שבוע 26 במניין שבועות הלמידה. שבוע רביעי במניין שבועות הלמידה המקוונת ב'מצב הקורוני'. זה מה שהתרחש אצלנו אתמול:
בכיתת הפילוסופיה של נעמי הררי:
התרגלנו לזום. זו האמת. לא בטוחה עדיין אם היא מרה או מתוקה או סתם נחוצה, ואולי עצם המונח חזרה לשגרה הפך את הזום להרגל, אבל השגרה זה הזום. אם זה היה כרוך בפחות עבודה בטח הייתי כותבת מסה על תובנות פילוסופיות
לגבי שגרה. תחת זאת הפלגתי אמש עם תלמידותיי ליון העתיקה. עמדנו על ההבדל האפשרי בין המונחים ״מוסר״ ו״אתיקה״, ובעיקר על התכנים השונים שהעסיקו את הוגי האתיקה בזמנים השונים. התלמידות ביקשו להתייחס ליום השואה,
והגבתי בטקסט של ויקטור פרנקל מתוך ״האדם מחפש משמעות״. מכאן התפתח דיון אקזיסטנציאליסטי שלשמחתי העלה באוב את דה-בובואר וסארטר מתחילת השנה.
בסיום המפגש הקדשנו זמן למפגשים אישיים על חלק מ-12 התחלות עבודות הגמר שהוגשו.
בכיתת הספרות של חיה גלמן :
איך כותבים טראומה?
"זעקה שתוקה", כך הגדרנו אתמול את חוויית הקריאה בסיפור "ז'אן כריסטף" לאידה פינק. וראינו כיצד האקסימורון הזה נוכח כמעט לאורך כל הסיפור באמצעות זיווג בלתי פוסק של ניגודים שיוצרים פערים אירוניים שבונים את התהום
הפעורה הענקית הזו שמנסה להכיל את הבלתי נתפס. העלילה מתרחשת ב"אוסט-בּאן" המסילה המזרחית שממקמת ביער פסטורלי שבו עובדות קבוצת נערות יהודיות והמשגיחה הגרמניה שלהן, ובשעה שבפאתי העיר הסמוכה מתרחשת
"אקציה". הנערות ממתינות בדריכות למעבר הרכבת שמובילה את קרוביהם אל דרכם האחרונה. יותר מאשר מתרחשת עלילה בטקסט הקצר הזה, מספקת לנו פינק הצצה לתוך סיטואציה של ציפייה דרוכה לקולות המוות המתקרב.
מילותיה של פינק אינן מנכיחות דיבור, כי אם שקט מקפיא, דממת מוות. ניסינו להבין את הסטירה החודרת ופוצעת הזו, שבין המרחב והזמן שבטקסטים מצבים שאין ללשון מצאי של מילים לתאר אותם. ואידה פינק מנכיחה את זה באמצעות
טקסט שמלא בשתיקות.
תיאור היער הפסטורלי המנוגד כל-כך לדרמה הנוראה המתרחשת בעיר הסמכה ובנפשן של הנערות. התחלנו להבין עד כמה אירוניה אינה סתם קישוט ספרותי אלא תושבת קבע בחיים עצמם. בדרך זו התחלנו להבין את מעשה הכתיבה של
אידה פינק שמנסה בכלים הדלים שהלשון מציעה, להנכיח מצב אנשי בלתי נתפס. ואמנם, רק פער תהומי שכזה יכול להסביר את המצב שאין לו שם הסבר הגיוני. פתאום התחלנו להבין את הדבר הגדול יותר שהטקסט מבקש להראות לנו,
את הפער בין עוצמת הטראומה לבין אמצעיה הדלים של הלשון כמי שמתיימרת לתאר אותה.
Comments