בראשון, במסגרת השבוע ה 11 בבית החינוך במכללת אורנים, נפגשנו עם ד"ר יפעת שאשא ביטון, המשנה לנשיא המכללה. שאשא ביטון כיהנה כשרת החינוך, ועמדה בתפקידים רבי השפעה ברמה החברתית - ממורה לספרות ועד חברת כנסת, וכיום היא שותפה משמעותית להכשרת הדור הבא של אנשי.נשות חינוך בישראל. ובמילים אחרות, כמובן שהיה מרתק: נחשפנו לראיית העולם החינוכית שלה, לרעיונות על שיטות ההוראה והלימוד הקיימים והנחוצים, ולמחשבה מחדש על החוויה שלנו עצמנו בבתי הספר - כתלמידות.ים וכמורות.ים.
התחולל דיון סוער סביב הצורך בשינוי והתחדשות אופני הלימוד, וגם חשבנו על הלמידה בדרך רוח - אישית, אינטרדיסציפלינרית, מבחירה, ועם שני מורים בכיתה - כאלטרנטיבה ראויה. בהמשך השיחה גם נזכרנו בעצתה של נגה וייס, המורה של כיתה י"א, במשקל הרב של הפעולות הפשוטות, שאינן חדשניות אבל הן יקרות ערך, ואין להן חלופה: לקרוא, לכתוב.
לבסוף קיבלנו מיפעת המלצות קריאה נהדרות, אז עכשיו תמצאו אותנו בדרך לספרייה (:
אחרי המפגש במליאה התפזרנו לכיתות וזה מה שהתרחש שם:
בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן
התכנסנו אתמול למליאה עם ד"ר יפעת שאשא-ביטון, התלמידים הקשיבו בענין רב וחלקם שימחו אותנו בכך שהשתתפו בשלב השאלות, על אף שהם רק בתחילת הדרך בבית החינוך. בכיתה חלקנו רשמים, התלמידים סיפרו שהתרשמו מסיפור החיים, מהעשייה, מהנחישות ומהיוזמה לשינוי מערכת החינוך. חלקםן אמרו שעבורם שלב השאלות היה ארוך מדי - ואנחנו הסברנו שעבורנו זה ה-דבר, השלב שבו הם שואלים, מעורבים, מאתגרים, ולא רק קולטים את התוכן הנאמר. התפתחה שיחה על אמירה שעלתה בשיחה, לגבי הפרעות קשב וריכוז והקשר לרמת העניין בשיעור. אחוז התלמידים שמתמודדים עם הנושא טענו שמניסיונם אין קשר לרמת הענין בחומר, ושזו בעיה אמיתית שקשה להם להתמודד איתה בתפקוד החיים באופן כללי. סיכמנו שאנחנו מעודדות אותםן לחשיבה ביקורתית על תוכן המליאות, לשאילת שאלות ומצפות מהםן לאתגר את מי שעומד מולם. לסיכום חלק זה, היתה לנו התנסות ראשונה וטובה עם מליאות.
בשיעור הפילוסופיה נזכרנו שהפילוסופים הפרסוקרטים יצאו מהעולם התרבותי וחיפשו את הארכי ובכך שאפו לאמת אובייקטיבית. שאלנו האם זה הצליח להם? ראינו שלמעשה התשובות היו מגוונות, לעיתים התפתחו אחת מהשנייה כראוי למדע ולפילוסופיה, לעיתים סתרו אחת את השניה, ולמעשה האמת האחת לא נמצאה. שאלנו האם היום יש משהו אחד שאפשר שנטען שהוא אמת אובייקטיבית שאין להתווכח עליה. באופן כללי העמדות שלהן היו שלא. מיקה אמרה שאי אפשר לדעת אמת אובייקטיבית או מוחלטת כי כתושבי כדור הארץ שלא יכולים לצאת מנקודת המבט ומהמרקם הקטן שלנו אנחנו לא יכולים לדעת את הדבר השלם והגדול, לצאת מנקודת מבטנו. זה היה מקסים.
הכרנו את הסופיסטים שהם לא פילוסופים הבחנו בין SOFISTES (אמן בתחומות, מומחה, בזמנו מורים לרטוריקה וכולי) לFILOSOFOS (אוהב חכמה ובימים ההם- מחפש את האמת) . הסופיסטים הצביעו על הכישלון של החיפוש אחר האמת, גם בכך שהיא לא נמצאה ולא תוכל להמצא לעולם, וגם באבסורד שהחיפוש הזה הביא אליו, פער בין המחשבה לחיים ובשיאו -ביטול עולם התופעות של פרמנידס. אם צריך לבחור בין תופעות לממשות- הסופיסטים בחרו בעולם התופעות, בחיים עצמם. הם עברו מהפיסיס- הפילוסופיה של הטבע ואיתה השאלות המטאפיסיות לנומוס- לעיסוק בתרבות, במנהגים, בחוק ובפוליטיקה. הם היו רטורים- מומחים לאמנות הנאום והשכנוע, ומצאו בכך חשיבות גדולה, במיוחד באתונה שבה, יש דמוקרטיה ישירה, ואמנות זו לצורך העניין תוכל להשפיע בפועל על העם בהחלטה אם נשלח את ילדינו למלחמה או שלא, אז מי צריך להתווכח אם סלעים עשויים מאחוזי לחות כמו שתאלס טוען או פחיסויות של אויר. לטענת הסופיסטים הכל יחסי, תלוי נקודת מבט, תרבות, ובכך הכניסו לשיח המטאפיסי את העמדה הרלטיביסטית. למדנו ש"האדם הוא מידת הדברים " כפי שטען פרותאגורס. נשמע טוב סך הכל.
המשכנו לדבר על נקודות מבט, והדגשנו שהדיון כעת הולך להיות על סטנדרטים ותרבויות ולא חלילה מתעסק בהאדרה או שיימינג שלי יופי או בטעם אישי. הקרנו תמונה של עלמה זק ושאלנו מי זו? האם היא נחשבת ליפה והאם יש מישהו בכיתה שלא חושב שהיא יפה. האמת כולנו חשבנו שהיא יפה. שאלנו האם יש מי שלא יחשוב שהיא יפה? והם ענו שכן, מי שסטנדרט היופי שלו אחר. לקחנו בחשבון שיש כאלה שהיא לא הטעם שלהם ובכל זאת, מבחינה תרבותית בישראל המראה שלה נחשב ליפה באופן כללי. ערכנו דיון על סטנדרטים של יופי, נזכרנו בפיתגורס שחשב שיש תשובה אובייקטיבית וסטנדרטים אובייקטיביים של יופי הקשורים ביחס מספרי, ורגע לפני שזלגנו לשטיפות מוח של חברות ובעלי הון חזרנו למסלול הדיון שלנו. זה המקום בו עצרנו לחדד את זה שכשאנו עורכים דיון בכלל, ובפילוסופיה בפרט יש כל כך הרבה מקומות לזלוג אליהם, מעניינים וחשובים, אבל בדרך כלל יש מסלול מסוים לדיון ואנו נרצה להישאר בו, לחקור או לדון בו, אז למשל היום נתאפק מלדבר על השפעות העידן הטכנולוגי על סטנדרט היופי, השפעות בעלי ההון, וגם לא נזלוג לשאלה האם זו אנה זק והאם אנו יכולים להוכיח שזו היא ולא אחרת ועוד שאלות שעלו ויכלו להסיט אותנו. מתרכזות. עברנו לתמונה הבאה- אישה אפריקאית משבט המורסי (אלה עם הדיסקיות בשפה… ) הן הזדעזעו בצדק, לא פשוט לצפייה. אמרתי שאם אנה זק תתקרב לשבט הזה הם יזדעזעו ממנה והיא תחשב לשד נטול צבע. כפי כולנו נחשבים ללבקנים באפריקה בטח השבטית שפחות מעורבבת עם בני אדם לבנים, כי אין לנו צבע בעור, אבל במקרה שלה בלונדינית עם עיניים בהירות זה עוד יותר מפחיד. לעומת זאת, אישה יפה ומכובדת יותר ככל שהדסקית שלה בפה גדולה יותר. תפיסה של טעם תרבותי.
משם עברנו לשאלות שמעבר לטעם, שאולי כבר מוסריות, והצגנו תמונה של נשים עם כיסוי ראש באיראן העירונית, אחר כך לנשים מכוסות לחלוטין מאיראן השבטית שאלנו האם ראוי שאישה כך תתכסה. ולבסוף, הצגנו אישה משבט ההימבה עם חזה חשוף לחלוטין.
נתנו להן תרגיל קבוצתי, חילקנו אותם ל4 קבוצות (באופן שרירותי שמפריד בין חבורות)
כל קבוצה תכתוב יחד בנקודות ובמלוא הרצינות בלי קשר לדעה האמיתית שלה לפחות חמישה נימוקים חזקים שיצדיקו את עמדתם:
קבוצה א: למה נכון וכדאי לאישה להתלבש צנוע עם רעלה וחיג'אב.
קבוצה ב: למה נכון וכדאי לאישה ללכת בלי חולצה, עם חזה חשוף, כמו האישה בשבט ההימבה.
3- למה לא נכון ולא כדאי לבנות ללכת עם גופיה ומכנס קצר לבית הספר
4- למה נכון וכדאי לבנות ללכת עם גופיה ומכנס קצר לבית ספר.
הם התבקשו לספק בתוך תשובותיהם לפחות לפחות שני טיעונים בהם "נכון" וראוי מבחינה מערכתית וחברתית ולפחות שניים שמראים שנכון לאישה עצמה.
כבר מעניין היה לראות שכל אחת מהקבוצות נרתעה ממה שניתן לה, ובכל קבוצה היה מי שאמרו "אבל אני לא מאמינה בזה". לא רק במה שהיה צפוי. אף קבוצה לא קיבלה משהו שהיא מאמינה בו. למשל אם קבוצה נרתעה,ללכת חשוף לבית ספר, ציפינו שהקבוצה שקבלה את המשימה הנגדית תהיה מרוצה אבל לא… זה לא קרה. כולםן נרתעו. כמובן שהן קבלו את התשובה האדיבה: "זה לא מעניין מה הדעה שלכם", תגנו על העמדה שנתינה לכם ותשכנעו מכל הלב. ביקשנו שממש ישכנעו במלוא הרצינות. מה הם כתבו? בשיעור הבא יפוג המתח.
בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין
אתמול, לאחר המפגש עם ד"ר שאשא-ביטון, התכנסנו למפגש קריאה מואץ לקריאת המפגש המסכם שייערך בשבוע הבא. אחרי שראינו כי טוב, התחלקנו שוב לקבוצות קריאה מצומצמות וגמענו חלקים נרחבים מתוך הפרק השלישי של הנובלה. בדירה המרכז אירופית המצב מוסיף להשתנות ולהתאבך. התלמידות הבחינו בשינוי בדפוסי היחסים בין בני המשפחה, התרחקותה הטרגית של האחות לצד הכמיהה של גרגור ולהוסיף ולשמש דמות חיובית בחייה, אובדן הדרך של הדמויות הגבריות במשפחה, וגרגור עצמו - שנסוג פנימית וחיצונית. דנו כמובן גם במומנט המוזיקלי, עם שלושת הדיירים שהאב מנסה להרשים בנגינתה של הבת, ומייצר מפגן שהופך דיסוננטי למדי.
בשבוע הבא נקיים את המשימה המסכמת את הקריאה בנובלה: נחלק את התלמידים לקבוצות, כל קבוצה תקבל מאמר העוסק בנובלה ותידרש לחלץ מתוכו את עיקרי הטיעון ולהציע את עמדתה למולו. התוצרים יוצגו במליאה ויהוו בסיס להערכת מחצית.
בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד
לאחר המפגש עם שאשא-ביטון התכנסנו לנו בכיתה ופתחנו את יחידת הלימוד הפילוסופית האחרונה שלנו, שנושאה אסתטיקה. הצגנו בקצרה את הרקע לתחום ואת פשר המושג, ושבנו למקום אליו שבים כשלומדים נושא חדש בפילוסופיה - היוונים. ראשית, ביקשנו מחברי הקבוצה להזכיר את עיקרי המהלך בפוליטיאה, הטקסט הראשון שלמדנו אי-אז בתחילת כיתה י'. בזה אחר זו הם בנו את המהלך כאילו לא חלפו שנתיים, והיה משמח לראות באיזה דיוק הם זוכרים את האוטופיה האפלטונית. ומה מקומה של האמנות במדינת אפלטון? אורי הזכיר לנו שרק החינוך יכול להבטיח שהשומרים ימנעו מלהשתמש בכוחם לרעה, נטע הוסיפה שהאומנות היא-היא הכלי החינוכי שסוקרטס מייחס לו השפעה מכרעת ויאיר הוסיף שהסיבה לכך היא, לפי אפלטון, שהאדם נוטה קודם אחר רגשותיו, ורק אחר כך בעקבות ההיגיון, ועל-כן לאמנות כוח ייחודי לעורר הזדהות רגשית.
יפה, עד כאן כבר קראנו והכרנו. ועתה מה? עברנו אל פרק י' באותה היצירה ממש, והפעם קראנו את גזר הדין הסוקרטי המבקש להגלות (לא פחות!) את כלל המשוררים וכותבי הטרגדיה מהמדינה האוטופית. מדוע מגיע סוקרטס להכרעה קיצונית שכזו? חקרנו אחר התשובה באמצעות קריאה צמודה בפרק כולו ואחר היחס שמשרטט סוקרטס בין האמת לבין האמנות, מבעד ל"משל המיטות": האמנות, טוען סוקרטס, אינה אלא 'חיקוי של חיקוי'; ראשית ישנה האידיאה, ואז הביטוי הממשי שלה, ולאחר מכן - הייצוג האמנותי, המחקה את הממשות. עוד הוא מוסיף: אין האמנות מחקה את הדברים כפי שהם, אלא את הדברים כפי שהם נראים. ואולי חמור מכל - האמנות עושה שימוש קבוע במניפולציה ואחיזת-עיניים: אמן מוכשר מסוגל ליצור חיקוי כה מדויק, עד שההדיוט אינו מסוגל להבדיל בין החיקוי לבין האמת, ובכך יכול האמן (שיכולת הבריאה שלו, המוצגת בטקסט, היא אלוהית ממש, העירו בחכמה חברות הקבוצה) להשתמש באשליה שהוא בורא בכדי לקבוע את תפיסת המציאות שלנו.
האם סוקרטס מגזים בכוח שהוא מייחס לאמנות? הדיון שהתפתח בקבוצה, ביחס לשאלה זו, היה באמת מרתק. חשבנו על גורמים שונים במציאות שאנו מכירים, בראש ובראשונה, מבעד לייצוג האמנותי שלהם: בתי משפט, למשל, או מקצוע הרפואה - שאנו מכירים בעיקר מבעד לסדרות טלוויזיה; או תפיסת האהבה שלנו, החדורה כל-כך במושגים ההוליוודיים. כמובן, התייחסנו גם לניחוחות הפשיסטיים הנובעים מההצעה האפלטונית, ושבנו וחשבנו על הכוח העצום שמייחס אפלטון למעשה האמנות, שאולי מסביר את העיסוק הבלתי פוסק בה לאורך הפוליטיאה; הצענו גם כי ייתכן והיחס שמשרטט אפלטון בין האמנות לאמת מטעה - הרי האמנות אינה 'שיקוף של האמת', היא מכילה דבר מה חדש, כמו הרשמים והרגש של האמן, וגם לכך שהאמנות הטובה מאפשרת, אולי, תפיסה מורכבת יותר של האמת. רעיונות אלו מחברים אותנו למחשבה האריסטוטלית בפואטיקה, אליה נמשיך במפגשים הבאים. "כמה טוב לחזור לאפלטון", סיכם יאיר את המפגש, ונפרדנו לשלום.
Comments