מכללת אורנים 21.11.2021

שבוע שמיני בקמפוס אורנים. משנה מקום מגביר רוח!

במגמת הפילוסופיה:

בכיתה י' של קובי אסולין

התחלנו את השיעור במשפט שדנה הביאה מפו הדוב על זה שלפעמים אנחנו צריכים ללמוד להשתעמם, להפנות מבט כך אל העולם וגם אל עצמנו, להנות מהנוף , להתמזג אל תוך ההוויה, להפסיק לברוח מעצמנו, לאפשר לעצמנו לחשוב יצירתית (כל זה אלו תובנות של התלמידים). אחרי הדיון שערכנו במשפט הלכאןרה ילדותי ולמעשה עמוק פילוסופית התפנינו לעסוק בתאוריה הבאה : תועלתנות, אלא שלפתע כבו האורות.

לאחר שלב ההלם הראשוני החלטנו להמשיך ללמוד  בחושך המסויים ששרר, וכך ניהלנו שיחה על תועלתנות, על דילמות של קרוניות שדורסות אנשים, על החלטות מי צריך לבחור להציל במצבים של בחירה בין משאבים מוגבלים , על האושר כערך משותף לכלל בני האדם, ובכלל מה זה אושר.

לאחר ההפסקה התכנסנו בחדר המחשבים בבניין 42 , הילדים התפצלו לקבוצות והמשיכו לעבוד על כתיבת הניתוח לדיאלוג לאכס אצל סוקרטס. היה ממש כיף לראות אותם עמלים ברצינות, נאבקים בטקסט לא פשוט, מנהלים דיאלוג אחד עם השני.

בכיתה י' של יעל אבוקרט קליין

נכנסנו לכיתה באוירת התלהבות ולב שמח מהבניין החדש. בהינתן שלושת רבעי נוכחות זה תמיד קצת יותר כיף, הייתה אוירה טובה מאוד. ואז נכבה עלינו האור, ולמדנו שיעור שלם בחושך. אמרתי להן שהן אמורות כעת לשמוע יותר טוב ואנו ממשיכות בשיעור. היה לי חשוב להבהיר את דבריי משיעור שעבר בסיכום קצר, לגבי הקווים האדומים שבקבלת האחר ואז חזרנו לאפולוגיה. 

התחלנו בכך שהסתלבטנו קצת על סוקרטס, ועל גישתו המתחסדת, ואחר כך, התייחסנו ברצינות לעומק המשמעות של ההחזקה בדעה שיש אמת, יש מציאות של ממש, גם אם לא נוכל לדעת אותה, וגם אם ההבנה שלנו אותה תהיה תמיד בגדר סברה מנקודת מבט. ומנגד הדגשנו שגם אם יש אמת עד כמה חשובה הצניעות בגישה לנושא הזה.  הדגמנו בדיון פורה על החיסונים ותקופת הקורונה, ורק באמצע הדיון נתתי חפץ דיבור ואמרתי שנוכל להתקדם רק איתו.

זה היה קשה ומהנה גם יחד לכולנו.  

אחרי ההפסקה נתתי להן תרגיל קריאה באפולוגיה ובקשתי שיחלצו את הטענות, המהלכים והטיעון הלוגי של סוקרטס בנאום ההגנה שלו. ותוך כדי הוצאתי אותן לשיחות אישיות. איך הן כתבו את התרגיל אדע רק אחרי חנוכה.

הספקתי לשוחח רק עם שש תלמידות והמלאכה תמשך.

הפידבקים שלהן היו טובים, וניכר שמרגישות טוב בכיתה וזה שימח אותי, במיוחד אחרי ששלושה תלמידים נשרו בשבועיים האחרונים. כמובן שקיימים פערים בהעדפות שלהן חלק יותר מעוניינות בדיונים, יש את אלה שרוצות ללמוד

יותר חומר ופחות לשמוע את חברותיהן לכיתה, אבל בסך הכל מאוזן. 

בכיתה יא' של יונתן דיין:

הכניסה המחודשת לכיתה בה התקיים שיעור הניסיון שלי ב'דרך רוח' עוררה שמחה בלב. בהרכב מלא יותר מהשבוע שחלף צללנו חזרה לטקסט הקרטזיאני עם חזרה על מהלכי הספק מתוך ההיגיון הראשון, שגלשה לשיחה מעניינת בעניין חלומות.

בהמשך ניסינו לאפיין יחד מה פירוש הדבר לחשוב ולהיות, התלמידות כתבו על הלוח הגדרות יפות ומגוונות וניסינו להבין יחד אילו מהן לוכדות משהו מתוך מהות פעולות המחשבה וההוויה.

 בהמשך פיזרנו מחשבות על הרצפה וכל אחד ואחת ניסו להסביר כיצד המחשבה שבחרו מסייעת בהבנה האינטואיטיבית של מהי מחשבה ומהות התוכן שהיא נושאת.

כאן התפתח דיון מעניין שחזר אל תפקיד הזיכרון כפי שדנו בו בשיעורים האגוסטיניים שלנו. לאחר ההפסקה קראנו בהיגיון השני ונעזרנו בברטרנד ראסל על מנת לנסח ביקורת ראשונית על הקוגיטו. לצד רגעיים פוריים היו גם הבלחות של לאות, של קושי לאסוף אותם למעשה למידה משמעותי. עבורי מדובר ברגעים מערערים - האם אני מצליח לקיים את המעשה שעבורו אנחנו מתכנסים? וכיצד לשאת את הפער בין התמונה שעולה מתוך השיעור לבין זו שאני נושא בתוכי של מה שיעור פילוסופיה יכול להיות. וממשיכים מכאן.

בכיתה יב' של עומר בן דוד:

במפגש הקודם החלטנו שנקדיש חלק מזמן השיעור, במפגשים הקרובים, לעזרה בכתיבת העבודות. חמישה מבין התלמידים כותבים במסלול עבודת הגמר, וכל היתר נדרשים גם הם להגיש את עבודת המחקר שלהם במסגרת מסלול הבגרות.

לכן, פתחנו את המפגש הנוכחי בהצגת כללים ושיטות לכתיבה פילוסופית. דיברנו על שלל סוגיה של הכתיבה הפילוסופית: זה עתה נתקלנו למשל בשיטתו ההנדסית של שפינוזה, ורגע לפני כן בכתיבה הכמו מסאית של דקרט בהגיונות;ומה לגבי המשלים האפלטוניים? ובמה נבדלת ממנה כתיבתו של אריסטו? היה נחמד לעצור לרגע ולדון לא בתוכן דבריהם של הפילוסופים, אלא בצורתם. בעוד שבעבודות שלנו איננו נדרשים באמת לכתיבה פילוסופית, אלא מחקרית, הנחת העבודה דומה: אין דרך אחת נכונה לכתוב. בנימה זו של "לכל כלל יש יוצא מן הכלל", עברנו למקום האחד שבו גם הכלל הזה לא תקף: כללי ציטוט! אבל בין העיסוק הטכני, דיברנו הרבה על ניסוח תקני, סקרנו דוגמאות נפוצות לשגיאות בניסוח ואיתרנו את הבעיות בהן, וניסחנו לעצמנו כמה שיטות יעילות לתכנון הכתיבה.

בחלק השני של המפגש פתחנו בהדרכה שהעבירה לנו נויה, שהייתה תמציתית ויעילה (לדעתי, הרבה יותר רלוונטי עבורנו מהדרכות הספרייה, שבדרך כלל מעמיסות מדי באינפורמציה). בזמן שנותר לנו שבנו למחקרים של ג'ון לוק בבינת האדם.

שבנו על הדגשים מפרק המבוא, שקראנו בשבוע שעבר: לוק חש מבוכה מאופיו של הדיון הפילוסופי, ותולה את זו בעובדה שהפילוסופיה, עד כה, לא ניסתה להציב לעצמה את גבולותיה שלה. מהן גבולות הדיון הפילוסופי? מהן גבולות התבונה,

או היכולת להסיק אודות העולם על סמך התבונה? זוהי שאלה קריטית עבור לוק, ולצדה, גם בירורם של מושגים מעורפלים, רב משמעיים, המשמשים את הפילוסופים הקודמים לו. מהו העצם, שואל לוק, אם לא אוסף תכונותיו, כלומר - אופן שימוש בלשון, שאנו שוגים ומעניקים לו ממד של ממשות? נמשיך בריחוף המטאפיסי שלנו אחרי חנוכה.

במגמת הספרות:

בכיתה י' של איריס אליה כהן:

התחלנו את השיעור בצפייה בפרק "עובדים זרים" של כאן 11 במסגרת הסדרה "סליחה על השאלה" והתעכבנו על כל אחת ואחת מהשאלות שהוצגו לילדים , ולקחנו את השאלות אלינו, בנסיון להיכנס לנעליהם של הנערים והנערות מהפיליפינים שסיפרו על הרגשותיהם, חששותיהם, הקשר שלהם לישראל, על התרבות שלהם ועל חוויות מבית המעצר של משטרת ההגירה.

כל העניינים שעלו בסדרה, הודגמו בצורה נפלאה בסיפור של איילת צברי "בלתי נראית" והיו המשך מוצלח לדיון הדי מקרטע של השיעור הקודם במצבם ומעמדם של העובדים הזרים. נתתי לבנות תרגיל כתיבה: להיכנס לנעליהם של אחד מהנערות או הנערים בסדרה, ולהפגיש אותם עם ישראלי כלשהו, אולי אפילו הן עצמן, ולתאר את המפגש. הבנות סיפרו שהיה להן קשה אבל מאתגר, וביקשו עוד זמן להמשיך את המטלה, אבל החלטתי לשלוח אותן עם התרגיל הבייתה.

מעניין אילו תוצרים יניב התרגיל הזה. בחלק השני של המפגש, בשיעור השני, פתחנו בסיפור נוסף פרי עטה של איילת צברי "בית מילה" מתוך הספר הנפלא "המקום הכי טוב בעולם" (ע"ע 2015) שמציג את חווית ההגירה של סבתא ואימא ישראלית שבאה לבקר את ביתה ונכדה הטרי בקנדה. לא בכדי בחרתי בסיפור הזה, כי הוא תוקף חוויה שלא מספיק מתוארת בספרות העברית ובכלל, של הישראלים המהגרים, שפעם כונו "יורדים" ואת חווית המשפחות שנשארו בישראל.

למעשה, היוצרות התהפכו וכעת הגיבורה הראשית שלנו היא ישראלית זרה, מהגרת, על כל הקשיים שהיא חווה, ההבדלים התרבותיים, השפתיים וכו'. שני הסיפורים מכמירי לב, לדעתי.

מאד מאד ממליצה להגיע אליהם. בסוף הסיפור הזה, נגיע , כלומר, אגיע עם התלמידים והתלמידות  לחקר ונבירה במונחים "בית" ו"מולדת" הטעונים כל כך, והחשובים כל כך, לטעמי. חג שמח! ואהבה

בכיתה יב' של חיה גלמן :

"רצח בהסכמה"

 את השיעור הראשון הקדשנו לעבודה עצמית של התלמידות  והן התחילו לעבוד על הכנת ההרצאה שלהן על הסיפור שהן בחרו. 

תוכנו של החלק השני נולד ממש בהפסקה שלפני השיעור, בפינת הקפה, בעודי מקשקשת עם המשוררת והסופרת איריס אליה כהן, שהיא גם המורה לספרות של כיתה י' שלנו.

איריס סיפרה לי שבימים אלה יורד לדפוס קובץ שירה חדש שלה – "רצח בהסכמה". הקובץ עוסק כולו ברצח של אישה על-ידי בן זוגה, והחל להיכתב לאחר רצח אסתי אהרונוביץ' ב-2019 ע"י בעלה, אך מציף את הסוגייה בכללותה. מיד "נדלקתי" ביקשתי מאיריס שתשלח לי את קובץ ה-PDF של הספר ושתרשה לי לקרוא ממנו עם התלמידות בשיעור. איריס הסכימה בשמחה ואני פתחתי שיעור בידיעה שאנחנו הולכות לקרוא טקסט נפיץ, שאני טרם קראתי ושאיחשף אליו יחד עם תלמידותיי בעת הקריאה.

חתיכת הימור שהסתבר לשמחתי כהצלחה. (ככלל, אני ממליצה לכל מורה לקרוא יחד עם תלמידיה טקסט שטרם קראה, משהו בחוסר ההיררכיה של הידע המוקדם מזמן חוויית למידה/הוראה מאד ייחודית).    

בקובץ 28 שירים שמתלכדים לפואמה שפורשת רצף נרטיבי מטלטל של כרוניקה כמעט ידועה ראש.

פתחנו יחד את הקובץ וקראנו רק את שמו: "רצח בהסכמה". בשלב זה התלמידים/ות לא ידעו במה מדובר ואני ביקשתי לכתוב במשך חמש דקות את כל המחשבות שעולות לנו למשמע האוקסימורון האבסורדי הזה.

לאחר כמה שיתופים התחלנו לקרוא בשירים. חשבתי שנקרא שניים שלושה שירים ושנדון בהם בהקשר של הנושא השנתי שלנו – יחסי מגדר. התחלנו לקרוא בסבב וברצף, כל תלמי/דה שיר, וכבר בשיר השלישי היה ברור שלא נוכל להפסיק.

וכך, בקצב כמעט עוצר נשימה, קראנו את כל 28 השירים המרכיבים את הפואמה. הקריאה ערכה כשעה ולא חשנו איך שהזמן עבר. בתום הקריאה אפשר היה לחוש את הדחיסות של האוויר בחדר. השתררה דממה.

שאלתי את התלמידות האם ירצו לכתוב על חוויית הקריאה והן אמרו שאינן יכולות לכתוב כלום עכשיו והציעו שנשוחח על כך, אך כולן המשיכו לשתוק. הבנתי שאנחנו צריכים לנשום, לא רק פיזית, וגם הבנתי שאני לא יכולה לשלוח אותן חזרה הביתה ללא שום תהליך איבוד, אפילו קצר. אז הצעתי שנכתוב במקטעים קצובים עם הנחיה שלי ועם מרווחי נשימה. אני פותחת במשפט ואתן ממשיכות אותו בכתיבה של דקה, וכך עוד משפט ועוד משפט.

כך עשינו מספר פעמים והכתיבה פשוט נשפכה מהן, אני הפסקתי להנחות והן המשיכו לכתוב עד שביקשתי לעצור. מיותר לציין שהתוצרים היו חזקים במיוחד. בסיום, התלמידות ביקשו שאודה לאיריס על הפרויקט החשוב הזה.