המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
את השיעור אתמול בחרנו להקדיש להצגת הדיסציפלינות השונות. במרכז השיעור עמד תפוח. פתחנו עם השאלה מה אנחנו יכולים לדעת על התפוח המסוים שישנו מולנו, ומה ניתן לדעת על ידיעה באופן כללי. דיברנו על התשוקה לידיעה, העומדת בבסיס הפילוסופיה, ונקשרת לחריגה אל מעבר למושא ההתבוננות שלנו וחוזרת אל עצם פעולת ההתבוננות. מתוך התשובות הנבונות של הילדים ניסינו להבין יחד מה מהתכונות שהן ציינו הן מהותיות לתפוח, איזו תכונה שלו, ברגע שנוציא אותה, לא נוכל להמשיך להתייחס לתפוח כאל תפוח.
משם בקפיצה לא מתוכננת עבר הדיון לרגע לשאלת הגבול בין הטבע לתרבות. אחרי שנגענו בארבע הסיבות האריסטוטליות ככלי לזיהוי מהויות, נעלנו את החלק הפילוסופי כביכול של השיעור עם שני הנתיבים של הפילוסופיה בהם נפסע במקביל, זה העוסק בתנאים לידיעה, זה החושב את המחשבה ועליה, לנתיב השני, העוסק במושאים מסוימים, ספציפיים, המשתייכים לתחומי העיסוק השונים אותם היא מקיפה.
ומתפוח לתפוח, נגה פתחה את השיחה על מקומו של התפוח בתרבות עם הכרות בסיסית עם מושג המיתוס. עברנו דרך שלגיה, משפט פאריס, ציורו של מגריט, ומשם בטבעיות אל פרי עץ הדעת והשאלה מדוע נבחר דווקא התפוח לגלם את הפרי האסור, ומה פשר אכילת הפרי, הגירוש מנין ולאן. וזה כשברקע ציוריהם של טיציאן ורובנס הכבירים. התלמידים והתלמידות גילו ערנות גדולה, מעט יותר אפילו מהפעם הקודמת והשיחה היתה רחוקה ממיצוי. בשבוע הבא נטעם מפרי עץ הדיאלוג, נכיר את דמותו של סוקרטס ונקרא באפיגניה או בגורגיאס, בהתאם לכיוון הרוח.
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
מפגש שני מאז פתיחת השנה, עדיין בזום. לשמחתנו, הקבוצה הופיעה גם הפעם בנוכחות מלאה, עמוסת חיות ואנרגיות שאפילו הזום לא יכול להן.
רגע לפני שניגשנו לקרוא בדקרט, פתחנו בסקירה היסטורית קצרה, בניסיון לגשר על הפער ההיסטורי בין תרבות יוון, שהעסיקה אותנו לאורך כל השנה הקודמת, לבין ימי הנאורות.
לאורך הסקירה שוחחנו על היחסים בין הפילוסופיה לתיאולוגיה במהלך ימי הביניים, על הניסיונות החוזרים לגשר בין הטקסטים של ההוגים היוונים ובין הטקסט המקראי, והתמקדנו ב'וידויים' לאוגוסטינוס, שמודל הכתיבה הכמו ממוארי שלו משמש גם את דקרט.
קראנו את הפסקאות הראשונות ב'הגיונות'. התלמידות היטיבו לזהות את המוטיבציה הפילוסופית של דקרט, המבקש לנסח שיטה שתסייע לו להבחין בין מחשבותיו האמיתיות לשקריות, וקלטו במהרה את השיטה הספקנית שהוא מציע. המשכנו בתרגיל כתיבה בו ביקשנו מכל תלמיד לנסח שלוש מבין ידיעותיו שמרגישות לו ודאיות במיוחד, ובשלב השני - לנסות ולנתח את עקרונות הידיעה המאפשרים ודאות זו. התשובות היו מגוונות, וכך נוכחנו לדעת שחברות הקבוצה יודעות בהחלט ש: אינן יודעות דבר; שלהכל יש סוף; שלהקת ה'בקסטריט בויז' היא להקת הבנים הגדולה בהיסטוריה; שהשמש תזרח. ככל שהעמקנו בניסוח העקרונות עליהם נשענות ידיעות אלו, הטלת הספק קרתה מעצמה. האם נוכל לסמוך על חושינו? על מוסכמות חברתיות? על מחקרים מדעיים? על ניסיוננו האישי?
עמוסים בסימני שאלה, בחרנו לסיים את השיעור בקריאה בשיר 'על העובדות' לזלדה. התגובות לשיר היו אוהדות למדי, ועדן הציעה ניתוח מרשים על האופן בו הדוברת מעמתת בין שני קולות פנימיים: זה של נפשה וזה של חושיה. שוחחנו גם על ההרמזים המקראיים בשיר, המפנים לספרי עמוס וישעיהו. אלו אפשרו לנו להבין ביתר שאת את הפסקה החידתית החותמת את השיר, המשלבת בשני קולותיה הפנימיים של הדוברת קול שלישי, חיצוני: קולה של התהום.
זה כבר המפגש השני שאנחנו נפעמים מהצמא של חברי הקבוצה לרוח, ומהנכונות שלהם - של כל אחת ואחד, להפגין השתתפות מלאת חיים בקריאה ובדיונים. גם הפעם, יצאנו בתחושה של התרוממות רוח ובציפייה גדולה להמשך.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין
מאחר ואני לא יודעים מה יקרה בהמשך הלמידה בכיתה בחרתי להתחיל בלמידה לקראת הבגרות, חזרה על החומר. התחלנו באבחנה בין אתיקה למוסר, לאחר מכן פנינו לדיון בסוקרטס: מבנה הדיאלוג הסוקרטי, המידה הטובה כמה שעומד בלב הדיאלוג, ההגדרה של המידה הטובה, מהי הגדרה למעשה מבחינה אפיסטמולגית, הדיאלקטיקה של הגדרה והפרכה, דפוסי ההפרכה של סוקרטס, העדרה של הגדרה מסכמת בסיום הדיאלוג (אפוריה) .
בהמשך לכך שוחחנו על האופן שבו הדיאלקטיקה הסוקרטית תרמה לאתוס של התרבות המערבית. לאחר הדיון הכללי הזה פנינו לדיאלוג אפולוגיה . בחנו את ההאשמות כנגד סוקרטס. את הסיפור של האורקל מדלפוי ואת משמעות התמה הסוקרטית "אני יודע שאיני יודע" לתרבות הידע במערב. לאחר מכן פנינו להאשמה הראשונה של מליטוס את סוקרטס כי הוא מקלקל את בני הנוער וראינו כיצד התשובה של סוקרטס ממחישה שנים מדפוסי ההפרכה שלו (שימוש באלגוריה, יצירת סתירה בין הנחות בטיעון). את המשך הדיון האפולוגיה ולאחר מכן בדיאלוגים קריטון ואותיפרון נמשיך בשיעור הבא. יאמר, החלטנו להתנתק מהמהומה מסביב לא רק במובן של בחירת נושא לדיון, אלא בעבודת למידה סיזיפית ומדוקדקת. דווקא הלמידה הסיזיפית אפשרה מבחינתי אסקפיזם בריא לכולנו.
בכיתה יב' של יעל אבוקרט קליין
נפגשנו בזום במתכונת מלאה (חוץ מאחת שנפלה טכנית) כולל אסף שפרש לצערי רשמית מדרך רוח ובכל זאת נכנס. שאלתי מה נשמע זריז, והתחלנו את השיעור. הקראתי להם את המשפט של ניטשה המצוטט מתוך מגנט "החיים היו שגיאה ללא מוסיקה". אמרתי שאפשר ללמוד הרבה על ניטשה ומהותו וכתביו מתוך המשפט הזה. שאלתי מה ז"א החיים היו שגיאה? הן ענו טעות, משהו לא ראוי, לא כיף, ללא תכלית, ללא הצדקה, לא נעים. הוספתי שניטשה חושב שאין לחיי אנוש תכלית, הצדקה או משמעות אובייקטיבית. לכן אין הצדקה למוסר או לערכים אין הצדקה תבונית ובטח לא דתית. המשכנו שחווית המוסיקה היא חוויה של יצירה יצריות, רגש, חוויה מופשטת, האסתטית סובייקטיבית, לא רציונאלית, לא סדירה לא לוגית. התעכבנו על כך שתבונה ומילים והסברים אפשר להעביר מאדם למשנהו, זה מה שהופך את זה ל"אובייקטיבי" אך חוויה חושית לא ניתן להעביר ולחלוק. אפשר להבין שלמישהו טעים ולאחר לא אך לא להרגיש את הטעם כפי שאחר חווה אותו.
ואז דברנו על כך שלפי ניטשה אם אין תכלית לחיינו, אז מזל שלפחות יש מוסיקה, אמנות, חוויות שנהנים מהן והן שמעניקות טעם לחיים. ובכלל את ההזדמנות ליצור ולהיות אמנותי. אמרתי שניטשה היה גאה באסף שסידר לעצמו שפם עם השיער ביצירתיות כדי להיות דומה לתמונה של ניטשה, אם אפשר להיות מגניב אז למה לא?! דברנו על כך שהאמנות מעבירה את כל מה שהתבונה לא מעבירה, יצירה אמנות טובה יכולה להפוך את הכל ולרומם את המציאות להפוך אותם לחוויה אחרת. החוויה שלנו מאמנות טובה היא החיים הטובים בפועל, והיא חוויה סובייקטיבית, ישירה יצרית רגשית חושית.
ציינתי שלניטשה אין תורה סדורה. הגישה שלו ביקורתית ביותר כנגד קביעות מטאפיסיות או אתיות כנגד היומרה למצוא או לדעת מהי אמת, אמת אובייקטיבית. ניטשה לעג לעקרונות כפי שנתפסים בפילוסופיה, כנצחיים, הכרחיים, מחייבים. מתוך כך גם דייקנו את הגישה לאמנות כלא מנתחת או מבנית או קובעת קריטריונים. אלא חווה ומתפעלת. אפשר לנתח יצירה אבל אין בכך טעם והנאה, כמו בנימוק לוגי, זה לא מעניין. החוויה האישית הסובייקטיבית שלנו ממנה היא זו שנותנת טעם לחיים ולא הנימוקים. אך זה לא סותר שאפשר להתפעל יחד מתוך המפגש איתה.
ואז הזמנתי אותן לפגוש שיר. הקראנו את השיר "בצל" של שימבורסקה וראינו איזה יופי, קודם כל. ואחר כך, איזה רספקט לבצל בזכות השיר של שמבורסקה, אנחנו לא נחלוף יותר על פניו של הבצל כאילו הוא כלום, הודות לשיר הזה. וזה טעם החיים, קבלנו טעם חדש לחיים עם בצל, על זה ניטשה מדבר. וגם ראינו איך הסתכלות על הבצל שהוא הדבר הפשוט ביותר בקיום שלנו פתאום הופך למפואר בזכות האמנות, ואיזו חוויה נעימה של התפעלות חווינו מהשיר. איך פתאום הבצל הופך למשהו מקסים, בעוד מנגד, אפשר לחשוב ולהסתכל אחרת על האדם המלא חשיבות ומתנשא מעל היצורים עקב היותו מורכב ותבוני. פתאום האדם הוא קצת מגעיל מבפנים ומתוסבך לעומת הבצל הפשוט הנקי היפה ובעל השלמות שבטמטום. אולי האושר טמון בלהיות מטומטם יותר, פשוט יותר, להזיז את התבונה הצידה? אולי לא? שאלה למחשבה. שימבורסקה כמו ניטשה לא מוכיחה או טוענת, היא פשוט מניחה את זה יפה במילים. מסתכלת אחרת ומעניקה לנו את היכולת לראות גם. שיר גאוני... והתלמידות נשארו שעתיים!!! בזום על אף שקבענו מראש לשעה וחצי.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של הודיה בונן אלק:
לשמחתי כמעט כולן נכנסו לזום. אחרי סבב שיתוף קצר, בעיקר של הבנות שלא נכחו בפעם הקודמת, חזרנו לנקודה בה עצרנו בשיעור הקודם.
הסברתי שוב בקצרה על המסה "חדר משלך" והתקדמנו בקריאה. הגענו לחלק שבו נעצרת המספרת בפתחה של הספרייה.
ביקשתי מהן לכתוב תרגיל כתיבה קצר, שיוצא מתוך ההתרחשות הזאת - גברת, כניסה, ספריה.
לא כולן כתבו, והיתה גם מי שכתבה אבל לא רצתה לשתף. מי שכתבה, כתבה נפלא,
נהניתי לשמוע את כיווני המחשבה שלהן.
אחרי ההפסקה (לשמחתי הצלחנו לשמור על מסגרת השעות הרגילה, כמו בבית החינוך) פנינו ל"תבונה ורגישות". שוחחנו על פתיחת הרומן ועברנו על תרשים שמשרטט את הקשרים שבין הדמויות.
משם פנינו לרקע ביוגרפי על ג'יין אוסטין. זיהינו יחד קווים משיקים בין הביוגרפיה ובין הרומן ובכך סיימנו.
על מנת לדרבן אותן לסיים את קריאת הרומן, עדכנתי שבשבוע הבא נערוך בוחן בקיאות קצר בפרטי העלילה. בתקווה שזה לא יעמיס עליהן אלא דווקא יועיל לחזרה ללמידה.
Comments