לו קשר עם העולם החיצון בדמות ספינות, לעומת נדודיו הימיים של אודיסאוס שמגלה את העולם ונחשף לשאלה הארכיי, יוצא מעולמו הצר ויכול לצאת אל העולם ולהתבונן על מכלול התופעות. אי הקיקלופים כעולם של טבע שעומד בניגוד לפיקחות, לערמה, לסקרנות ולשאיפתו של אודיסיאוס (הגיבור האולטימטיבי של התרבות היוונית) לחקור ולדעת כל מקום חדש אליו הוא מגיע. חידדנו את זהותו של הקיקלופ כיצור בעל עין אחת, והתרשמנו קצת מהייצוגים שלו. למשל:
ביקשנו מהתלמידים לחשוב על השאלה מה ההבדל בין ראייה בעין אחת לבין ראייה בשתי העיניים, והצגנו כבר הבדלים ראשוניים - הקיקלופ חסר את תפיסת העומק ואת אומדן המרחק. תפיסת המציאות שלו היא חד מימדית, בעוד שבני האדם מסוגלים לתפוס מס' מימדים בו זמנית. העלינו דוגמאות מהפילוסופים הפרה-סוקרטים שמציעים לאנושות את האפשרות להתבונן על המציאות באופן אחר, מעבר למה שנגלה לנו בכאן ובעכשיו.
המשכנו לקרוא וראינו שדווקא אודיסאוס, שמגיע מתוך הציביליזציה ובקיא היטב ברזי התרבות, הוא זה שמפר כל כלל ונכנס שלא ברשות למערתו של הקיקלופ וסועד עם חבריו בגניבה. התלמידות חשבו שהוא מזלזל בקיקלופ וממעיט בערכו, בשל העובדה שאין באי הקיקלופים חוקים ותרבות (קולוניאליזם?). הגענו לדיאלוג בין השניים כאשר לדמותו ולקולו העבה של פוליפמוס נכנס אורן ולקולו ולדמותו של אודיסיאוס נכנסה אמילי. עברנו על תשובתו של אודיסיאוס מילה במילה וראינו עד כמה תפיסתו העצמית משפיעה על תוכן תשובתו ומסבירה גם את תפיסת העולם ממנה הוא מגיע - הוא מציג עצמו כלוחם שחזר מטרויה. הוא וחבריו חלק מחברת האכאים, בני אדם חלשים שזאוס שולט בגורלם, כאנשיו של אגממנון המהולל. הוא מבקש מהקיקלופ להחיל עליהם את כללי האירוח ולהגן עליהם בשם זאוס ומנכיח בדבריו את עליונותו של הענק הקיקלופ על פניהם. נותרנו במתח לקראת המשך הקריאה - האם אודיסאוס ואנשיו יצליחו להיחלץ מהמערה?
לתוך האוירה המותחת והמוחזקת נכנס שיעור הפילוסופיה והם התבקשו להישאר ולשהות בעולם היווני העתיק שצויר לנו באודיסיאה. בתוך החיים ביוון העתיקה, בתוך העולם שחיו אותו כ"עולם התופעות" אם הטבעי הפראי, ואם התרבותי, בתוך המסורת של התיאורים והשפה במיתוסים המדוברים בעל פה או הכתובים, נולדו וצמחו הפילוסופים הפרה-סוקרטים. ומתוך זה הם העלו שאלות כשמסתכלים בעדשה אחרת על החיים. הם חיפשו תשובות רציונאליות, אובייקטיביות. והם שאלו על הממשות כפי שמהווה את האמת והיסוד שמעבר לתופעות. בקריאה באודיסאה ראינו עד כמה התרבות היא חזקה ומהווה את העולם של מי שמגיע ממנה, וכך חיי היוונים היו- כל פוליס והתרבות שלה והאלים שלה, או חלילה, אי פראי ללא תרבות כמו זה של הקיקלופים. באו הפרה -סוקרטים ושאלו שאלה מטאפיסית, שהיא עמוקה וחוצת תרבויות. הם חיפשו תשובה מקורית ראשונית מקיפה על העולם, משהו משותף לאודיסאוס מאיתקה, לטרויאנים, לקיקלופים ולאלים. סקרנו את תשובותיהם של הפרה-סוקרטים לאחור החל מתאלס, שעל אף שתשובתו בעצמה היתה פשוטה ושייכת לעולם התופעות, שאלתו היא שפורצת דרך ומכוננת, המשכנו לסקור את כולם בקצרה ועד חזרה על פרמנידס שהפליג והגביר את הפער בין תופעה לממשות. ציינו בקצרה את המענה של האטומיסטים לבעיה הפרמנידית, וראינו למעשה מדוע הם נחשבים עדיין "פילוסופים" ולא מדענים. הרי מדע הוא תחום הפועל בעולם התופעות, כל טענה מדעית ניתן להוכיח או להפריך באמצעות תצפית חושית. כשהאטומיסטים טענו שיש אטומים, חלקיקים שלא ניתנים לחלוקה זו היתה טענה מופשטת כמעט כמו לטעון שיש אלוהים, שכן לא היתה להם הטכנולוגיה לצפות בזה ולהוכיח את זה, ואפילו לא חשבו שיכולה להיות כזו. ועל כן הם הגו את רעיון האטומים והריק כהגות פילוסופית מטאפיסית. הפילוסופים הפרה-סוקרטים הניחו את היסודות לחקר הפילוסופי והמדעי בתרבות המערב.
הפרה-סוקרטים התחילו לגבש את הכלים של הפילוסופיה ואת אופן הדיון הפילוסופי- תיאוריה המתייחסת בשיח לתיאוריה הקודמת, ונותנת לה דין וחשבון. הוגה הממשיך מהנקודה של ההוגה הקודם לו, וגם מבקר אותו. מושגים שאנו חושבים אותם היום באופן מובנה וצורות חשיבה שמובנות לנו מאליהם , בקעו והתפתחו ביוון העתיקה והיום הם חלק מהשפה והחשיבה שלנו בכלל והפילוסופית והמדעית בפרט: תורות המספרים, יחס מספרי, מתמטיקה כשיטת חקר, חלל וריק, אטומים, אבחנה בין איכות וכמות, ידיעה למול סברה, הלוגיקה, שפה (לווס) כמגדירה מציאות, סיבה ותולדה (באופן אובייקטיבי).
האבחנה בין עולם התופעות לעולם הממשות ושאלת הארכיי של הפרה-סוקרטים הולידו את המטאפיסיקה על ענפיה העיקריים- אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה. הם הביאו לחשיבה ולמחקר הכתוב את הרפלקטיביות – הניסיון לחשוב על החיים מבחוץ תוך כדי שאנו חיים אותם. ואפילו לחשוב על החשיבה. הם הביאו את המודעות- אני יכול להיות מודע לדברים ששונים מהחוויה היומיומית שלי. כמו כן הם התחילו עם החתירה לאובייקטיביות- יש פוליס כזו או אחרת, יש מקומות פראיים, והם חיפשו סדר או נוסחה שעומדים בבסיס כל הדברים ומאפשרים את כל התופעות.
האם חכמה היא בהכרח שיטה מחקרית, רציונל טהור, חתירה לאובייקטיביות? האם יש אמת אחת? האם המדע תמיד צודק? על כל אלה נדון בשלושת השנים הבאות. אך הם אלו שהניחו את היסודות לדיון הזה. ופתחו את ערוצי החשיבה והשאלו האלה, דרך המשקפיים האחרות. על כך: רספקט לפרה-סוקרטים.
ואחרי קריאה מענגת באודיסיאה והוקרה להולדת הפילוסופיה ביוון לא נותר לנו אלא לחבק את האמירה שמי שלא יווני הוא ברבר! (! Πάς μη Έλλην βάρβαρος ) ולכן כשנצא עכשיו להצגת החנוכה במליאה נחשוב טוב לצד מי אנחנו…
בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין
זה השיעור השני שאני יוצאת בתחושת החמצה וכעת מתחיל להתלוות להרגשה גם חשש שמא התלמידים לא מוצאים יותר עניין בסיפור שבתחילה הצליח לשבות את דמיונם. אולי זה קשור משך הזמן הנדרש לקריאה צמודה, כשהאפשרות לבקש מהם לקרוא בבית, לא באמת קיימת. ואולי (את זה נברר בפעם הבאה) הקושי טמון בהיעדר טקסט מודפס. עד כה קראנו את הסיפור כשהוא מוקרן על המסך בכיתה ולא מתוך חוברת. לאחר מחשבה משותפת הגענו למסקנה שאולי אם יהיה להם הטקסט עצמו מול העיניים משהו ישתנה גם בגישה ובמידת המעורבות. בכל מקרה זה מה שעשינו, או לפחות ניסינו לעשות בשיעור: התמקדנו באפשרויות הגלומות בגוף החרק, שגריגור מגלה כשהוא זוחל על הקירות והתקרה. התעכבנו על הסצנה שבה הוא ואחותו "נלחמים" על אופיו של החדר. האחות מבקשת לרוקן את החדר כמעט מכל הרהיטים וגריגור מרגיש ששאריות אנושיותו עוזבות את החדר ביחד עם הרהיטים שמוצאים בזה אחר זה מתוכו. כמו כן התעכבנו על המשפט שאומר המספר על גריגור "שבהיעדר שיח אנושי" החלה להשתבש עליו דעתו. סיימנו את השיעור בוויכוח אודות המתח האירוטי שקיים (או לא קיים, לפי חלק מהתלמידים) בין גריגור לאחותו. שוב עלו שאלות על מהי פרשנות לגיטימית של טקסט ספרותי. שאלה חשובה, אך מידת העיסוק בה - גם היא מעלה בי תהיות כואבות משהו. נדמה כאילו חלק מהתלמידים מבקשים בכל דרך אפשרית לא למצוא שום משמעות בטקסט. אני מקווה כי החזרה לפורמט מודפס יחזיר גם את האמון בתהליך הקריאה.המפגש הפילוסופי הוקדש לתחילת הקריאה בדקרט. פתחתי בהסבר על הזינוק האדיר בזמן מעל המחשבה הפילוסופית-תיאולוגית של ימי הביניים, זינוק בין הפוליטיאה לאפלטון ועד להגיונות של דקרט במחצית המאה ה-17. אחרי שעמדתי על החשיבות של הרגע הזה בתולדות הפילוסופיה המערבית, הרגע של העמדת האדם המתבונן במרכז השאלה הפילוסופית, הנסיגה מן ההתבוננות בעולם לשם בירור היסודות שעל בסיסם ניתן יהיה לשוב החוצה ולהתבונן בעולם - התחלנו לקרוא. לאור אירוע הקראת 'נס גדול היה פה' של המורים והתלמידים, שהיה מקסים, עמדה לרשותנו רק שעה שבמהלכה 'רצנו' על ראשית המהלך הקרטזיאני, מתוך מחשבה להשלימו מיד אחרי החג. הדילמה כרגע היא האם להסתפק בשני ההגיונות הראשונים או להמשיך גם אל ההוכחה לקיום האל. יש לי חיבה לעיסוק הזה, באל, ואנחנו רוצים גם להביא בפניהם גם את פסקל בהמשך הדרך כך שאולי זה חיוני.
בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד
חגגנו חגיגה כפולה: גם את חנוכה וגם את סיומה של סדנת המסות שלנו. התחלקנו לקבוצות לקריאה במסה אחת אחרונה - 'אולי עכשיו אפשר' של שמעון אדף, בליווי שאלות מנחות לקריאה: ראשית, ביקשנו מחברי הקבוצה לנסות להגדיר את הנושא, או הנושאים, של המסה - שאלה מורכבת וחמקמקה, ביחס למסות הקודמות שקראנו; שנית, ביקשנו שיחלקו את המסה לחלקים וינסו לבודד משפט מרכזי, או לתת כותרת, לכל חלק; לסיום - ביקשנו שיחשבו כיצד הפסקה החותמת את המסה מתכתבת עם פסקת הפתיחה שלה, או מציעה קריאה חדשה בה. בזמן שהקבוצות עבדו, המשכנו בסבב השיחות האישיות בנוגע לכתיבת המסות של התלמידים. את הטיוטות ביקשנו להגיש עד לשבוע הבא.
המשכנו בעבודה לאורך כל החלק הראשון ולאחר ההפסקה התאספנו שוב לדיון. שמחנו מהתגובות והפרשנויות שעלו, שלימדו על קריאה מעמיקה. עדן הציעה מיד, בין נושאי המסה, את הזיכרון - ובחינה של אופיו המתעתע, וגם את העיסוק החוזר במוות. ניתאי הוסיף על תהליך ההתבגרות המתואר בה. נטע התייחסה לשימוש המתחלף בגוף ראשון ושני וכיצד אלו משרתים את השאלות שמעלה הדובר ביחס לזיכרון. חקרנו ביחד את הסלידה של הדובר מצילומיו שלו, סלידה המתפתחת לבחינה של מנגנוני הזיכרון בכלל והפער הבלתי ניתן לגישור שבין הדימויים הנאגרים בו, בזיכרון, לבין החוויה עצמה. עסקנו גם בחוויית 'המת החי' של הדובר, החל מהמחלה שליוותה את ילדותו ועד לגילוי מחודש של חיים מבעד לאפשרות לדמיין ולפעולות הקריאה-כתיבה. בהקבלה הזו, בין החיים למעשה הכתיבה, חותם אדף את המסה שלו, ואנו חותמים סדנה מוצלחת. בשבוע הבא ננוח, ולאחר חנוכה נחזור ללימוד של שתי יחידות חדשות במקביל: שירה ואסתטיקה.
Comentários