המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
בעקבות ההצלחה של המפגש הקודם חשבנו שנמשיך בקריאה צמודה בדיאלוג גורגיאס, אבל לא מהנקודה שבה הפסקנו אלא מנקודה מתקדמת יותר בטקסט, כאשר את ה"דילוג" ביקשנו להעביר בצורה של סיכום תמציתי של הדברים. תוך כדי תנועה גילינו שזאת מתודה פחות מוצלחת. התלמידים הלכו קצת לאיבוד. יש מצב שחוסר הריכוז היה קשור לא רק בשינוי המתודולוגי אלא גם במזג האוויר והעומס שמאפיין את חודש נובמבר בבתי הספר (וסערת הגשם הספציפית שהיתה היום). בכל מקרה, קלטנו את העניין דיי מהר וחזרנו לקריאה צמודה. התמקדנו במהלך של סוקרטס שבו הוא מושך באפם של חבריו לשיחה ומוביל אותם למסקנה שרטוריקה היא כוח שניתן להשתמש בו גם כדי לעשות רע. מכאן הלך לכיוון המחשבה שאדם שעושה עוול, סובל יותר או אומלל יותר מאדם שנגרם לו עוול. רעיון זה עורר ויכוח סוער והצבע חזר ללחיים של התלמידים.
אחר כך הסברנו את ההשוואה שעושה סוקראטס בין הקוסמטיקה לבין הרטוריקה. כאן שוב קצת איבדנו אותם וזה בגלל פערים בידע. מושגי יסוד כגון פוליס, חקיקה, שפיטה... אז שוב עצרנו, הסברנו ואז יצאנו להפסקה.
כשחזרנו ממנה ניסינו להתמקד בנאומו חוצב הלהבות של קאליקלס - קליקלס (kallikles ביוונית: Καλλικλῆς; שנת 484 לפני הספירה – סוף המאה החמישית לפני הספירה) נחשב לפילוסוף פוליטי אתונאי קדום. הוא אחד המשתתפים הבולטים בדיאלוג האפלטוני גורגיאס, שם הוא מציג את עצמו כתומך נלהב ומובהק של גישת הריאליזם הקלאסי., אבל זה היה כבד והתלמידים כבר היו עייפים. אז עברנו לדון במושגים נומוס ופיזיס, שבהם משתמש קאליקלס. חוק הטבע והאלים מול חוק המלך (נשמע מוכר? כן ככה מלמדים את אנטיגונה, ובצדק... חבל שאיכשהו הצליחו בבתי הספר להשניא על תלמידים רבים את המחזה הנהדר הזה).
שני המושגים הללו מייד תפסו את אוזנם של תלמידינו והם שבו אל חיקנו הפדגוגי עם המון הקשרים מעניינים לעולמות התוכן שלהם. סיימנו את השיעור בהבטחה להביא בפעם הבאה, בנוסף לגורגיאס, גם סיפור טוב, או שיר, שבהם המתח בין נומוס לפיזיס בא לידי ביטוי, או טקסט שבו עוול ומעשי עוולה מענים את עושיהם יותר מאשר את קורבנותיהם.
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
השיעור הוקדש לקריאה של הסיפור 'קצכן' מאת יואל הופמן.
פתחנו בהקדמה קצרה על יואל הופמן ויצירתו ולאחריה התחלנו להקריא את הסיפור בסבב שבו כל אחת ואחת הקריאו מספר פסקאות.
תוך כדי הקראה התעכבנו ונזכרנו בכמה מושגים שכבר עסקנו בהם בשנה שעברה: מספר ומספר יודע כל, נקודת התצפית של המספר והאפשרות שלו לדווח מתוך תחושות ומחשבות של הגיבור.
בפסקה הראשונה לא הבנו מי זה קצכן, האם הוא חתול או אדם, ואיזה מין שם זה, כינוי חיבה או שם של ממש. כלומר, לרגע לא הבנו אם אנחנו נכנסים לסיפור פנטסטי שגיבורו הוא חתול או לסיפור דמוי מציאות שמתאר ילד.
בפסקאות הבאות הבנו שהסיפור נמסר על ידי מספר יודע כל שנקודת מבטו ממוקמת במחשבותיו ותחושותיו של קצכן שהוא, כפי שהסתבר, ילד צעיר. בשל כך יש תחושה שהדברים נמסרים מזווית לא שגרתית, למשל, כל מיני פרטים קונקרטיים כפי שנחווים מגובה של ילד שמצטרפים לאסוציאציות ודימויים שצצים בדמיונו. חוסר הניסיון של ילד צעיר והפרספקטיבה המוגבלת שלו תורמים גם הם למסירה הלא רגילה ולתמונת המציאות המוזרה שהסיפור מעמיד.
עלתה שאלה האם זה זרם תודעה, בררנו מהו זרם התודעה בספרות, וראינו שכאן הוא משמש רק באופן חלקי.
על אף הזווית המשונה, ככל שהתקדמנו בקריאה הבנו מי הן הדמויות, מה היחסים ביניהן ומהי הסיטואציה שהסיפור מתאר.
חוויה מרכזית בקריאה היא ההיתקלות במילים זרות משפות שונות ובעיקר מגרמנית שהיא שפת האם של משפחתו של קצכן. שמנו לב שכל פעם שמופיעה מילה בשפה זרה אנחנו מתקשים להגות אותה וההקראה משתבשת (התגלתה אי הסכמה איך צריך להגות את המילים הגרמניות, באלימות או ברוך, והסתבר שיש הבדל מכריע בין מי שיש לו סבים וסבתות דוברי גרמנית לבין מי שיש לו דימוי מסוים על גרמנים וגרמניות). המצב הזה של הימצאות בין שברי לשונות מאפיין את מצבם הבסיסי של גיבורי הסיפור והוא נעשה גם לחוויית יסוד שלנו, הקוראים בסיפור.
הספקנו לקרוא רק כעשרה עמודים ובכל זאת התחלנו להרגיש איך קצכן חווה את המציאות הלא יציבה שבה הוא חי, את היתמות ואת האין בית, את דמויות המבוגרים שביניהן הוא עובר, רובם מהגרים תלושים וחסרי כל, ואת הניסיונות שלו להסביר לעצמו את המציאות הלא רציפה, השבורה, שאותה הוא פוגש.
נמשיך לקרוא בשבוע הבא.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין
המפגש אתמול התחלק לשניים. בחלק הראשון המשכנו את הדיון במודל האוטופי של אפלטון. הפעם בחרנו להצליב את הנקודות ששוחחנו עליהן פעם קודמת עם הטקסט במקור , כמו כן להראות רלוונטיות לימינו אלו ולדון במרכזיותה של מערכת החינוך לדיון האפלטוני. בחלק השני , לאחר ששבוע קודם בחרנו נושאים לעבודות חקר, סרקנו ביחד מאמרים לכל נושא, לאחר מכן התלמידים התישבו , קיבלו הנחייה ראשונית לקריאה בטקסט פילוסופי (קצב, זיהוי פסקאות, סימון משפטי מפתח מפיסקה, סיכום פיסקה במשפט) והתיישבו לקריאה. קבענו שבמשך השנה תוקדש כחצי שבכל מפגש לעבודה על עבודת המחקר מתוך הסתייעות בי כמורה.
בכיתה יב' של יעל אבוקרט קליין
אז... וואו אלוהים מת בשיעור שעבר. לא סתם מת אנחנו הרגנו אותו. סיכמתי והדגשתי את ההשלכות של זה. ניטשה אומר שהרגנו את האל ואבדנו את היתרונות שבאים עם יש אולטימטיבי- ביטחון, תכלית משמעות, סדר וכיוון בחיים. אבל אנו ממשיכים לחבוק את החסרונות של האל והדת- ממשיכים לחיות במונחים ובהוויה של מוסר עבדים. לדבריו- האנושות הרגה את האל ולא יודעת איך להתנהג עם זה. ניטשה מצביע על כך שהחלפנו את האל בתבונה אבל לא שינינו את המערכת, אנחנו מצפים שהתבונה תיתן מענה מוסרי חברתי, מבני, בדיוק כפי שהאל נתן, אבל היא לא יכולה וזה משאיר אותנו באימה, בחוסר בטחון בתהום קיומית. התלמידות כל הזמן היו במתח, רגע אז ניטשה כן בעד הדת? אמרתי שיחכו בסבלנות, שינסו להקשיב למה שניטשה מתאר ומנתח. זה המצב לדבריו. הרגנו את אלוהים, ואנו נואשים וכמהים למשמעות שהתבונה לא יכולה לתת לנו, ולתכליות וכולי, ואנחנו מנסים לספק אותם במקום שהם לא קיימים ובעצם אנחנו הולכים באוויר, שמטנו את הקרקע הבטוחה מתחת רגלינו ואנו מתכחשים לכך אך זה המצב. הכל ריק מסביבנו, אין למעלה ולא למטה, כפי שכתב בטקסט. קראתי לשקד שתצייר על הלוח איש שהלך על צוק והצוק נגמר והוא בעצם באויר שנייה לפני הנפילה. ואז נתתי להן תרגיל שכל אחת תגיע ללוח ותשלים את הציור, תצייר את איך שהיא רואה שאפשר להתקדם מכאן או להציל את המצב. הן ציירו דברים נפלאים, נפלאים. כרמל ציירה טרמפולינה, שקד ציירה מזרן יעשה את הנפילה רכה. נינה ציירה גשר, מאיה ציירה בועת דיבור "יאיי" שיקבל את הנפילה ויהנה מהדרך, תמר ציירה כנפיים, מישהי מחקה את העיניים וציירה אותן עצומות, ובסוף שקד ציירה אותו בטראח כאילו הוא פשוט נפל (הייתה חייבת... ) ובנימה פאסימית זו הסתיים התרגיל. סכמתי שזה מה שניטשה יאמר- הקרקע המוכרת- כבר לא קיימת, עכשיו תמצאו פתרון תבנו גשר, תצמיחו כנפיים, תקבלו את הקיום כפי שהוא על כל משמעויותיו, מה שלא יהיה האנושות צריכה להיות במקום ובדרך שהן אחרות לגמרי.
נתתי להן תרגיל נוסף: בקשתי רגע שיחשבו על כך כמה רגעים, נניח שאין אלוהים, אין אמת. אין תכלית. אין עתיד קבוע. אין שכר ועונש. אין ביטחון. חשבו איזה הזדמנויות אבדן האל יכול להביא לחיינו? מה היתרון? מה אפשר לעשות? חשבו על המלצה לאנושות, ואז חילקתי לכל אחת שתי כרטיסיות ובקשתי שיכתבו על גב הכרטיסיות "אין אלוהים" ובצד השני את ההמלצה או היתרון שנובע מכך. אחר כך ערבבנו את הכרטיסיות וחילקנו להן להקריא. היה מעלף. הן כתבו את כל מה שצריך כבר. "אין אלוהים- יש תכלית אישית". "אין אלוהים- תהנו מהחופש" , "אין אלוהים-ע שו דברים בלי פחד כי אף אחד לא מסתכל" "אין אלוהים- אז תחליטו בעצמכם מה אתם אוהבים ומה לא. תהנו מהדברים הקטנים של החיים" "אין אלוהים-צריך לחיות את החיים . גם אני כתבתי "אין אלוהים- תרקדו! " ומשהו נחמד נוסף שכתבו "אין אלוהים- אין ארגוני טרור אין חמס אין דאעש " היה פשוט מעולה. אחר כך הפסקה ואז המשכנו קריאה צמודה של הטקסט של ניטשה סעיף 125 האיש המטורף אומר עשינו מעשה גדול האין זה שאנו צריכים להיות אלוהיים בעצמנו כדי להיות ראויים לגדולה של המעשה? הן התמוגגו, והחמיאו לניטשה. ואז המשכנו לשוחח על מה שניטשה בעצם אומר. ותוך כדי הקראתי גם את מה שכתבתי בכרטיסיות בשם ניטשה "אין אלוהים- תהיו אלוהיים בעצמכם, תהיו הבוראים בעצמם" "אין אלוהים- תרקדו על פני תהום" "אין אלוהים-תהיו אותנטיים"
ניטשה גואל אותנו מהצורך במטרה, החיפוש אחרי מטרה עד כה בזבז לנו את החיים שכאן. המשמעות יכולה להיות בדרך עצמה בחיים עצמם, לא חייבת שיכתיבו לנו אותה מבחוץ. אפשר למצוא שמחה ומשמעות בדרך בחיים, לרקוד על פני תהום. אפשר להגשים את הדרך וממש לכתוב את התסריט שאנו מככבים בו בצורה היצירתית ביותר. ניטשה אומר שהאסתטיקה היא דרך שמגבירה חיוניות לחיינו ומגבירה עוצמה. נזכרנו בכך שהחיים ללא מוסיקה היו שגיאה לא רק בגלל ההנאה שהיא גם חשובה, אלא כי זו דרך להסתכל על החיים באופן שירומם ויעשיר ואתם. להזכירנו השיר על הבצל. דברנו קצת על הפן הדיוניסי והאפולוני אבל השיעור התחיל לאזול, דברנו קצת על כך שאנו הופכים להיות הבורא בעצמנו- האדם הופך להיות אלוהי. עלאדם. אבל תכלס, נזדקק לשיעור הבא לסגור את הפינה הזו כמו שצריך. אוף! לא מספיק שעתיים למרות שעבורם שעתיים זה מסע ארוך ומאתגר.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של הודיה בונן אלק:
אנחנו מתקרבות לסיום לימוד הרומן "תבונה ורגישות", חזרנו על תרגיל שעשינו בשנה שעברה לסיכום נושא אחר, ועבדנו בשיעור הראשון בחדר מחשבים.
הבנות התחלקו לזוגות מראש, וקיבלו נושאים מרכזיים לבחירה, בתוספת חומרי עזר (מאמר, מפת דמויות, ביוגרפיה ועוד). השעה הראשונה עברה בעבודה עצמאית ובהכנת פרזנטציה. כולן עבדו ברצינות ונראה שגם נהנו מההזדמנות לחלוק את התובנות שלהן.
הקבוצה הראשונה סקרה את כתיבתה של ג'יין אוסטין, הרחיבה על רומנים נוספים והתעכבה על סגנון הכתיבה. ניהלנו דיון מסכם שקושר בין הביוגרפיה לבין העלילות ומצאנו דפוס חוזר, גיבורות צעירות, מערכות יחסים בתוך המשפחה וכמובן ענייני ירושה, מעמד והדרך לנישואין.
הקבוצה השנייה דנה בזכויות נשים בנות התקופה וכמובן בנושא בו אוסטין פותחת, העובדה שרכוש עובר מאב לבנו או לקרוב המשפחה הזכר (במקרה שלנו לילד קטן שאינו זקוק לכסף, במקום לנשים צעירות שדיני הירושה מרוששים אותן). דיברנו על רעיון הספרות הנפרדות, תפקיד נפרד לגבר ותפקיד נפרד לאישה. דייקנו שהנשים בנות המעמד עליו כותבת אוסטין אינן מכבסות או מנקות בפועל - קל היה ליפול לקלישאת נשים בעבודות הבית והגברים עובדים בחוץ. גם הגברים אינם עובדים. זאת היתה הזדמנות להרחיב קצת על האצולה הכפרית ועדיין לחדד מה נתפס כתפקיד נשי ומה כתפקיד גברי. הבנות הוסיפו תמונות של שמלות מהתקופה הוויקטוריאנית והיה מרתק לשמוע את התובנות שלהן, לגבי הקשר בין הציפייה החברתית מנשים לבין עיצוב הבגדים.
הקבוצה האחרונה בחרה שאלה קשה, מהן התמות המרכזיות ברומן ובמה הוא בעצם עוסק? הן זכרו להעלות את כל הנושאים החשובים, ועבורי הדיון המעניין ביותר שהתפתח הוא הדיון על מרכזיות הנימוסים וההליכות ברומן. האם זה חיצוני בלבד? האם זה מבטא תפיסת עולם? מה הקשר בין זה לבין מוסר? מהי עמדת הרומן הנוגעת להפרה של כללי הנימוסים?
אחת התלמידות שהיא בת ליוצאי ברית המועצות הרחיבה על הנושא הזה בחינוך שקיבלה והתפתח דיון מוצלח. משם הפלגנו למחשבה המתבקשת, עד כמה התרחקנו מהעולם המתואר ברומן והאם ישנם דפוסי מחשבה שעוד נטועים בנו.
Commentaires