המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן
פועלים בממד האנושי הייחודי שלנו, התחלנו ללמוד על הולדת הפילוסופיה המערבית. אם בני האדם חיים בממד האנושי על הארץ עם מבט לשמיים, ואנו חיים כשאנו מתווכים במילים ובחשיבה את הקיום שלנו, כיצד הסברנו בימים שלפני הפילוסופיה את את העולם? במית'וסים. עשינו אבחנה בין הקונוטציה בהווה למילה מיתוס- שמעבירה מסר של משהו לא נכון, למשמעות הפשוטה ביוונית עתיקה- מית'וס זה סיפור. בהתייחסות קצרה לקו הפרהיסטורי, לאחר נדידה של כ שלושה מיליוני שנים, עם תחילת ההתיישבות האנושית (שהאתר הקדום בעולם שמעיד עליה נמצא בגלילינו העליון!! ) אנשים התחילו גם לפתח תרבות פנאי ובה גם סיפורים המתארים ומסבירים את העולם, פולחן וכולי. הפרהיסטוריה מסתיימת כשמתחיל הכתב, ואז הסיפורים הללו מתקבעים ומצטרפים לממצאים הארכיאולוגים הנחשפים. המילה סיפור והמילה היסטוריה בשפות רבות הן אותה מילה, כי גם היסטוריה בסופו של דבר היא סיפור.
דיברנו קצת על הסברים של העולם באמצעות מיתוסים, גם בדתות המונותאיסטיות. הסתכלנו על האלים היווניים במיתולוגיה, שמה שמבדיל אותם מהאדם הוא כוחם העצום ונצחיותם. האופי האנושי בסך הכל של האלים היוונים, יחד עם המבנה הגיאוגרפי המבוזר של יוון והפולאיס, ובאין שלטון ריכוזי, קנאי דתי, אפשרו למדע ולפילוסופיה להתפתח ללא הפרעה. הפילוסופים העתיקים שאלו את שאלת הארכיי, מקור הדברים והיסוד שמאפשר לעולם להתקיים. הם רצו לתת הסבר לעולם התופעות, שהיה מאוד תמים ואחיד מבחינה זו שגם האלים היו חלק ממנו. הם רצו להסביר את המציאות מתוך הסתכלות עליה וניתוח שלה, שלא יהיה נתון לסיפורי אלים תלויי אמונה.
לפני שנשמע מהי תשובתם המתמשכת של הפרסוקרטים, ציינו כי יש לנו מעט מאוד ממה שבפועל נכתב, וגם מזה מעט מאוד נשאר. קפצנו לרגע למקראה והקראנו את השיר "אנה ואני" של אמנון שמוש. התפעלנו מהשיר ומכך שהכתיבה של היומן של אנה פרנק העניקה לה קיום מתמשך ונרחב. הרגעתי והסברתי שכיום גם לאמנון שמוש יש את הקיום הנרחב הזה כמשורר מפורסם ומוערך, מה שלא היה לו כשכתב את השיר, בגיל 30. ומהשיח שעלה חשתי צורך גם להרגיע את כולנו שגם אם אנו לא משוררים מפורסמים יש לנו קיום מתמשך ותרומה לעולם בעוד דרכים רבות. אך באמת, ממה שעולה בשיר אפשר לראות גם שיש הרבה דברים שנאמרו וקרו, אבל בסוף זה שנכתב, שרד והגיע לידינו, הוא זה שאנו פוגשים, ומלבדו יש המוני דברים שנאמרו ונחשבו ונכתבו ולא הגיעו אלינו.
הסברתי שלמעשה הפילוסופים הפרסוקרטים היו רבים ורוב מה שהם כתבו אבד. את המעט שנשאר אנו מכירים מפרגמנטים, שברי טקסטים, ולהמחשת המינימליסטיות, למען נחוש עד כמה רב הנסתר על הגלוי, הקראתי להם כמה פרגמנטים של שירה של אנקריאון המשורר היווני העתיק, מאת שמעון בוזגלו. לבסוף התנסנו בתרגיל כתיבה. התלמידות התבקשו לקחת את הפרגמנט: "ואתה תגרום לשכנים לדבר עליי", ולכתוב שיר קצר או קטע קצר שמכיל את המשפט הזה בתוכו. נותרו לנו דקות ספורות עד להפסקה והתלמידות הפתיעו אותי לפחות עם הכיוון שלקחו את זה, שכה שונה ממה שציפיתי שיתרחש, כיוון עמוק, רציני, דרמטי, לעיתים נושק לטראגי. לדוגמא:
איימי כתבה:
"בעוד אלך בין זרי הדפנה,
ולא אראה אור יום שוב,
ואתה תגרום לשכנים לדבר עלי ,
כמו הזמן היה קצוב,
והדמעות יפלו בדממה,
ומזג האויר קר וסגרירי
ואתה תגרום לשכנים לדבר עליי
כמו זיכרונותיך איתי היו רק שיר.
והשקט ייפול על ביתנו הקט
ואתה תישאר לבד וגלמוד
ואתה תמשיך תמיד לדבר עליי,
כי לעולם לא אחזור שוב"
אמרי כתב:
"ואתה תגרום לשכנים לדבר עליי" אמר לי אבי, בזמן שאחז בידי שכוב במיטת בית החולים. הרגשתי את סופו קרב. למרות שהוא מתמודד עם מחלתו כבר שלושה חודשים, וכל הרופאים שראו אותו הסכימו על דבר אחד- שעליי להתחיל להיפרד ממנו. לפתע גוש גדול של עצב עלה בגרוני ולא הצלחתי להוציא מילה- אני לא מוכן שאבי ימות.
וכך הרבה הצביעו ושיתפו בחפץ לב, ויצאנו להפסקה, היה נהדר וממלא, התמלאנו מהכנות, מהשיתוף, מהיופי, מהעומק ובחלק גדול מהמקרים גם מהכתיבה. נותרתי עומדת מתפעלת ומלאה מהחוויה, ומההפתעה.
מתבוססת בבדידות עם הומור עצמי לא רלוונטי, נותרתי ובלבי השיר שחיברתי ולא שיתפתי במעמד העמוק והרציני: "אתה שר ומזייף במקלחת בביתי, ולעזאזל! הקירות בבניין חדירים ודקיקים. ואז אתה יוצא באור יום מוחצן ופומבי, וכולם יודעים שיצאת מאצלי. אתה עושה לי בושות ואתה תגרום לשכנים לדבר עליי". איזה מזל שלא הקראתי את זה בקול רם… הייתי הופכת לילדה הנלעגת של הכיתה, וגורמת לתלמידים לדבר עליי. מה שכן, אם זה היה קורה, לסיכומו של שיעור, אפשר לומר שלפחות הייתי הופכת למית'וס!
בשיעור ספרות התחלנו לחשוב על תוכן המיתוסים עצמם. התחלנו בהצפת שמות המיתוסים שהם מכירים (ובזכות ספרות הנוער, הם מכירים לא מעט). שמנו לב שיש דומות בין התרבויות - מיתוסי בריאת עולם, התפתחות האלים, בריאת האדם, מיתוסים הירואיים, הסברי תופעות טבע וכן הלאה. שוחחנו על המעמד של מיתוסים בימינו - עד כמה הם עדיין נוכחים בתרבות, מבנים את החשיבה המשותפת שלנו כקהילה וכמובן - מהדהדים בספרות. ומה הולם יותר מלמידת המונח אינטרטקסטואליות רגע לפני קריאת מיתוס אכו ונרקיסוס? חשבנו על כך שכל טקסט מורכב מהדהודים של טקסטים קודמים, והוא מתהווה מתוך זיקות והקשרים גלויים וסמויים. הבטחנו שעוד נתחקה אחר ההדהודים הללו בשאר היצירות שנלמד השנה.
קראנו יחד את אכו ונרקיסוס מתחילתו ועד סופו, כולל המחזה קצרה באמצע (שהופסקה על ידי צחוק היסטרי על אף הטראגיות של המיתוס). עצרנו תכופות והעלינו כמה נושאים לדיון, ביניהם, מה פירוש הנבואה ומה פירוש הדבר להכיר את עצמך? מדוע אנחנו זקוקים להשתקפות ולזולת כדי להכיר את עצמנו? אפיינו יחד את הדמויות על הלוח, וחשבנו, מיהי אכו כדמות נשית שגופה הולך ונעלם ונגזר עליה רק להדהד קולות של אחרים? מיהו נרקיסוס ומדוע הוא מהווה דמות ארכיטיפית?
הוספנו מילה על פרויד ועל האופן שבו הוא השתמש במיתוסים ככלים להבנת תופעות נפשית, וכמובן חיברנו לנרקיסיזם, אהבה עצמית בלתי מאוזנת. נמשיך להעמיק בסיפור הזה בשיעור הבא.
בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין
במפגש אתמול התקדמנו עם הקריאה ב"גלגול" לקפקא. קראנו את הטקסט כמעט כמו שקוראים שירה. הקשבנו למוזיקה שהוא מייצר, חשנו את האווירה, והתעכבנו דקות ארוכות על מילים בודדות או משפטים בודדים, ולכן התקדמנו "רק" ארבעה עמודים.הדיון התחיל עם גריגור שמנסה להתהפך ולצאת מהשכיבה חסרת האונים על גבו. גריגור "עצם את עיניו כדי שלא ייאלץ לראות את רגליו המקרטעות, ולא חדל אלא כשהחל לחוש בצד גופו כאב קל, עמום, שעד כה לא חש כמוהו מעולם".תלמידה שאלה אם קפקא התכוון שהתיאור יזכיר לנו את החטא הקדמון, את האדם הראשון והאישה שנבראה מצלעו, את הצלוב שרומח של חייל רומי ננעץ בין צלעותיו, את איוואן איליץ' שנפל מהסולם על צידו. עניתי שאין לי מושג למה קפקא התכוון, אבל הפרשנות הזאת מסתדרת עם הפרשנות הכוללת שאני מבקשת לתת ליצירה, והיא לגיטימית מפני שהיא לא סותרת את המשמעות המילונית של הכתוב.אותה תלמידה הקשתה ושאלה אם שיר של נועה קירל יזכה גם הוא, בעוד כמה שנים, לניתוח ופרשנות. עניתי שייתכן. חזרתי ואמרתי שהפרשנויות שנציע במהלך שיעורי הספרות יבואו ממקום שואל, מתפעל, זהיר ובודק.המשכנו בקריאה. התעכבנו על תהליך ההתוודעות של גריגור אל גופו שהשתנה: "הוא חש דגדוג קל במעלה בטנו... מצא את המקום המדגדג, שהיה זרוע כולו נקודות לבנות... המגע העביר בו גלים של צמרמורת". דנו בכך שתיאור זה, מעורר החלחלה, מגיע לאחר תיאור הקושי הרגשי שחווה גריגור בעבודתו: "אלוהים... איזה מקצוע מייגע בחרתי לי!... ונוסף על הדאגה לקשרי הרכבות, הארוחות הגרועות, המגע עם אנשים שמתחלפים כל הזמן... ולכלל לבביות לא יגיע לעולם."בהמשך קראנו על החוב שחייבים הוריו ועל כך שגריגור הוא זה שהופקד על חיסולו, בעבודה קשה בבית המסחר. ההבנה שהיו לגריגור מחשבות על פרישה מעבודה שנואה זו, והעובדה שהלכה והצטברה בו טינה כלפי כל מי שעובד איתו שם ומי שמנהל אותו, אפשרה לתלמידים להתחיל להניח את היסודות לפרשנות החתרנית של דלז וגואטרי, וזאת מבלי שדיברנו עליה או הזכרנו אותה.קראנו את הקטע על השעון והרכבת, וציינו את תפקידם הסמלי ביצירת האקלים הכלכלי, החברתי והתרבותי שבו מתרחש הסיפור. המשפט הבא עורר תגובות רבות: "ומה יעשה עכשיו?... והוא עצמו אינו מרגיש רענן וקל תנועה... וגם אם יגיע אל הרכבת, עתיד המנהל להמטיר עליו אש וגופרית". התלמידים זיהו מיד את ההקשר לספר בראשית פרק י"ט: "וה' המטיר על סדום ועמורה גופרית ואש מאת ה' מהשמיים". הם הבינו שדמותו של המנהל מצטיירת מבעד לעיניו של גריגור ככל-יכולה, מטילת מורא וחורצת גורלות. מה שבעיקר מצא חן בעיניהם היה שיש בספרות "סמפול" כמו במוזיקה. למדנו שהספרות משתמשת בתחבולות שונות כדי ליצור עולמות ודמויות.לאחר ההפסקה הגענו לחלק שבו אמו של גריגור מגיעה בפעם הראשונה ופונה אליו מבעד לדלת חדרו הנעולה. גריגור שמנסה לענות "...נבהל לשמע קולו המשיב לה, שהיה אמנם בלי ספק קולו הקודם, אבל התערבב בו, כמו עולה מלמטה, איזה ציוץ כאוב לא נכבש..." התלמידים ציינו שזאת הפעם הראשונה שיש פאתוס בטקסט. עד עכשיו הם הרגישו שגריגור מגיב בצורה לא הגיונית. זאת הפעם הראשונה שנראה כאילו הוא מתחיל להבין את גודל האירוע.סיפרתי לתלמידים על המטמורפוזות של אובידיוס ועל כך שאילמות, או פגיעה ביכולת לדבר, היא מאפיין מרכזי בכל גלגולי הצורה השונים. התלמידים הזכירו שגם באגדות וסיפורי עם אפשר למצוא דמויות שנגזרה עליהן שתיקה. הפלגנו בשיחה אל מחוזות נוספים: מהי חתימת קול, כיצד היא דומה לטביעת אצבע? באיזה אופן הקול שלנו הוא חד-פעמי כמו טביעת האצבע, אך שלא כמו טביעת אצבע הוא משתנה מאוד לאורך השנים.ערכנו תרגיל בכתיבה. ההנחיה הייתה רחבה: כתבו קטע, מחשבה, מכתב, שיר או סיפור קצר שעוסקים בקול. ישבנו (גם אני) וכתבנו כעשרים דקות, ועד סוף השיעור שיתפנו. נכתבו טקסטים יפים ומעניינים. לאחר הכתיבה והשיתוף קראנו עוד פסקה קצרה מהטקסט ונפרדנו.
בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד
שבנו אל המסה 'מקצועות לנשים', אותה למדנו בשבוע שעבר, בכדי לסגור כמה קצוות: בעוד שבשיעור הקודם עסקנו בעיקר בתוכנה של המסה, הפעם התמקדנו באמצעים האמנותיים המשמשים את וולף בכתיבתה. שוחחנו על האפקט שבבחירת קהל היעד של המסה: במקרה הנוכחי, וולף פונה אל קהל דמיוני של מאזינות (המסה אמנם מבוססת על הרצאה שהעבירה, אך נערכה ופורסמה במועד מאוחר יותר). חשבנו גם על הטון האפולוגטי בו נוקטת וולף, ועל המעברים שהיא מבצעת בין פרטי מידע קונקרטיים ומוחשיים לבין גלישה חופשית בזרם התודעה. סיימנו את הדיון בכמה מחשבות על ההקשר הרחב יותר של המסה, ביחס לטקסט 'חדר משלך', ממנו קראנו פסקאות אחדות.
לאחר שנפרדנו מוולף עברנו למסה הבאה שלנו, 'לירות בפיל' מאת ג'ורג' אורוול. פתחנו בהקדמה קצרה על הביוגרפיה של אורוול, וגם על הקולוניאליזם האנגלי, וניגשנו לקריאה. הדיון לאחר הקריאה היה מלא בהערות חכמות, מהן למדנו עד כמה התבגרה הקבוצה הזו - שהיטיבה לזהות את מאפייני כתיבתו של אורוול ואת העומק האדיר, הנסתר, במסה הסיפורית שלו: אורי התייחס לממד האלגורי של המסה, על הסמליות המרובה בה; עדן ציינה שמסה זו, בניגוד לאחרות שקראנו, נעדרת כמעט לחלוטין את הממד הרפלקטיבי - וחשבנו ביחד כיצד המסה מעוררת רגשות ותובנות רבות, אך בעקיפין, מבלי לגעת בהן ישירות; יאיר, אביגיל ונטע התייחסו ליחסים האכזריים, הטרגיים, בין הכובש לנכבש: כיצד הדובר, האדון כביכול על עם אחר, נותר בו זר תמידי, ומונע לפעולה על-ידי כוחות שאינם בשליטתו, כך שהוא בעצמו נעשה כבובה על חוט עד לאבדן מוחלט של האוטונומיה שלו.
סיימנו בתרגיל כתיבה, גם הפעם - תוך ניסיון לחקות את עקרונות המסה שקראנו, והצגנו לקבוצה שתי אפשרויות לבחור מביניהן: (1) על המפגש עם הפוליטי; (2) על רגע אחד בו הבנתי דבר מכריע. הטקסטים שנכתבו היו, ברובם, נהדרים. ניכר היה שוולף עדיין מלווה אותנו, לנוכח ריבוי הטקסטים שעסקו במגדר או בגילויים ראשוניים של מיניות ואהבה. טקסטים אחרים תיארו את המציאות הפוליטית העכשווית, כמו זה של יאיר - שעסק בחוויותיו בהפגנות לאורך השנה האחרונה, ואלעד חשף רגע של אבדן אמון במערכת, בעקבות טעון מפגש עם מורה שהתעקשה על דיכוי היצירתיות שלו.
ביקשנו מכל חברות הקבוצה להביא עמן, לשבוע הבא, טקסט קצר שיהווה מבוא לפרויקט המסה האישית שלהן, ונפרדנו להפעם.
コメント