נודה על האמת, לא כך פללנו לפתוח את שנת הלימודים בבית החינוך אך המציאות טפחה על פנינו. ובכל זאת הצלחנו למצוא אמש, בבית החינוך באורנים, לא מעט רגעי נחמה מעודדים ומשמחים, כמו למשל 35 תלמידים חדשים שהצטרפו לשורותינו. הנה תקראו בעצמכם:
המגמה המשולבת:
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
לא חשבנו שנפתח את השנה בשיעור מקוון אבל לא הייתה ברירה.
פתחנו את המפגש בהצגת עצמנו, ויתרנו על סבב שמות (אמרנו שלום לכל מי שנכנס אבל לא עשינו סבב היכרות. נעשה זאת כמו שצריך כשניפגש).
פתחנו עם המחשבה שמילים הן חומר הגלם של אמנות הספרות והאמצעי לכתיבת רעיונות פילוסופיים. דברנו על כך שהמצב כרגע מקשה עלינו למצוא מילים לתאר ולהסביר את מה שאנו מרגישים וחושבים. אך לפעמים גם בזמנים "רגילים" קשה להתבטא ולמצוא את המילים המדויקות. למשל לכתוב על אהבה או אל אהוב/ה, עלולה להתברר כאתגר. הדיבור כאילו נתקע, יש מבוכה, חשש להיחשף, חשש לקבל דחייה.
התחלנו עם השיר "סרטון של חתולים" של ג'ימבו ג''יי ופלוטניק. בשיר הזה הדובר מספר לנו מה היה רוצה לומר לאהובתו ואיך בעצם, כשהוא כותב לה בוואצאפ, מתמעטות המילים עד כדי שלוש אותיות "ח ח ח ". הדיון עסק בקשר שבין הקושי להתבטא כאשר הנושאים הם "כבדים וקשים".
מכאן עברנו אל סנקה. יונתן סיפר על האיש ועל קשריו עם הקיסר נירון, אשר בשלב מסוים גזר עליו גלות. סנקה כתב לאימו כמה מכתבים בהם הוא מציע לה דרכים להתמודדות עם הכאב. קראנו שלושה קטעים שעוררו דיון מעניין מאוד. השאלה המרכזית שעלתה היא כיצד מניחים משקל על הפעולה השכלית בתוך המכלול הנפשי, על חשבון הצפה רגשית, ומבלי להילכד למעגלי הסחות דעת שרק מותירים את הכאב בלתי מפורש ומודחק. כפי שמציע סנקה, היא דרך נכונה להתמודדות עם כאב. בייחוד התעכבנו על המלצתו לאימו להשקיע עצמה בלמידת מקצועות רוח ומדע. האם צדק סנקה? הדיון נשאר עם השאלה הזאת פתוחה ואולי נמשיך איתה במפגש הבא, בתקווה שיהיה פנים אל פנים ולא מקוון. משפט אחרון: נכחו כ 35 תלמידות (מיעוט ניכר של בנים) הרגשנו "וייב" טוב, התעניינות יחסית גבוהה. בשביל מפגש ראשון עם קבוצה שטרם הכרנו אפשר לומר שהיה כלל לא רע.
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
היה מאד משמח ומרגש לפגוש את הקבוצה שלנו, שהגיעה בהרכב מלא כמעט.
חששנו שיגיעו מדוכדכים ויתקשו לחלץ את עצמם ללמוד מתוך הימים הקשים האלה, ונראה היה שזה הטריד אותנו בלבד. הם היו מלאי עזוז ושמחה.
התחלנו בהצגה קצרה של תכנית הלימודים לשנה הקרובה ואמרנו שבגלל הנסיבות נקדיש את המפגש היום למשהו אחר, שמתייחס לעמידה שלנו נוכח המלחמה.
הקראנו בקול פעמיים את השיר 'מה יש' לרחל חלפי, וביקשנו מהם שיכתבו, כל אחת ואחד לעצמה.ו, רשימה קצרה שמתארת 'מה יש' במציאות הנוכחית שלהם.
כמה מהם הקריאו דברים יפים מאד, שהדהדו את המבנה של השיר והגיבו אליו. הם תפסו בחדות את התחושה של ה'מה יש' נוכח מציאות חיצונית ופנימית שמטלטלת בין דברים שלא מתיישבים.
יצאנו להפסקה קצרה ואחריה התחלנו לקרוא בשיר – שאלנו מה מנסה השיר לברר ועל מה נשאלת השאלה החוזרת 'מה יש' ונפתח דיון שבאמצעותו השיר נחשף אט אט. ראינו שהשיר מונה תופעות ומצבים שיש ביניהם ניגוד או קיטוב וקשורים לחוויות אנושיות בסיסיות.
שאלנו ממה מורכבים צמדי החוויות המנוגדות וראינו שהם נעים בין שני צירים, האחד שמתאר מצבים של חולי והתפרקות של הגוף והשני שעוסק בחוויות של יופי, אומנות ויצירה. ועל אף שנראה שאין קשר בין ספירת הדם למכחול הצייר וכו', בכל צמד טורים יש דימוי או מוטיב שקושר ביניהם. מכאן ניסינו להבין מה קושר בין כל התמונות שהשיר מעלה, ועלו כמה כיווני מחשבה: מצד אחד מתח שבין מציאות לדימיון, כשהמציאות נוכחת בדמות הגוף החולה ואילו הדמיון ניכר במשאלה ליופי, לאומנות וליצירה, ומצד שני מתח שבין בשר לרוח - הגוף המתכלה אל מול חווית היופי ויצירת יופי.
לבסוף ניסינו להבין האם מסתתרות תשובות בין השאלות שהשיר שואל, ולאן מוליכה השאלה 'מה יש' עם התקדמות השיר אל סופו. ראינו שהשיר מתחיל משאלת 'מה יש' כללית, פילוסופית, ולקראת סופו הולך ונחשף אובדן מסוים, אישי, של אדם אהוב, וממש במילה האחרונה נחשפת אני דוברת, שבתוכה מתחוללת כל דרמת השאלות. ועוד, בסוף השיר השאלה 'מה יש' מוסבת על השיר עצמו ועל יכולתו או אי יכולתו לתאר במילים את "מחול הכאוס הקורע המכה שבתוכי".
הדיון היה מעניין וחי, ונע בין השיר לבין חוויות שהוא עורר, ממצבי חולי ועד "פתאום מלחמה". והיתה הרגשה שהוא נוגע גם בבו-זמניות, בשבריריות, בחלופיות ובכאוטיות שבה דברים מתרחשים וגם בשאלה מה מקומה של הרוח בימי מלחמה.
לפני השיעור שאלנו את עצמנו, עומר ואני, איך נפגוש את התלמידים מתוך הקושי והתחושה שאין לנו איזו תקווה להציע, ויצאנו מלאי תקווה.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין
שמחתי לפגוש את הקבוצה אחרי כמה חודשים, די הרגשתי גם את הצמא שלהם למפגש. הם התחילו בתלונות על שיעורי העשרה מגוחכים שעושים להם בזום, הרגישו שלא לוקחים אותם ברצינות. העדפתי לא לשאול אותם איך אתם מרגישים וכד', נראה לי שזה לא עוזר. במקום זה פשוט סיפרתי להם איך אני חש לנוכח המצב, לתת להם לגיטימציה לחרדה, לאין אונים לכאב, לשאלות שלא נענות. כל מה שכולנו חשים. קבענו מראש מפגש לא ארוך משעה וחצי .
הסברתי להם שכרגע מה שנכון לדעתי הוא פשוט לעשות דברים ובכלל זה ללמוד בצורה משמעותית. לשיעור בחרתי שני טקסטים, האחד של פרויד שעוסק ביחס בין מוסר ותרבות לתוקפנות. נתתי להם לקרוא מהטקסט לבד, הצבתי להם כמה שאלות מנחות. לאחר כ 10 דק' נפגשנו מחדש וקיימנו דיון , הם דיברו בעיקר ואני קצת סגרתי את הדיון. הצעתי להם גם חיבור מעניין אינטרטקסטואלי בין העמדה של פרויד לציווי ואהבת לרעך כמוך .
הטקסט השני לקוח מתוך הספר של וולצר 'מלחמות צודקות' ועסק בלחימה צודקת, כזאת שמתחשבת אבל לא נכנעת לקיומם של בלתי מעורבים בסכסוך. גם כאן הם קיבלו 15 דק' קריאה ואז התכנסנו לדיון , כאן כבר ממש קישרתי למצב הנוכחי של ישראל ועזה, ניסינו גם לראות איך מבחינה תועלתנית גם כדאי לבחון את הסיטואציה. לתחושתי , וחלק מהם גם אמר זאת, דווקא למידה רצינית שלא מתחמדת מדיי אליהם טובה להם יותר, הם צריכים הרגעה דרך פעולה ממשית של למידה שגם קושרת למה שמתרחש אבל מאידך נותנת נקודת מבט כללית יותר.
בכיתה יב' של יעל אבוקרט קליין
נפגשנו רוב הכיתה, אחרי שהתגברנו על תקלות טכניות מעצבנות. האמת שעל אף שתכננתי שיעור על הפילוסופיה הסטואית לא זכיתי כלל להעלות את הנושא.
התחלתי בסבב של מה נשמע, ואיך מרגישות, כל אחת ספרה מה מצבה ואיפה היא נמצאת. ספרו קצת על הזומים המשעממים בבית הספר. דברנו קצת על הנאום של ביידן ולמעשה השיעור כולו התנהל כשיחת חולין של מפגש אחרי הרבה זמן. ברגע שניסיתי לאסוף את השיעור (מאוחר מדי) ולדבר על הסטואה התחילה אצלי אזעקה והתלמידות נשארו עם נויה עד שחברתי חזרה. ואז כבר היו הדקות האחרונות של הזום. האמת שרציתי מאוד כן לדבר פילוסופיה ולהעניק תוכן אבל גם היה לי חשוב להיפגש רגע אחרי החופש, ובתוך מלחמה. ולצערי לא היו לי כוחות ולא מוטיבציה לאסוף את השיעור מוקדם יותר לכדי לימוד. מאמינה שבשבוע הבא נוכל להתקדם לשם צעד.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של הודיה בונן אלק:
בהתרגשות לפגישה מחודשת פתחתי את השיעור. הבנות היו כאובות מאד. התחלנו עם השירים של ט. כרמי, שקלעו לאווירה. עלה שיח על ילדות, תמימות ואובדן התמימות שלהן. על החשיפה לסרטונים הקשים, על הרצון להיות משען לילדים צעירים יותר (משפחה, אורחים, ילדים שעוזרים איתם בישוב) ועל כך שלא תמיד זה מצליח. על התסכול שעולה בנו אל מול כאלה שטוענים שהדבר לא קרה באמת.
היו כאלה ששיתפו בעשייה שלהן למען חיילים, מפונים וסתם לאנשים שקשה להם עכשיו.
ניסינו למצוא מעט תקווה בשירה של לאה גולדברג, "האמנם/את תלכי בשדה". הקשבנו לביצוע וכל אחת הצביעה על שורה שכרגע נוגעת בה במיוחד. היו שחשבו שהשיר הזה מביע סימן שאלה אם אכן יבואו ימים טובים יותר. הרוב מצאו בו נחמה, שיהיו ימים טובים יותר ושצריך להציב במרכזם את ה"מותר לאהוב".
סיכמנו בכך שצריך לתת מקום לכאב הרב אבל להיפתח לאפשרות של רחמים, ושכל אחת תוסיף טוב במקומה וכל מעשה, הקטן ביותר, יכול להטות את הכף ולמשוך אותנו לצד מואר יותר.
אחרי הפסקה קצרה החלטנו להתחיל בלמידה השוטפת.
התחלנו את "חדר משלך", חכמות כתמיד, הן מיד זיהו את הטענה המרכזית. ערכנו דיון מעניין - נמשיך בפעם הבאה, בתקווה שכבר ניפגש פנים אל פנים.
Comments