המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
אחרי מפגש פורה ומשמח בשבוע שעבר שהיה כולו על טהרת הקריאה הקרובה (של צ'כוב), התכנסנו למפגש בגוון פילוסופי יותר. בחלקו הראשון של המפגש חזרנו לתורת הסגולה הטובה האריסטוטלית, דייקתי את רעיון הטוב שאינו מוחלט או נוקשה, אלא מידת אמצע ש'אמצעית היא ביחס אלינו', על בסיס העולם הרגשי והכושר השכלי של כל אחד מאיתנו.
לאחר מכן חילקנו אותם לחברותות לקריאת המאמר 'אליפות העולם בצניעות' של ניקולס בומריטו. המאמר מציע חקירה פילוסופית נגישה לשאלת תפקידה של הצניעות בחיינו. בזמן הקריאה התחלנו סבב של שיחות אישיות שנקטע עם ההפסקה. בחלקו השני של המפגש ביקשנו מהם לחזור אל המאמר בעבודת כתיבה אישית ולנסות לחלץ מתוכו את שלד הטיעון המרכזי והתחקינו אחריו יחד במליאה, התחקות שנפתחה לדיון בשאלת הצניעות. חשנו שטוב היה שדווקא בני נוער, יפגשו את הרעיון אותו מקדם בומריטו במאמר, לפיו הצניעות משרתת את האפשרות לזהות מה חשוב בחיים, מתוך שלילת האפשרות שהעולם סובב סביב הפרט. הצניעות כתכונה משחררת.
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
המשכנו את הדיון שלנו בששת הדמויות המרכזיות של 'הדבר'. תחילה העמקנו בדמותו המורכבת של רייה, הגיבור-המספר. שוחחנו על ההבדל בין הגיבור הקלאסי לאנטי גיבור המודרני, וניסינו למקם את רייה על הציר הזה. הסכמנו שרייה, בדומה לגיבור הקלאסי, ניצב בפני אתגרים בלתי רגילים ועושה הרבה למעלה מן המצופה מאדם רגיל, אך מנגד - נמנע מלפאר עצמו בשל כך, ונדמה שלא רק משום מידה של נימוס, אלא משום שרייה עצמו באמת אינו תופס את עצמו כגיבור. חשבנו גם על האופן בו דמותו של רייה מונעת, כגיבור ומספר כאחד, מתוך אמפתיה לאנושי. יחסי הזיקה בינו ובין יתר הדמויות לא רק מקדמים את העלילה, אלא גם מהווים עבור רייה סיבה ומשמעות.
שבנו לעבודה נוספת בחברותות: כל קבוצה הוסיפה לעבוד על הדמות שבחרה במפגש הקודם, ומיקדנו אותן בבקשה לחלץ מהטקסט פסקה שמתמצתת את הדמות, וגם לחשוב על התהליך שעברה כל דמות לנוכח הדבר. כשהתאספנו שוב, הדיון היה ברובו מעמיק ומשמח: שוחחנו על ראמבר העיתונאי, המונע על ידי אהבה ומאבק, והדבר מאלצו להפוך מאדם זר לאחד עם בני העיר; על הכומר פנלו, שאמנותו ניצבת במבחן אל מול האכזריות הבלתי נתפסת של המגיפה; על גראן, הפקיד האפרורי כלפי חוץ, שעולמו הפנימי מלא רגש ודמיון; על קוטאר, שהסביבה מוכת האסון היא דווקא אירוע משמח עבורו, המאפשר לו לצמוח כפושע; ועל טארו - האדם החושב, איש העקרונות, המובסים ביחד עמו תחת המגפה. נדמה שככל שאנחנו מוסיפים לעסוק ברומן, ההתנגדות הראשונית אליו בקרב התלמידות מתחלפת בחיבה. עבור חלקן, אפילו אהבה של ממש. למרבה המזל, יש גם מי שמוסיף להתנגד.
בסיום המפגש ציינו את היום ה-100 ל-7 באוקטובר. רצינו להאזין ביחד לשירה של דליה רביקוביץ, 'שובי לביתך'. לשמחתנו, הרמקול לא עבד, מה שהוביל למצב עדיף בהרבה: יולי וניתאי שרו לנו אל השיר במלואו, בשני קולות, בביצוע עדין ויפה נורא. כך נפרדנו לשלום.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין
השיעור של אתמול עסק בהגותו של יום ובאמפיריציזם. התחלנו בקריאה שקטה של סיכום השיעור הקודם על דקרט. לאחר מכן שוחחנו על תהום הפעורה בין דקארט שמכנס את החשיבה לתוך הנפש פנימה ולתוך התפיסה של האידאות המובנות בנפש. זאת לעומת נקודת המוצא האמפירטציסטית שבה מקור הידיעה הוא בעולם והחושים. יום בהמשך לכך מראה את האופן שבו האידאות הן למעשה שאריות של הרשמים המיידים והבלתי אמצעיים של המפגש החושי. לאחר שיחה על המתודה הזו כמתודה של ידיעה יום מראה כיצד תחת אותה מתודה לא ניתן לבסס את האידאות של יחסים בין דברים כמו סיבתיות. כל ניסיון למצוא את הסיבתיות התוצר חושי עולה בתוהו ומכאן עולה לפי יום. שכל מושג הידיעה שבו תלוי המדע עולם הניסיון שלנו בכלל תלוי כל בלימה , המירב שאפשר לומר הוא שהוא מבטא אמונה, או פסיכולוגיה אנושית. בהמשך לכך הבאתי מספר דוגמאות גם. מחקרים עדכניים במדע שנופלים קורבן לאותה שגיאה , כמו מחקרים של כהנמן שמראים זאת . השיעור למעשה היווה סיכום ליום אבל לא פחות. זה הקדמה הכרחית לתיאוריה של קאנט, בו נדון שבוע הבא.
בכיתה יב' של יעל אבוקרט קליין
כל האלות היו לטובתנו אתמול. איזה חסד משמיים ששכן ושרה בחדר הכיתה שלנו ולא הורגש כדוגמתו מתחילת השנה. מלבד נינה שלא יכלה להגיע כולןם נכחו, ובאופן הזוי, ללא עייפות, לשיעור מלא, בהשתתפות מירבית של כולןם, בעניין, בנוכחות רעננה ששכחתי כבר שעשויה להיות קיימת. איזה מזל שלא נכנסים לאותו הנהר פעמיים והנהר אתמול היה מפתיע ורענן.
מתחילות דייויד יום! התחלתי את השיעור עם ביקורת אסתטית מתבקשת על מגבת הרחצה במסווה יוקרתי שיש לו על הראש בתמונה. ולא דייוויד, להגיד "ככה היה מקובל בתקופתי" זה לא מתקבל בשיח האמיתות הנצחיות. אבל בגלל שאנחנו גם אנשי תוכן ומהויות המשכנו להתעסק בכל זאת גם במה שהיה לו להגיד. קראנו יחד את הפסקאות הראשונות של המבוא, בהן יום מבקר את הרשלנות של גדולי הפילוסופים שטוענים לשיטות מושלמות ולידיעות ודאיות בעוד זה לא כך, וצחצוחי הלשון מנצחים ובולטים בשיח ולא השכל.
המשכתי להקדמה קצרה על יום ואז הגדרתי והסברתי מהו האמפיריציזם באופן כללי. עברנו לקרוא את ההגדרות של פרק א על רשמים, על אידיאות, על הבדל בין מושגים שהם מורכבים בדמיון שלנו כגון חצקרן- חציל עם קרן, הסמל הכיתתי שלנו (שמחליף את חד הקרן הלעוס), והבהרנו שלפי יום רק מושגים שמקורם מהחושים הם בעלי משמעות. אז דווקא חצ-כלב שזה הכינוי שלי לכלב התחש של חברתי שגופו וצבעו כחציל הוא מושג בעל משמעות, בניגוד לחצקרן. עברנו לתרגיל כיתה. כרמל נבחרה והטלתי עליה לעשות פעולות נדרשות על מנת לגרום לאור יידלק. כל שאר התלמידות יתארו במדויק כל פעולה שהיא עושה עד שהוא יידלק.
חזרנו על התרגיל עם שקד שהדליקה את האור בבעיטה, ואז התיישבנו לקרוא את התשובות. פתאום נכבה האור עקב הפסקת חשמל (האלות פרגנו לנו ועשו זאת רק בסוף התרגיל, אבל גם הרימו להנחתה) ומאז למדנו עם אנרגיות החסד בחושך עם אור המקרן עד סוף היום. משם שאלתי אותן כל מיני שאלות, האם הן ראו הכרחיות, מה גרם לאור להדלק? האם ראו את החשמל? האם כל פעם שנלחץ על המתג האור ידלק בהכרח? (טוב, הפסקת החשמל את ההטעיה הזו קצת קלקלה לנו מראש...)
המשכנו לטענה של יום על כך שאי שבהינתן אירועים שיש ביניהם סמיכות, לא ניתן לטעון ברצינות אמפריציסטית שפעולה אחת גרמה לשנייה. אם אנו נאמנים לאמפריציזם אז אנו יכולים לדווח רק על מה שנצפה, באופן אמפירי, כפי שהגדרנו, והסיבתיות לא נצפתה. הן כמובן התרגזו וצעקו שאיזה מרגיז, והזדהיתי עם התחושה שחשתי כסטודנטית שלמדה את יום לראשונה, אבל ביקשתי מהן רגע להבין את עומק הטענה, ואת הגדולה שלה לפני שהולכים ל"מעצבן".
זו לא התחכמות, זו נאמנות לאמפיריציזם ושיחשבו על זה רגע, מה ההבדל בין לטעון שאלוהים גרם לי לעשות כך וכך, מאשר לטעון לסיבתיות, כשאין לי איך להוכיח ולהצביע על סיבתיות. נתנו הרבה דוגמאות לדברים רצופים שלא נתפסים כגורמים אחד לשני, ואם נחשוב על זה ביושר, אין לנו איך להוכיח שמשהו יקרה אותו דבר גם מחר. אולי דברים בעולם קורים ברצף כמו פיקסלים בטלוויזיה, אולי יש מניעים אחרים לעולם, ואולי הכל שרירותי בגוש פיקסלים. תכלס אי אפשר להוכיח סיבתיות, הכרחיות וכולי.
הבנו שיום אומר למדענים ולחבריו האמפריציסטים שהם לא יכולים להתנשא מעל הדת, שמצדיקה עם אלוהים כל דבר, בעוד הם מאמינים ב"סיבתיות" שהיא מיסטית לא פחות. רז אמר שיום כאילו מתפרץ להפגנה של שמאלנים הכי קיצוניים ובא ומאשים אותם שהם מתנחלים ימניים. זו הייתה דוגמא משעשעת שאהבתי מאוד. בקיצור המשכנו להעמיק בטענה הרדיקאלית של יום עד שהבנו אותה עד הסוף. וכך לבבותיהןם התרככו כלפי יום והתיאוריה שלו, נזרקו הרבה חיוכים לאויר בשיעור הזה.
אחר כך קינחנו בכך שהספקנות שלו באה למתן את הדוגמאטיות ואת הביטחון בצדקתנו, הוא בא להגיד לנו, "תנמיכו" וכן, גם למדע, וגם לפילוסופיה המתיימרת. בסופו של דבר, לבוא בצניעות. אין עניין לא להתייחס לקביעות מדעיות ולסיבתיות בחיים, אבל כן, כשאנחנו בתוך הז'אנר המתיימר, בתוך השיח המדעי והאמפריציסטי, עלינו להעמיד דברים במקומם.
אם אנו מתיימרים להביא את אמיתות ודאיות יום בא להוריד את כולנו מהעץ. אחר כך נשחק שש-בש ונעשה צחוקים בלי קשר. כשאנו עושים מדע עלינו להיות מודעים בצניעות למגבלותיו. הדיון היה פורה, מתפתח, כל כך חיוני, שלצערי (אבל לשמחתי) לא הקדשתי זמן לדיבור על החטופים בחלק השני של השיעור, כפי שתכננתי רבות. על אף שהנושא הזה לנגד עיניים ימים כלילות, משהו גרם לי "לחשוב עם הנחיריים" כפי שניטשה מתאר, ולזרום עם מומנט ייחודי שבחרתי לא לשבור. לא יכולתי לעצור את השיעור.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של הודיה בונן אלק:
התחלנו עם ציון יום המאה למלחמה. הבנות סיפרו מה עשו (או לא עשו) אצלן בבית הספר, קראנו יחד שיר של זלדה: "ביתנו לא היה לנו קן".
לתחושתי לא היה צורך להקדיש לנושא זמן מיוחד בכיתה שלנו, כי אין מפגש שהנושא לא עולה. התגלגלנו גם לדיון על כתיבה לאחר טראומה. על כתיבה בזמן אבל. מישהי שאלה אותי אם לדעתי בקרוב תיכתב ספרות על המלחמה, ואני הזכרתי את "כתיבה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי". חשבנו יחד מדוע חשב כך אדורנו. סיפרתי להן שלמשל אחרי מלחמת יום הכיפורים לפרוזה לקח זמן להופיע, בניגוד לחומרים תיעודיים.
השיחה הזאת והנגזרות שלה הלכו איתנו גם לחומר הלימודי שלנו, לכתיבה של עגנון, שגם היא התרחשה בחלקה לאחר השואה.
המשכנו עם "בדמי ימיה". התחלנו בהקשבה, עשר דקות של הקראת פתיחת הנובלה בקולו של עגנון, לא לפני שהסברנו קצת על ההגייה האשכנזית.
לא לכל הבנות היה קל להתמודד עם מכשול השפה. עצרנו לבאר מילים, להתעכב על הבחירה בהן, לחשוב על תקבולת מקראית, לדון בבחירה לשון המקרא ולשער מדוע הנובלה כתובה כך.
בחרנו לקרוא קריאה צמודה, לעצור מדי כמה משפטים ולבדוק למה אנחנו צריכות לשים לב, מהם הפרטים החדשים שנגלים לנו, מה אנחנו עוד לא יודעות. בשלב מסוים הפתיעה אותנו הפסקת חשמל, שהובילה אותנו אחרי ההפסקה למעבר לכיתה אחרת, קטנה וללא שולחנות. בשנה שעברה עלתה מהן הבקשה ללמוד עם שולחנות כדי שיוכלו לסכם, אבל לקריאה ב"בדמי ימיה" הסידור הזה התאים הרבה יותר, ולתחושתי במעגל הן שחררו את ההתנגדות לשפת הטקסט והסכימו להתמסר לעלילה.
המשכנו ועצרנו שוב ושוב - גילינו את ההרמזים הבולטים, חשבנו על משמעות שמות הדמויות, הכרנו את עקביה מזל והבנו שתרצה היא הכותבת. אני מקווה שרוח הגילוי וההנאה מהרמזים הפזורים בטקסט תמשיך איתנו.
Comments