21 למניין השבועות וארבע למניין השנים. הרוח בעמק נושבת בעוצמה:
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' המשולבת של רותם וגנר ועומר בן דוד:
בתחילת המפגש חלק מהתלמידות הקריאו את הנאומים על ארוס שכתבו בשבוע שעבר – הן כתבו דברים יפים ומפתיעים ואנחנו מקווים שיגיעו למאוורר.
לאחר מכן חזרנו למשתה וערכנו תזכורת לתורת הארוס של דיוטימה, שסוקרטס פורש בנאומו. התעכבנו על הדרך, הדומה לסולם, שמתארת דיוטימה, במהלכה האהבה מופנית אל גוף יפה אחד בשלב הראשון, ובשלב השני בסולם היא נעשית אהבה לכל הגופים היפים, ובשלב השלישי היא עוברת אל אהבת יופיה של הנפש ולבסוף, בחלקו העליון של הסולם היא מגיעה אל הדבר היפה כשלעצמו. בעקבות זה התפתח דיון על המושג אהבה אפלטונית ועל תורת האידאות. מה זו האידאה האפלטונית? למה נדרש אפלטון להבחנה בין הממשות לעולם האידאות? מה היחס בין האידאה לדברים? איך אנחנו יכולים להבין, כבני זמננו, את הרעיון על עולם של שבו מתקיימים הדברים והמושגים כשלעצמם, בצורתם המוחלטת, האמיתית והנצחית? וכיוצא באלה שאלות מטאפיזיות, שעכשיו רק נגענו בהן נגיעה קלה.
מכאן עברנו לנאומו של אלקביאדס בסופו של המשתה.
קראנו יחד את הנאום ושוחחנו על האופן שבו וידויו של אלקביאדס על אהבתו הנכזבת לסוקרטס משבש את מהלכו של הדיאלוג, מכניס לתוכו סיפור ורגש ובה בעת מאיר את דמותו של סוקרטס באור חדש, שבו, בצד הטרוניה של אלקביאדס כלפיו הוא נעשה למין גיבור הדומה להפליא לארוס עצמו. היה דיון מעמיק ומעניין, ולקבוצה היו הרבה הערות טובות על המהלך הזה ועל היחס המפתיע שמתחולל כאן בין הדיון הפילוסופי-סוקרטי אודות ארוס, שהוא רציונלי ועוסק בהגדרות מופשטות לבין "התפרצות" של ארוס אנטי-פילוסופי בדמות אהבתו המסוימת והקונקרטית של אלקביאדס.
החלק השני של השיעור הוקדש לשיר השירים. רצינו להביא אל השיחה על האהבה טקסט קדום שעוסק באהבה מתוך תמונת עולם שונה לחלוטין מזו האפלטונית. נתתי רקע לשיר השירים – הן לא הכירו את הספר הזה כלל - והקראנו בקול כמה פסוקים/שירים מתוכו.
התעכבנו על שני שירי החלום וניסינו להבין את האופן שבו הם מתארים את היחס שבין האוהבים. הרחבנו את הדיון לשפת האהבה של שיר השירים – לעובדה שבשונה מהתפיסה האפלטונית אין בו הבחנה בין גוף לנפש (ובמקרא כולו) ושיש בו מקום מרכזי לחושים, לגוף, למיניות, לעובדה שיש בו קול דובר של אשה בצד זה של גבר, לדיאלוגיות בין האוהבים, ללשון השירה והקשר שלה לאהבה, ולאופי החמקמק, הנוזלי והנתון בתנועה מתמדת של האהבה, כפי שמצטיירת במהלכו. המעבר לשיר השירים וללשון שירה היה להם לא קל, ואני מקווה שישאר להם משהו מטעמה.
בכיתה יא' של קובי אסולין:
הפגישה אתמול היוותה הכנה לעבודה/בחינה גדולה על החור שנלמד עד כה. התחלנו בהקמה ביחד של דרייב יעודי למטפיזיקה לכיתה. העברנו חומרי עזר לקריאת משנית, בעיקר טקסטים של וינריב מהאוניברסיטה הפתוחה, מצגות שאני העברתי בכיתה ושאר טקסטים מסייעים. לאחר מכן הצגתי לתלמידים "מסמך" בן כ-50 שאלות שלמעשה מסכמות את מה שלמדנו. ביקשתי מהן להתחלק לזוגות ולאחר מכן לעבוד ביחד כזוג על הדברים. ה'חברה התחילו לעבוד בכיתת המחשבים, כל אחד על התשובות שלו. נכון לאתמול הם התחילו לדון באפלטון והמטפיזיקה , ביקשתי שיסיימו את אפלטון בבית. בשני השיעורים הקרובים הם יחזרו לעבוד על אריסטו, דקארט, יוןם, קאנט. נתראה
בכיתה יא' של יעל אבוקרט קליין:
נפגשנו בפורום כמעט מלא, איזה כיף זה נוכחות בכלל ובימים אלה בפרט.
בקשתי מהתלמידות לחזור בעל פה על עקרונות שלמדנו בשבוע שעבר בפורום מצומצם ובכלל, בדקתי מה זוכרות ממה שלמדנו עד כה, שיסכמו את הנקודות העיקריות של התועלתיות, הן ענו והסבירו, ניסיתי לכוון שיהיה יותר בעל פה מאשר להקריא מהמחברת, וכך היה, ותוך כדי קצת דייקתי את מה שחשוב. אחר כך בקשתי שיקראו קטע מהטקסט שמדבר על "התוצאה הטובה ביותר עבור כל הנוגעים בדבר" ולחשוב על דוגמא של סיטואציה שמחשבים בה את התוצאה הטובה ביותר של פעולה, ולבדוק מי יכולים להיות כל הנוגעים בדבר בסיטואציה הזו.
זה היה תרגיל קריאה, שבו היו צריכים גם להבין את הטקסט וגם להמציא דוגמא, ולענות על השאלה, התרגיל לא הצליח טוב, חלקם נתקעו בשלב החשיבה על דוגמא, חלקם לא הבינו כל כך, חלקם קראו לאט, ומי שהספיקו לא הבינו נכון. בקיצור, כשלון. בכל אופן עבדנו על כך ביחד אחר כך והדגמנו על כל מיני מצבים ובעיקר שוב על דילמת הקרונית, שאלנו איך תשפיע כל אחת מהבחירות ללחוץ או לא ללחוץ על הידית מכל מיני בחינות לטובה ולרעה. התרגיל המשותף הביא אותנו למקומות שלא חשבנו עליהם, וזה המחיש את עניין החשיבה המקיפה על כל הנוגעים בדבר בחישוב של סבל והנאה. פוסט טראומה של הניצולים, השלכות על ילדים ונכדים, או תחושת הוקרת תודה לחיים של הניצולים שיהפכו לחיוביים יותר, אולי שיפור הבלמים והבטיחות ברכבת של המדינה, תיקוני חוק ועוד ועוד. אחרי ההפסקה המשכנו לדבר על השלכות רחבות וגם על חינוך לחיים מועילים. הדגמנו למשל, על פוליטיקאים של החברה החרדית שרוצים לחוקק חוקים שיעודדו חרדים לא להתגייס ולא ללמוד לימודי ליבה. כשעושים זאת, לא רק שלא לוקחים בחשבון את השוויון בנטל והאושר של כולם כולל החילוניים, אלא אם נסתכל על תועלת החברה החרדית עצמה, הם יוצרים איזו "הנאה" או הקלה עבורם, שבסופו של דבר משאירה אותם תלויים וללא כלים לחיות את העולם הזה באופן צלול וערכי. אם לימודי תורה הם הנאה וערך עבור חרדים היה עדיף לאפשר להם אותם, אך לצד זה לאפשר עוד כלים, ידע ומיומנויות אנושיות חיונית לכל אדם שהן מועילות ומחזקות. הדגמתי על יהודים חרדים בגולה שכך חיו תמיד, כשהם עובדים וגם לומדים ברמות כאלה ואחרות של השכלה (הדגמתי על משפחתי החרדית בפולין שהיתה מאוד מעורבת בקהילה ועבדה ולמדה השכלה גבוהה עד שהנאצים הגיעו... ) שוחחנו על עוד דוגמאות וכל הזמן בחנו השלכות של סבל והנאה, והנה נגמר לו עוד שיעור.
בכיתה יב' של יונתן דיין (נויה הררי העבירה את השיעור):
במסגרת תקופת החזרות לבגרות, אחרי שסיימו לחזור על ההוגים בפילוסופיה של המוסר, הגענו לחזרה על מטאפיזיקה.
הגענו למושגים חושי ומעבר לחושי, מחשבה ואובייקטים, אידיאות ומקרים פרטיים, וכל זאת עוד לפני שהתחלנו לקרוא.
התחלנו במושג מטאפיזיקה, כדי לברר את ההגדרה, ואת מה שהתלמידיםות זוכריםות משנה שעברה.
לאחר מכן, פנינו לכתבי אפלטון וספר המדינה. נזכרנו קודם כל מה המטרה של סוקרטס בספר זה, לדון במדינה האידיאלית.
קראנו קריאה צמודה את משל השמש, ודנו בתפקידם של השמש, הראייה והדברים המושכלים. לאחר מכן, פירקנו והרכבנו את משל הקו המחולק (שהיה לא פשוט לאף אחד מאיתנו), ובסופו של דבר ביקשתי לשמוע מהםן מה הםן זוכריםות על משל המערה. לשמחתי, ובאופן דיי צפוי, התלמידיםות זכרו אותו (בהשמטת פרט אחד קטן וחשוב, הרגע בו האדם שיוצא מהמערה גם חוזר אליה). העובדה שהםן זכרו את משל המערה, איפשרה לי להראות להםן כיצד למעשה יש שני מהלכים של יציאה מהמערה, האחד בו נגלות הדמויות עצמן, והשני בו נגלות האידיאות.
דנו גם בסנוור מהשמש, וחזרנו לברר מה הקשר למשל השמש, מצאנו כי הסנוור גורם לנו לחשוב על המשימה הלא פשוט של גילוי האידיאות, ועל תהליך הלמידה הנדרש מהפילוסוף.
על כל אחד מהמשלים ביקשתי מהתלמידיםות לחשוב באופן של תמונה שאנו רואיםות ובתוכה אדם מצייר את הנוף שאל מולו, כך שבכל פעם הצלחנו למצוא את שלושת החלקים שיש לדון בקשר ביניהם.
שאלת היחס בין האידיאות ובין המקרים הפרטיים היא זו איתה סיימנו את השיעור. האם יכול להיות מקרה פרטי שאין לו אידיאה? האם אפשר להתחיל ממחשבה על האידיאה וממנה לגזור מקרים פרטיים או שהכיוון המחייב הוא הפוך, לפיו אנחנו מתחילים בריבוי של מקרים פרטיים ורק אז יכולים לחשוב על צורה אידאית? ומה הקשר בין המילה אידיאלי באופן שבה אנחנו משתמשים בה כיום ובין האידיאות של אפלטון?
השיעור השני התמקד בחזרה על המטאפיזיקה של קאנט, והוא הועבר על ידי עומר בן דוד, המורה לפילוסופיה בכיתה י׳.
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של הודיה בונן :
בכיתה שררה אווירת הכנה לבגרויות ולמתכונות, וחלק מהתלמידות שידרו שהלחץ מכריע אותן. באווירה הכללית היו טענות גם כנגד הרומן של סרוונטס, שיש בו חזרתיות על אותו הרעיון ושפה מליצית שמהווה מחסום מייגע. קיוויתי לשנות את דעת הבנות שחשו עייפות מסוימת מגודש הטירוף של הגיבור... עד לסוף המפגש היה נדמה לי שהצלחתי, במידה מסוימת.
לאחר חזרה קצרצרה לטובת הבנות שלא נכחו בשיעור הקודם, חילקתי את צילומי הפרקים והתכוננתי להתחיל בקריאה. אבל שאלה מעולה של אחת התלמידות – למה פרק א' מתחיל בעמוד 32 ומה יש לפניו – גרמה לי להראות להן את הספר עצמו. סקרנו יחד את ההקדמה (ואת ההערה בסופה, על כך שיש להודות על דמותו של סנצ'ו ודיון קצר – למה? מדוע הוא דמות חדשה?), את הסונטות ואת הייחודיות של הטקסט הזה עוד לפני שהוא בעצם מתחיל.
רק אז התחלנו-המשכנו בקריאה מאמצע פרק א' ועד לסוף פרק ה'. כהרגלנו עצרנו וצללנו לדיונים. דיברנו על דון קיחוטה כאנטי-גיבור (עוד לפני הופעתו של סנצ'ו), על המשחק של סרוונטס עם המבנה המוכר של האביר, כלי הנשק, הנסיכה והסוס, על ההצבה של אזור גיאוגרפי כמרכזי ("דה לה מאנשה") ועל החתרנות הכרוכה בשינוי מעמד, כאשר דון קיחוטה מכנה את עצמו דון ובהמשך מעניק לצעירות את התואר דונה. התמקדנו בסצנה בפונדק וניסינו להבין מה קורה שם. נראה שהכיתה התחלקה לשני מחנות – החלק שסבור שדון קיחוטה הוא דמות נוגעת ללב, אומללה לעיתים, והחלק שרואה בו פטפטן מעצבן. סיימנו עם השיבה של דון קיחוטה האביר המוכה לביתו. בשבוע הבא נמשיך בקריאת שלושת הפרקים הבאים.
Comments