זה מה שהתרחש אמש בשבוע הלימודים החמישי בקמפוס אורנים:
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' של קובי אסולין
הפגישה התחילה אתמול בהרבה רעש ואיחורים של הסעות. איכשהוא התאפסנו, ליהיא הקריאה שיר שהיא כתבה מתוך ספר שהוציאה (!!!) , השיר עסק בתחושות שלה כמתבגרת, באופן שהיא חצויה כל הזמן בין להיות אוהבת לנאהבת, מעניקה ומקבלת, נזקקת תורמת, ילדה ומבוגרת וכן הלאה. לאחר מכן עברנו לדיון בקריטון של אפלטון, המשכנו לפרק את הדיאלוג לטענות קטנות.
בסופו של הפירוק הזה הגענו לשאלה האתית במרכז הדיאלוג האם כאשר נעשה לך עוול ראוי לעשות עוול נגדי? האם נכון במצבים מסוימים להפר את חוקי המדינה? מה הוא אנרכיזם לפי סוקרטס ? התייחסנו לשאלה ביחס לאופן בו פושעי מלחמה נאציים נימקו את פעולותיהם במלחמה ואף התייחסנו לטבח בכפר קאסם בו הוגדר שיש חובה שלא לציית לפקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנוסס מעליה. לאחר ההפסקה עברנו לדיון מקדים באריסטו, קיימנו דיון בשאלת
משמעות המידה הטובה. ערכנו הבחנה בין מושג הטוב המוסרי לזה היווני שמציין מצוינות, איכות חיים ואושר. בדיון עלה באופן עצמאי שלמעשה כל מידה נמצאת על ספטקרום מסוים, המיקום למעשה מכריע אם היא מידה טובה או רעה, מזיקה.
בכיתה י' של יעל אבוקרט קליין
היינו כמעט בנוכחות מלאה, הגענו עם מצב רוח טוב, סיכמתי בפני התלמידים את תרומת הפרסוקרטים לפילוסופיה ולשיח הפילוסופי. אחר כך עברנו ללמוד סופיסטים. לשם כך הראתי תמונה של בר רפאלי ושאלתי אותם האם יש קונצנזוס לגבי היופי שלה. אמרתי שמעבר לעניין של טעם אישי, כתפיסת יופי בחברה יש מקומות אחרים שאצלם לא רק שזה לא נחשב יפה, אלא יבהלו מהמראה שלה , החיוור נטול הצבעים, ספרתי להם על חברה שפגשתי בדרום אתיופיה של שבט המורסי, והראתי להם תמונה של אישה עם דסקיט בשפתיים. (ובקשתי לא לצחוק...) אחר כך פתחנו דיון על השד החשוף של האישה ומשעלו הצדקות לכך שכדאי לכסות את החזה הנשי, הראיתי להם תמונה של נשות טליבאן ושאלתי מה עדיף.
הדגשתי שלא מדובר רק בטעם אלא בערכים שלמים שמתכסים מאחורי הלבוש הזה.
חילקתי אותם ל4 קבוצות שרירותיות שאני החלטתי ובקשתי מכל קבוצה לכתוב נימוקים מעולים, מבלי קשר לדעה האישית שלהם לאחת הכותרות: 1. מדוע כדאי וראוי לאישה להתכסות מכף רגל ועד ראש// 2. מדוע נשים צריכות ללכת עם חזה חשוף ממש כמו הגברים/3. מדוע בנות צריכות להגיע חשוף לבית הספר עם גופיה וג'ינס קצר,/ 4. מדוע לא כדאי ולא ראוי לבנות להגיע חשוף לבית הספר. הם התמרמרו על החלוקה השרירותית וחלקם על הנושאים שקיבלו.
לא הסכמתי להחליף את מה שיצא להם. אחרי ההפסקה כל קבוצה הציגה את עמדתה.
הם עשו את זה כל כך יפה, וממש נתנו טיעונים מצויינים לכל עניין. למשל, כשאישה לובשת חיג'אב היא מאפשרת לעולם ולעצמה להתייחס לאדם שהיא ולא להתעסק בקליפה שלה. וגם שזה מגן על העור מהשמש. וגם מבטל ביטוי של מעמדות.
ועוד ועוד... או שכדאי לנשים ללכת חשוף לבית ספר, כך זה יהפוך לשגרה וינטרל את זה מלהיות אישיו, או שכשאומרים לאישה אל תתלבשי חשוף, זה מפתה, מטילים עליה אחריות להטרדות מיניות, במקום שהגברים יישאו באחריות, כי זה קשור בהם ולא בלבוש... ועוד ועוד... נהניתי מאוד מהתרגיל ומההתמודדות שלהם, גם עם הטיעונים והנושאים, גם עם הקבוצות שלא בחרו בהן, וגם עם ההצגה של הדברים, שלא הייתה פשוטה לכולןם ועדיין הם התמודדו יפה וכולןם באו
לידי ביטוי, גם אלה שהתקשו. זה חימם לי את הלב.
אחר כך הכרתי להם את הסופיסטים כזרם שהתאכזב מריבוי האמיתות, ופרש מחיפוש הממשות וחקר הטבע, לכדי עיסוק בפנומנה, בחברה, בשכנוע הדמוקרטי ופיתחו את הרטוריקה. נגענו קצת בכשלים רטוריים ממש בקטנה, ואופס, נגמר היום...
בכיתה יא' של יונתן דיין:
הקריאה המשותפת ב'וידויים' לאגוסטינוס פתחה צוהר לדיון במושג הזיכרון אצלו וכיצד הוא משרת אותנו בחיינו. החלטתי לקחת דרך צדדית ולהמשיך לעסוק בו, בין היתר כדרך להתוודע למתודת החקירה הספקנית מתוך השאלות כיצד נוצר זיכרון, באיזה אופן אנחנו מעצבים את הדימויים האצורים בדמיון ומה הקשר בין אותם דימויים לבין הדברים עצמם המאופסנים במגירות הזכרון.
אחרי שאפיינו את פקולטת הזכרון כקיבה של הרוח (לפי אגוסטינוס) צפינו בסרט 'שמש נצחית בראש צלול' שהיה מוטרף יותר מכפי שזכרתי אותו. את הדיון על הסרט נקיים בתחילת המפגש הבא.
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
במפגש הקודם קראנו את העמודים הראשונים ב"תורת המידות" של שפינוזה. הדיון לאורך אותו מפגש לא היה מאוד מוצלח, מבחינתי: חברי הקבוצה היו סקרנים ופעילים, אבל לצד זאת - מיהרו לשלול ולבקר.
הפעם ביקשתי שנתאמץ לבחון את התורה של שפינוזה באופן לא שיפוטי. יופייה של התורה, ניסיתי לשכנע את התלמידים, כרוך בהבנה מעמיקה יותר שלה, בהבנת המערכת של שפינוזה במלואה.
בדיעבד, אני שמח על הבחירה לפתוח את המפגש הנוכחי בעיבוד הבעיות מהמפגש הקודם. חברות הקבוצה היו קשובות, והפעם הדיון היה סבלני וממוקד יותר. תחילה הזכרתי את רשת המושגים המשמשת את שפינוזה.
דיברנו על "העצם" והכרנו את המטען ההיסטורי-פילוסופי הגלום בו, החל מהדיון האריסטוטלי, דרך התיאולוגיה הנוצרית בימה"ב ועד לדקרט ושפינוזה. עבור שפינוזה, העצם, המהות, היא בהכרח הכוליות.
העולם בכללותו, על כל מה שיש בו. לצד שפינוזה, ביקשנו לבחון מה מאפשרת לנו התבונה להבין לגבי אותו "הכל": האם יכול להיות שהוא מוגבל מבחינת הזמן? החלל? האם יכול להיות שיש "שני הכל"? האם יכולה להיות סיבה שאינה כלולה ב"הכל", והיא זו שגרמה לו? כך נפרשה בפנינו הנחת המוצא השפינוזאית: אותו "הכל", הוא העצם, הוא גם האלוהים, הוא גם הטבע. אלוהים הוא הטבע.
המפגש היה מוצלח, לטעמי. ככל שהעמקנו ברעיונותיו של שפינוזה, הם החלו לחלחל, למצוא אוזן קשבת. כך גם אני נעשיתי קשוב יותר להערות הקבוצה, שהיו יפות וחכמות. גם אני, בסופו של דבר, צריך לנשום עמוק וללמוד לראות את הכיתה הזו במלואה.
במגמת הספרות:
בכיתה י' של איריס אליה כהן:
אתמול התייצבנו על קבוצה יפה וכה נבונה של 17 תלמידות (מתוכם שני בנים) שהגיעו, רובם ככולם, בזמן, או מעט אחרי הזמן, שני תלמידים חסרו, אחת הגיעה רק לשיעור השני, אבל ויש לי תחושה שהבקשה לשמור על זמנים מתחילה לתפוס.
השיעור נפתח בסקירת כלי לכתיבה יצירתית שפיתחתי, "חמשת המ"מים" שמסייעים לנו להעמיק ולרבד את הכתיבה. (מי, מרחב, מתי ומזג אוויר, ומהלך.) פירקנו את חמשת המושגים והבהרנו אותם תוך שאני כותבת הכל על הלוח.
ההשתתפות הייתה נהדרת, מה ששימח אותי מאד. כולם תרמו רעיונות ופיתחו את המושגים ויצאתי עם תחושה שהכלי הופנם יפה. ואכן, בשיעור השני כתבנו על פי תמונות ילדות שביקשתי מהם להביא בשיעור שעבר, (אף תיזכרתי להביא במוצ"ש) וכולם ללא יוצא מן הכלל עשו זאת, כלומר, הביאו תמונות ילדות משגעות וגם כתבו קטעים נפלאים בעקבות התמונות. אני קוראת לשיטה הזאת - פוטו פואטיקה. 10 מתוכן הקריאו. כל השאר ימשיכו להקריא בשבוע הבא.
בדרך כלל אני לא ממשבת באריכות, אלא מציינת כוחות של הטקסט. מאוחר יותר אתחיל להצביע גם על חולשות. כרגע זה עדיין מוקדם. בין לבין, גם כדי לזהות את המ"מים הללו ביצירות מוכרות, קראנו את השיר "אווזים" של אגי משעול, מה שכמובן גרר שיח ער לגבי יחסי מורים תלמידים, תחושות השפלה, תבוסה וניצחון וכאמור, זיהינו את חמשת המ"מים.
מצרפת את השיר:
אווזים
אֶפְּשְטֵיין, הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה,
אָהַב לְהוֹצִיא אוֹתִי לַלּוּחַ.
אָמַר שֶהָרֹאש שֶלִּי מַתְאִים רַק לְכּוֹבַע.
אָמַר שֶצִּפּוֹר עִם שֶכֶל כְּמוֹ שֶלִּי
הָיְתָה עָפָה אֲחוֹרָה.
שָלַח אוֹתִי לִרְעוֹת אָוָזִים.
עַכְשָיו, בְּמֶרְחָק שָנִים מִן הַמִּשְפָּט הַזֶּה,
כְּשֶאֲנִי יוֹשֶבֶת תַּחַת הַדֶּקֶל
עִם שְלוֹשֶת הָאֲוָזִים הַיָּפִים שֶלִּי,
אֲנִי חוֹשֶבֶת שֶאוּלָי הִרְחִיק אָז לִרְאוֹת,
הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה,
וְהַצֶּדֶק הָיָה עִמּוֹ,
כִּי אֵין מָה שֶמְשַמֵּחַ אוֹתִי יוֹתֵר
מֵאֲשֶר לִרְאוֹת אוֹתָם כָּעֵת
עָטִים עַל הַלֶּחֶם הַמְּפוֹרָר,
מְכַּשְכְּשִים בִּזְנָבָם הַשָּמֵחַ,
קוֹפְאִים רֶגַע דּוֹם
מִתַּחַת לִרְסִיסֵי הַמַּיִם
שֶאֲנִי מְתִיזָה עֲלֵיהֶם
מִן הַצִּינוֹר,
זוֹקְפִים אֶת רֹאשָם וְגּוּפָם
נִמְתַּח אָז כְּזוֹכֵר
אֲגָמִים רְחוֹקִים.
מֵאָז מֵת כְּבָר הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה
וּמֵתוּ גַם בְּעָיוֹתָיו שֶאַף פַּעַם לֹא עָלָה בְּיָדִי
לִפְתוֹר.
אֲנִי אוֹהֶבֶת כּוֹבָעִים,
וְתָמִיד בָּעֶרֶב
כְּשֶהַצִּפָּרִים חוֹזְרוֹת אֶל תּוךְ הָעֵץ,
אֲנִי מְחַפֶּשֶת אֶת זֹאת שֶעָפָה אֲחוֹרָה.
מתוך הספר "ביקור בית" הוצאת הקיבוץ המאוחד
בכיתה יב' של חיה גלמן :
עוד לפני תחילת השיעור נכנסתי לשיחה ערה שהתקיימה בכיתה. אחד התלמידים ציטט משפט: "בספרים יש יותר נשמה מאשר בקוראים שלהם". כמובן שלא התאפקתי והצטרפתי לשיחה וכל ששאלתי היה - האמנם?
משם כבר חזרנו לשיח על אודות מקומם של הקוראים בספרות והאם לטקסט יש ערך ללא הקוראים שלו, האם התנשאות על הקוראים מועילה לספרות ועוד. כל זה עוד בטרם התחיל השיעור.
הדיון המקדים הוביל ל"משם לכאן" הקבוע שלנו ולתרגיל כתיבה שחזרנו עליו הרבה מאד בשנה שעברה – מהי הספרות בשבילי?
משם עברנו ישר למקראה ופגשנו בתוכן העניינים את פרק הסיפורים הקצרים. בדומה לשנה שעברה שבה התלמידות בחרו כל אחת שיר מהמקראה והרצו עליו בכיתה, השנה סיכמנו שכל תלמידה תבחר סיפור קצר, תתעמק בו ותציג לכיתה ניתוח פרשני שלו תוך התייחסות לסוגיות מגדריות שעולות ממנו. אולם, כדי לבחור צריך לקיים מפגש ראשוני עם הטקסטים, אז החלטנו להקדיש את השיעור לקריאה. פשוט קריאה. לא ניתוח, לא פרשנויות, רק קריאה.
לחזור קצת לחוויה ולהנאה שבקריאה מבלי שישב לנו על הראש עול ההבנה והפרשנות. הספקנו לקרוא יחד שני סיפורים עם הפסקה באמצע. הסיפור הראשון שבחרנו לקרוא היה "קולנוע" ליצחק בן-נר והשני - "ורד לאמילי" לפוקנר.
למרות ששני הסיפורים מאד מפתים להיסחף לניתוח ולפרשנות ולו רק מאופן דרכי המסירה שלהם, עמדנו במשימה והתאפקנו. כפי שתכננו, רק שעת סיפור.
קינחנו את השיעור באותו תרגיל שבו פתחנו – מהי הספרות בשבילי? אבל הפעם כשבבטן ובראש כבר יושבים שני הסיפורים שקראנו. היה מעניין לראות את הטקסטים השונים בתחילת השיעור ובסופו.
Comments