שבוע 16 של לימודים בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים – הרוחות לוהטות וסוערות. בפנים ובחוץ:
בכיתת הפילוסופיה של נעמי הררי:
השיעור אמש התמקד בצו הקטגורי. מאתגר ללמד תפיסה מוחלטת זו בעולם רלטיביסטי כשלנו, ודווקא תלמידותיי המעורבות ביותר חוו מנת תסכול הפעם. איך יכול להיות שהעולם שאני יכולה לרצות לחיות בו לא נגזר מהעמדה שלי בעולם??!
כלל הפעולה הוא נגזרת של דעה, לא של תבונה משותפת וקבועה הן טענו בלהט! האתגר מבחינתי הוא לתווך להן את האפשרות שיש משהו משותף לכלל בני האדם ואינו נובע מתכתיב חברתי חיצוני אלא קיים בתוכנו כישים תבוניים.
מצאתי את עצמי מגייסת את משפטי נירנברג, קסטנר וחוקי הג׳ונגל במסגרת המאמץ לשכנע שעמדה כזו אפשרית בכלל. היה לא פשוט ובלילה חזרתי לכתובים כדי למצוא עוד טיעונים תומכים ומבהירים. אולי הדוגמאות של קאנט עצמו יסייעו
לי בפעם הבאה. מעניין שבכל אחת משלוש הכיתות שלימדתי את הצו עד כה משהו אחר היה בלתי נתפס מבחינתן.
בכיתת הספרות של חיה גלמן:
פתחנו את השיעור ביציאה לקרב וסיימנו אותו בתפילתה של לאה גולדברג, "לבל יהיה יומי הרגל". מדי שיעור אנחנו מתחילים בתרגיל שאני קוראת לו "משם לכאן" – זהו תרגיל כתיבה שנועד להיות מבואת הכניסה שלנו לשיעור ולהעביר את
התלמידות משגרת היום המלחיצה לאווירת השיעור. בכל שיעור מתחילים בתרגיל אחר. הפעם, הרבה אגרסיות ואנרגיות עצורות, שכמעט מבקשות להתפרץ, נכחו בתחילת השיעור שלנו, אז החלטתי שנתחיל לכתוב טקסט שנפתח במילים:
"אני יוצאת אל הקרב" – והתוצאה לא אחרה להגיע, כולן התנפלו על דפיהן, הפכו עטיהן לחניתות וכתבו במרץ. לאחר שהקראנו את הטקסטים הלוחמניים היפים, האנרגיה בחדר התאזנה קצת ואפשר היה להתחיל בנחת את השיעור.
מאחר שהנושא השנתי שלנו הוא הדרך ועברנו כמעט מחציתה, ביקשתי מהבנות לעצור רגע לצד הדרך, לפשפש במקראה ולבחור באיזה טקסט ירצו לצאת למחצית השנייה של השנה. באופן די משעשע הרוב בחרו במחזור שירי 'סוף הדרך'
ללאה גולדברג. ואז הטלתי בשולחן "פצצה" קטנה. אמרתי להן שאני רוצה להתנסות איתן בחלוקת המפגשים שלנו לשני נושאי לימוד שונים. בחלק אחד נעבוד על טקסט מסוים מז'אנר אחד, ובחלק השני נעבוד על משהו אחר.
הבנות מאד נרתעו והביעו התנגדויות – "זה יבלבל אותי", "יעשה לי סלט במוח", "אני עלולה לערבב בין הדברים" וכו'. אבל גם אני בשלי, לא נכנעתי. אמרתי להן שאבחר במשהו מאד שונה משירת גולדברג ושזה יכול להיות מעניין גם אם הן
יערבבו דברים ויהיה להן "סלט במוח", הבטחתי שזה יהיה פיילוט ואם הניסוי לא יעבוד לנו טוב, פשוט נחזור למתכונת הישנה, והן התרצו. אז בעקבות השראה שספגתי מאודליה שמלמדת בתל-אביב, התחלתי לקרוא להן את "הנסיך הקטן" האלמותי.
לרוב אני לא קוראת בשיעורים, אלא התלמידים, אבל "הנסיך הקטן" ביקש מעין שעת סיפור וכך היה. קראתי את שני הפרקים הראשונים בלבד, צחקנו, התפעלנו מהציורים והתענגנו מהרוח. בשיעור השני קראנו את שירי סוף הדרך,
הצלחנו להתעמק בראשון ובשני ועצרנו לאחר קריאת השיר השלישי. ללא ספק היה סלט היום, אבל לפי סיכומי הבנות הוא מאד ערב לחיכן.
Comments