שבוע 15 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.
בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן
פתחנו את השיעור כשנזכרנו בפתיחה של נאום ההגנה ובדגשים שהיה חשוב לסוקרטס להעלות בתחילתו לפני שמתחיל להגן על עצמו- האמת לא צריכה להתאמץ להיות יפה כי היא האמת בניגוד לרטוריקה. וגם משפט זה לא יכול להיות הוגן עד הסוף כי קבוצת ההאשמות של השמועות שספגו השופטים נמצאת שם גם והתקבעה, כאשר במקרה של שמועות ישנן האשמות הנאמרות שלא בפני הנאשם וללא מאשים ספציפי להתעמת מולו. וכל זאת עם כל הקושי שהציג סוקרטס הוא ינסה כעת לעמוד מול הקטרוגים ולהגן על עצמו. הקראנו יחד את ההמשך של נאום ההגנה וראינו מה ההאשמות הראשונות המוצגות נגד סוקרטס. הוא "מחפש אחר הדברים שמתחת לאדמה ומעליה" , משמע עוסק בחקר פילוסופי ומדעי של הטבע (ומבחינה זו לא מקבל את ההסברים המיתיים להיווצרות העולם), הוא מואשם ברטוריקה- הפיכת טענה נפסדת לניצחת, והוא מלמד את עיסוקיו. המשכנו לקרוא וראינו כיצד סוקרטס מתגונן בפני האשמות אלו.
עברנו לתרגיל קריאה בזוגות. התלמידות התבקשו להמשיך לקרוא ולכתוב: א. מהו מקור השמועות על סוקרטס ומדוע לדבריו נטפלים אליו? ב. מהי החכמה לפי סוקרטס? ג. בתשומת לב לטון של סוקרטס איזה תחושות הוא מעורר בהם כקוראים, בשופטים, בקהל? איך יאפיינו את סגנון הדיבור שלו וכיצד הוא נתפס בעיניהם? הם עבדו מאוד יפה בתרגיל מבחינה ארגונית וחברתית. חזרנו למליאה של עיבוד התשובות, סוקרטס מספר את הסיפור על הנבואה בדלפי על כך שאין חכם ממנו, ועל הדרך בה יצא לבדוק ולחפש אנשים חכמים ממנו. ולבסוף הבין שהוא חכם בכך שבעוד אף אחד לא יודע, בניגוד לאחרים הבטוחים בעצמם הוא יודע שהוא לא יודע. ניסינו לישב את הנקודה הזו, שניכר גם בתשובותיהם שחכמה בעיני סוקרטס היא לא סתם לחשוב שאתה לא יודע הכל, אלא ממש שאתה לא יודע ולצאת לחקירה מהנקודה הריקה הזו. שאלנו מה נותנת לנו הגישה הזו? מה הבעיה לחשוב שאתה יודע, ושוחחנו על כך שיותר ממה שאמר פיתגורס- הבורות היא אם כל הצרות והבעיות בעולם, סוקרטס מדגיש שהבעיה היותר חמורה היא להיות בור ולחשוב שאתה יודע. כך לא ניתן ללמוד ולהתקדם אלא רק לעשות טעויות ולחזק ולהרחיב אותן. במקום זה דרך של חכמה היא שאילת השאלות, הידיעה שאתה לא יודע, הטלת ספק וחשיבה ביקורתית.
שמנו לב שבזמן שעבדו על התשובות שלהם, וגם במליאה השאלה השלישית על הנימה של סוקרטס ומה שהוא מעורר בהם, גרמה להם לחוסר ודאות. הם שאלו לא פעם "האם התשובה נכונה" או "לא יודעת איך לענות על זה", בעוד שמנו את הדגש שלא מדובר בתשובה נכונה אלא ממש בתחושות שמעורר בהם. פשוט בתחושות. לבסוף כשעבדנו את זה יחד ראינו שחלקם ראו אותו כמתנשא, חלקם כצנוע, חלקם כ"פיק מי" (מושג טינאייג'י של המאה ה21) ורובנו, כולל המורות, כמעצבן. ויצאנו להפסקה.
אחרי ההפסקה למדנו את האפיונים של הדיאלוג הסוקרטי. על אמונתו בגלגולים ובחיים קודמים, ועקב כך בתורת ההזכרות, שסוקרטס לא מאמין שאפשר ללמד אלא רק ליילד ידע שקיים בנו. למדנו על שיטת האלנכוס, הגדרת המושגים לצורך דיון, על ההתקדמות בכל שלב בדיון על בסיס הסכמת שני הצדדים ועל סיום הדיאלוג באפוריה- במבוכה ותחושת התסכול של אין מוצא.
בחלק הספרותי ערכנו היכרות (מחודשת) עם ויסלבה שימבורסקה, שהכרנו כבר ביום הפתוח. לאחר פתיחה ביוגרפית קצרה, פנינו לקריאת שיר מתוך "רגע", שמאיר באור את משימת החיפוש אחר האמת ששוחחנו עליו בלימוד על סוקרטס. קראנו יחד את "יש המממשים":
יש המממשים את החיים בארח יעיל יותר.
בקרבם וסביבם שורר סדר.
יש להם פתרון ותשובה נכונה לכל דבר.
הם מנחשים כהרף עין מי את מי, מי עם מי,
לשם מה, באיזה אפן.
מטביעים חותמת על אמיתות שאין בלתן,
משליכים למגרסה עובדות שאין בהן צורך
ואנשים לא מוכרים אל מתקני מיון שנועדו לכך.
הם חושבים כל עוד כדאי,
אף לא רגע יותר,
כי מעבר לרגע זה אורב הספק.
ובהגיע יום השחרור מן הקיום
הם עוזבים את העמדה
דרך הדלת שהורו להם.
לעתים אני מקנאה בהם -
למרבה המזל זה חולף.
חשבנו על כתיבתה של שימבורסקה, שיש בה פשטות מצד אחד ועומק אינטלקטואלי מצד שני. דיברנו על האירוניה כלפי אותם "המממשים את החיים באורח היעיל ביותר" והגדרנו אותה כפער בין מה שנאמר לבין המשמעות האמיתית שמסתתרת מאחורי הדברים. מה שימבורסקה באמת חושבת על אותם אנשים? שי שמה לב לקשר שבין הידיעה המוחלטת של אותם אנשים לבין ההתדרדרות המוסרית - ראשית משליכים למגרסה עובדות, אבל השלב הבא הוא לשלוח גם בני אדם אל "מתקני מיון".
שוחחנו על האופן שבו גישת סוקרטס ושירה של שימבורסקה חולקים השקפה דומה: יש לתת מקום לספק ולשאילת שאלות, לאתגור ההנחות, לאמירה "אני יודע שאינני יודע", להעדיף את הדיאלוג, את החקירה, ולא את ההוראה הישירה או את האמיתות והקביעות המהירות, לחשוב מעבר לתבניות הדיכוטומיות ולתת מקום למנעד ולמורכבות. על התנועה הזו כבר שוחחנו בעבר בכיתה, אבל דמותו של סוקרטס שתלווה אותנו במהלך כל הלימוד מעמיקה את הקריאה הזו, להפוך לתלמידים שמגששים בעולם ומחפשים את הספק. נושא זה יהווה גם את המוקד שלנו בשיעורי כתיבת המסה, שאנחנו נערכות ומתרגשות לקראתם.
בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין
במפגשנו אתמול הגיעו התלמידים אלי הביתה (נגה) ויחד צפינו בסרט "שמש ניצחית בראש צלול" שלשמחתי הרבה נמצא כעת בנטפליקס. קצת על הסרט: "Eternal Sunshine of the Spotless Mind" דרמה קומית משנת 2004, בבימויו של מישל גונדרי הצרפתי, על פי תסריט של צ'ארלי קאופמן. הסרט מספר את סיפורם של בחור ובחורה שנפרדים לאחר קשר של שנתיים, ועוברים כל אחד לחוד הליך של מחיקת חברו מהזיכרון.
בסרט, שזכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, מככבים ג'ים קארי וקייט וינסלט, שהייתה מועמדת לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר על משחקה בו. הסרט דורג במקום השני ברשימת 101 התסריטים הטובים ביותר של המאה ה - 21 ולדעתי מאוד בצדק. כבר ראיתי את הסרט מספר פעמים ובכל פעם אני מגלה עד כמה הוא טוב, מכל בחינה אפשרית.
לאחר הצפייה בסרט שוחחנו על סוגיות מוסריות שעלו ועל עניינים רגשיים חשובים שעולים בו ורלוונטיים לכל גיל... זה סרט מאוד פילוסופי ובו זמנית הוא עוסק בפסיכולוגיה ותרבות. אציג בנקודות כמה מהדברים שעלו
1. אמירה חשובה על אהבה - מדוע אנחנו מתרגלים בתוך קשר? מדוע בשלב מסוים בקשר אנחנו מפסיקים להיקסם ומתחילים לראות ואפילו לחפש פגמים באדם שהתאהבנו בו? מדוע אהבה מתפוגגת? למה היא חומקת?
2. אהבה ומוסריות - למה מה שפטריק עושה לקלמנטיין הוא לא מוסרי? מדוע לא לספר לה מיהו באמת ובאילו נסיבות התאהב בה? מה בדיוק לא בסדר בדרך שבה בחר פטריק לאהוב את קלמנטיין?
3. למה מרי מחליטה להרוס את הקריירה של הפרופסור שבו הייתה מאוהבת? למה היא מחליטה להחזיר לכל האנשים את הזכרונות המחורקים שלהם? הרי הם בחרו להיפתר מהם, כדי לא להרגיש יותר את הכאב. האם זה מעשה מוסרי או אקט של נקמה? אולי גם וגם? אולי משהו אחר?
תמר, שהצטרפה אלינו לשיחה ומכירה את הסרט, דברה איתנו על הז'אנר של קומדיה רומנטית, על הסינמוגרפיה של הסרט המיוחד הזה בעל האופי ה"קליפי" ופואטית החלום. היא שאלה את התלמידים מה הם חושבים על שמו של הסרט וכיצד הם מבינים אותו.
היה ערב מעשיר, קבלנו המון פידבקים טובים מהתלמידים.
בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד
פתחתי בתזכורת ל'כתוב בעפרון בקרון החתום' שלמדנו לפני שבוע. היה לי חשוב להדגיש שאחד הדברים שעלו בדיון על השיר הוא שלא כל מחשבה שעולה בדעתנו בעקבות שיר היא פרשנות סבירה – קריאת שירה היא מלאכה שמצריכה דיוק ואחיזה בפרטים הקטנים ביותר שהשיר מציב בפנינו. זאת, לא כדי לומר שיש לשיר פרשנות אחת נכונה, אלא כדי ללמוד להבחין בין תחושות, רעיונות, מחשבות שמעוגנים בשיר לבין אלה שלא. אדרבא, מכיוון ששירה עושה שימוש תמציתי מאד בלשון ומשאירה פערים רבים, היא מאפשרת על פי רוב מרחב פרשני, אבל המרחב הזה הוא לא בלתי מוגבל. בשל כך אי אפשר לקרוא את 'כתוב בעפרון' בלי לשאול מה עושה השיר עם סיפור קין והבל. אם לא נתייחס לתפקיד הרצחני של קין לא נבין משהו יסודי מאד בשיר. לעומת זאת השיר משאיר את השאלה באיזה טון פנתה חוה לבנה הגדול פתוחה וכאן יש מקום לפרשנויות שונות, כפי שאכן עלו בדיון.
הזכרתי את המושג אינטר-טקסטואליות שכבר דיברנו בו, וציינתי שעל אף שכל טקסט ספרותי הוא אינטר-טקסטואלי במידת-מה במובן זה שספרות תמיד נכתבת מתוך טקסטים שקדמו לה, יש יצירות שבהן האינטר-טקסטואליות היא מפורשת והיא המפתח להבנתן. כך בוודאי בשיר של פגיס וכך גם בשיר שנקרא היום, 'סינדרלה במטבח' מאת דליה רביקוביץ שהכותרת שלו לבדה כבר שולחת אותנו למעשיה שכולנו מכירים.
שאלנו על הכותרת של השיר – מה היא מעוררת? עלו כמה הצעות ושאלות – על השימוש בשם סינדרלה לעומת לכלוכית ועל הבחירה למקם את סינדרלה דווקא במטבח. ניתאי הציע שיש בכותרת היפוך, הסיפור הידוע מדגיש את המעבר של סינדרלה ממשרתת עלובה לנסיכה ואילו הכותרת מחזירה אותנו לאחור, דווקא לפרק המשרתת בחייה של סינדרלה ומשתהה בו.
הקראנו את השיר בקול ודנו בו שורה אחר שורה. השאלה המנחה היתה איזו דמות של סינדרלה עולה מהשיר, איך היא הולכת ונבנית במהלך השיר? ראינו שכבר בשורה הראשונה יש הפתעה ביחס לידע המוקדם שלנו על סינדרלה – ובשניה היסוד המפתיע גובר – המטבח, דווקא הוא, מזמן לה חרות הדעת. עם זאת השורה השלישית מסייגת את חרות הדעת ומכניסה איזה ספק אירוני – אנחנו כבר לא בטוחים שאכן היתה לה חרות הדעת. השיר מתקדם בין תיאור העליבות הפיזית והגופנית של סינדרלה לבין הפלגות הדמיון שלה. עמדנו על כך שהשיר נמסר מפי דוברת לא פרסונלית שמתארת את סינדרלה מנקודת מבט שקרובה מאד למתרחש בתוכה. שאלנו למה ננקטת פתאום לשון חכמים – הכא והתם. ומכיוון שלא מצאנו תשובה משביעת רצון המשכנו. לפעמים שאלות מוקשות שעולות מקריאה צמודה נפתרות רק בסופה.
תמר וליאור נכנסו לביקור ועצרנו את הדיון – עשינו הכרות עם תמר והתלמידות.ים ספרו מאיפה הן.ם ולמה בחרו להגיע לכאן. חזרנו לשיר וראינו שבהמשכו סינדרלה מתדמה לחוני המעגל. ניתאי הכיר את הסיפור על חוני וזיהה את האזכור שלו. ראינו שיחסה לאחיות כולל ציטוט מישעיהו ונקיטה בקולו המוסרי של הנביא והבנו שסינדרלה מתגלה כתלמידה חכמה – היא יודעת לשון פסוק ולשון חכמים. היא לא מה שחשבנו שהיא (מכאן לשון הכא והתם). ראינו שהתנודות בין תחושת כח עד כדי אימוץ של דמותו של חוני (שיחזור ויופיע באופן מפתיע גם בסוף השיר)ותוכחתו של ישעיהו לבין החולשה, החולי, הפקעת בגרון, והנכונות לחדול להתקיים, הולכות ונעשות תכופות ומקוטבות. ניתאי אמר שמתגלים בה סימני טירוף. יאיר אמר שהיא מאני דפרסיבית. המעברים החדים שבין כח לחולשה הולכים ומקצינים עד לסיומו של השיר ולפער הנפער שבין 'אני יוצאת למלחמה' ל'ואחר כך נרדמה.' נגה הציעה קריאה ארס-פואטית בשיר, על פיה מאחורי דמותה של סינדרלה מתגלה דמותה של המשוררת. לסיום דיברנו על התנגדות ועל מחאה ועל השאלה איך אנחנו מבינות.ים את השיר מנקודת מבט פמיניסטית – הרי הוא מתאר דיכוי מופנם שאין ממנו מוצא.
הדיון התארך וההפסקה נדחתה ונשאר מעט זמן לחלק השני שבו המשכו את הדיון באסתטיקה – התחלנו לקרוא ב'על אמת המידה של הטעם' מאת דוד יוּם. עומר נתן רקע קצר ליוּם ולמקום המיוחד שהיה לו בפרויקט הפילוסופי של קאנט. הקראנו בקול כמה פסקאות ובררנו מה יום טוען בהן. ראינו שהוא מנסה לברר האם יש אמת מידה לטעם. הוא מציג גישה פילוסופית אחת לשאלה הזו, על פיה טעם הוא עניין רגשי וסוביקטיבי ו'על טעם ועל ריח אין מה להתווכח'. עומר הביא לדוגמה את השאלה הגדולה מכולן – גלידה פיסטוק, האין זה ברור שהיא הטובה בעולם? מיד פרץ ויכוח עז. (על מה נתווכח אם לא על טעם ועל ריח). מכאן עובר יום להציג עמדה אחרת ביחס לשיפוט הטעם שטוענת כך – איך אפשר להשוות בין יצירות מלאות שאר רוח כגון יצירותיו של מילטון (או הומירוס ודנטה, או באך ובטהובן) לבין יצירות נטולות שאר רוח, איך אפשר לטעון שהן ניתנות בכלל להשוואה. כאן עצרנו את הקריאה ביום, ועומר ביקש מכל אחת ואחד לחוות את דעתם איך והאם אפשר לקבוע ערך של יצירה. אורי סיפר שהוא אוהב מוסיקה קלאסית ואחיו לא, ותאר איך הוא מנסה לשכנע אותם שכדאי להקשיב לה וכמה זה לא פשוט ללמד מישהו טעם. נעמה אמרה שהיא אוהבת מוסיקת מיינסטרים וטענה שאם כל כך הרבה מאזינות בעולם אוהבת את המוסיקה הזו אז היא ככל הנראה טובה. נגה הסכימה איתה. נטע טענה שהיא אוהבת מוסיקה ששייכת לנישה מסוימת ושיש דבר כזה טעם של קבוצה מסוימת. הסבב המשיך בכיוון זה של הערכת טעמה של יצירה ביחס לפופולריות שלה. ונמשיך בפעם הבאה.
Comments