שבוע שביעי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים
המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה)
בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן
בשיעור ספרות קפצנו בזמן והגענו להומרוס… ההיסטוריה חייבת להתקדם! רק אמרנו את המילים "הומרוס", "איליאדה" ו"אודיסיאה" הכיתה געשה. חצי ממנה הגיב בעיניים נוצצות ובשטף של ידע, והחצי השני התקשה לעקוב. היה מאתגר לנהל את הסקרנות הזו, ולא הצלחתי במשימה. מאד רציתי לתת להתרגשות במה, אבל נראה שהאחרים (ובצדק) קצת נלחצו מכל החומר החדש. נשתפר בפעם הבאה.
בכל מקרה, זה היה ניסיון לשיעור "מסודר", שיתן לנו רקע על הכתיבה ההומרית, לפני שאנחנו מתחילים בקריאה. לאחר מצגת רקע בה נגענו במעבר בין התקופה המיתולוגית לבין התקופה ההומרית, בבעיה ההומרית והסברנו מהו אפוס - נתתי רקע לאודיסיאה עצמה והסברתי כיצד היצירה מחולקת. קראנו יחד את המבוא של אהרון שבתאי, כרגיל, הם הגיבו בענין רב, למרות שלא תמיד היה להם פשוט.
חיברנו את הומרוס לחומר שנלמד בשיעור הקודם בפילוסופיה, ודנו בכך שהתכונה הפילוסופית שבה מצטיינת שירת הומרוס, ההסתכלות האחדותית במציאות, תואמת את צמיחת הפילוסופים הראשונים שלמדנו עליהם (תלס, אנקסימנס, אנקסימנדרוס, הרקליטוס, פרמנידס וקסנופנס).
עם סיום הרקע והמבוא העזנו להתחיל בקריאה עצמה. איימי (שאוהבת מאד את האודיסיאה) התנדבה לקריאה דרמטית, והקריאה לנו את הפתיחה.
ספרי לי, מוזה, על האיש רב-התושיה, שזמן רב
נע ונד לאחר שהחריב את טרויה הקדושה,
ראה ערי אנשים רבים ולמד את דרכיהם,
והרבה מכאובים סבל בלבו ברחבי הים
כשנאבק על חייו ולהשיב את רעיו לארצם.
אלא שאת רעיו לא הציל, אם כי השתוקק,
כי עקב פזיזותם היהירה הם נשמדו,
האוילים, שאכלו את פרי היפריון, השמש,
וזה דאג למנע מהם את היום בו ישובו.
הספקנו לראות איך המשורר מאפיין את דמותו של אודיסאוס - רב תושיה, גיבור, רב סבל, שנאבק על חיי חבריו אך לא הצליח להצילם.
מיד נאמר בצדק שיש פה כתב הגנה על אודיסאוס, שכנראה יש גם מה לבוא אליו בטענות - על מות אנשיו. הספקנו לשוחח עוד קצת על החטאים הדתיים של העולם היווני העתיק, ובזה סיימנו. נמשיך לחתור עם אודיסאוס בשיעור הבא.
בשיעור פילוסופיה למדנו על הרקליטוס. כתבתי על הלוח את המשפט "לאותו הנהר לא נכנסים פעמיים" שאלנו מה זאת אומרת, ואמרנו שהנהר הוא לא אותו נהר כי הוא משתנה כל הזמן. הקראנו את הפרגמנטים של הרקליטוס וראינו שאכן מים אחרים זורמים שוב ושוב באותו הנהר, וגם שאני שנכנס לנהר כבר לא מי שהייתי. עמדנו על השינוי המתמיד של העולם, זה שנראה באופן ניכר כמו בנהר אך גם זה של הסלע. ושאלנו אם כך איך אנו תופסים את הדברים כעצמם? אם הנהר משתנה ואם אני משתנה בכל רגע נתון. מה מאפשר את הזהות? למדנו את תשובתו של הרקליטוס- הלוגוס, השפה. ערכנו דיון קצר על השפה כמגדירה מציאות כמגדירה עצמים וקובעת גבולות. ברגע שאפיינתי משהו בשם אני מבדילה אותו מדברים אחרים למשל את הדג מהמים, ואולי לכל מה שהוא לא דג ולא מים אני קוראת לכלוך, ובכך לא נותנת קיום ייחודי לכל מה שמתקיים במים שהוא לא דג ולא מים. הרקליטוס אומר שהלוגוס קיים בעולם, עולם יש שפה משלו וסדר משלו, הוא מורכב מניגודים ושינויים רבים ולנו בעלי התבונה יש את האפשרות להבין אותו כפי שהוא, אם באמצעות הלוגוס שלנו נלמד את העולם, נזהה אותו ונגדירו באופן שתואם את הלוגוס הכללי. הדגמנו על כך שחושך ואור המופיעים בעולם במחזוריות ובסדר מסוים ואנו מכנים אותם כיממה. יממה קיימת ומסודרת כפי שהיא גם בלי שבני האדם יקראו לה יממה, אבל זה שנתנו לה שם, אם הגדרנו זאת נכון, אז התחברנו לסדר קוסמי. זו כמובן שאלה אם הגדרנו זאת נכון.
סיפרתי להן שבאתיופיה מתחילים את היום בשעה הראשונה של הזריחה, ( זו שאנו קוראים לה 6:00 בבוקר ) וקוראים לה 1:00 בבוקר, ומתחילים ממנה 12 שעות יום עשייה ועבודה. ולאחר מכן ב18.00 אצלנו מתחיל סבב 12 שעות מנוחה. לנו בכיתה זה נראה יותר הגיוני ומתבקש. מי החליט שהשעה הראשונה של הזריחה צריכה להיות 6.00 למה שש? איפה היגיון? אז יש לוגוס שהוא נכון ונצטרך לברר זאת מול אתיופיה ולראות מי צודק, או שמא אף אחד מאיתנו עוד לא הגדיר נכון את הלוגוס האובייקטיבי. כך גם סידור ימי השבוע וההחלטה שיהיו שבעה ימים. אלו דברים שאנו בני האדם צריכים ללמוד ולשאול ולהתחבר ללוגוס של העולם ומכאן לסדר לעצמנו את כל התחומים, כשנבין זאת נכון ונגדיר זאת נכון בשפה. המשכנו לעוד קצת פרגמנטים, ודיברנו על הטענה שיש אמת אחת בעולם ומי שלא יודע אותה ולומד אותה, כמוהו כישן, לפי הרקליטוס. וכן, על ההתנשאות הפילוסופית והיומרה שיש אמת ואני יודע מה היא. עברנו במגע קליל על מושגי האונטולוגיה, ואפיסטמולוגיה, הכרנו בקצרה רציונליזם וריאליזם. ראינו ניצנים שהרקליטוס הניח עם הפרגמנטים המינימליסטים שלו לכל השיח המטאפיסי האפיסטמי הריאליסטי וגם הרציונליסטי עם הפרגמנט שלו "חקרתי את עצמי" הפילוסופיה לא עוד שואלת רק על העולם על הפיסיס, אלא שואלת על הפילוסופיה עצמה, על היכולת שלנו לשאול לחשוב ולדעת, ואפילו חקירה של עצמי, השואל, יכולה לגלות לי משהו על העולם.
בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין
לפני שחזרנו לקריאת הנובלה נתתי לתלמידים תרגיל מחשבה וכתיבה: לשער כיצד מתפתח הסיפור. חזרתי על דברים שאמרתי באחד השיעורים הקודמים, שהנובלה בנוייה כמו טריפטיך. יצירת אמנות שמחולקת לשלושה חלקים, שלושה רגיסטרים או פאנלים, שמחוברים ועם זאת מציגים דברים שונים. אפשר למצוא דוגמאות רבות לטריפטיכונים באמנות הנוצרית (למשל טריפטיכון של הצייר הפלמי פיטר קואק ואן אלס (1535). קראנו בכיתה את כל החלק הראשון, כלומר נותרו לנו שני חלקים נוספים של הנובלה. התלמידים היו צריכים לחשוב כיצד תתפתח העלילה וכיצד הסיפור יסתיים. תרגיל שמשלב דמיון יחד עם פענוח של השפה הקפקאית והעולם הקפקאי. הזכרתי את האמירה "יש הגיון בשיגעון" ובקשתי שינסו להתחקות אחר ההיגיון בסיפור הבלתי הגיוני הזה, ומתוך המקומות האלה לנסות לשער כיצד תתפתח העלילה. הנה דוגמה מתוך התשובות שקבלנו: 1. גריגור יקבל את מצבו "החרקי" יתחבר לעצמו וישכח את קיומו האנושי. גם משפחתו תקבל אותו ככזה. 2: גריגור יוותר לחלוטין על עבודתו ועל קשר עם העולם החיצון אבל אז הוא מתגלגל חזרה להיות אדם, מתאכזב ומתאבד. 3. נגלה יותר על אחותו ועל אבא שלו. אולי אבא שלו ינסה להרוג אותו. 4. הוא יתהפך על הגב ולא יצליח לקום ואז ימות. 5. גריגור יילך ויצטמצם עד שיגיע לגולד של חרק אמיתי ואז מישהו ידרוך עליו. הצעות בהחלט יפות שמעידות על כך שתחושת המוות והייאוש בהחלט עברה מתוך הטקסט ולמרות שבשלב הזה כביכול הכל פתוח, האמת היא שמהרגע הראשון ההבנה היא שאין לגריגור סיכוי. לא בעולם שהוא חי בו, לא במשפחה הזאת, לא בעיר הזאת. לאחר התרגיל הזה המשנו לקרוא והגענו עד לרגע בו גריגור מסתכל על חדרו, אותו חדר שהוא חי בו כבר חמש שנים, ופתאום נראה לו מאוד מוזר, לא מוכר. יונתן הציע לראות ברגע הזה ביטוי לחרדה ולתחושת האל-ביתי. הדיון המשיך עוד קצת - דברנו על האחות ועל האופן שבו היא מופיעה עד כה בטקסט, לחלוטין מנקודת מבטו של גריגור - למרות שהמספר הוא "כל-יודע".בחלקו השני של המפגש, הזכרתי את התמות המרכזיות שיעסיקו אותנו בשנה הקרובה סביב לימודי מטאפיזיקה, ומשם פנינו לאפלטון. תיארתי את אפלטון כפילוסוף הראשון שהציע שיטה פילוסופית שלמה, ומה זה בעצם אומר. לאחר מכן פרסתי את סדר הנושאים שתחמו את הפילוסופיה שלו, במבנה שהוא עצמו העמיד: תורת ההכרה, לאחריה תורת היש, תורת האדם, המוסר ולבסוף תורת המדינה. מכאן המשכנו למעשה לשיעור קלאסי על משל המערה. איור על הלוח ליווה את פענוח התרגום הארכאי של ליבס, ויצאנו לשאול אילו סוגים של 'מערות' אנחנו מכירים בחיינו שלנו, מה היתרונות הגלומים בהישארות בהן, מה הסיכונים הכרוכים ביציאה מהן. עצרנו לאחר כמה מסקנות מרכזיות העולות מתוך המשל: על הנטייה האנושית לתור אחר האמת, על האפשרות להיוודע אליה דרך מפגש דיאלוגי, ועל מוגבלות התודעה הנובעת מתוך הבחירה להישאר ספונים בין חברים וחברות החושבים כמונו.
בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד
במפגש הקודם רתם שוחחה עם הקבוצה על שאלות הנוגעות לפתיחה: כיצד נפתחות יצירות ספרות? וכיצד נפתח אנו את המסות שלנו? חברות הקבוצה כתבו התייחסות לפתיחת הטקסט אותו הן חוקרות ואלו הוקראו בסבב. התחלנו את המפגש הנוכחי בהמשך של אותו הסבב, עבור מי שלא הספיק לקרוא. עלו רעיונות יפים: אלעד למשל הגיב לפתיחה של 'מולכו', בה הדובר מנסה לחרוט בזכרונו את רגעיו האחרונים עם אשתו, וקישר את הפתיחה לעניין שהוא עצמו מגלה בצילום - אמנות חריטת הזיכרונות. מסקרן כיצד עוד יפתח את התמה הזו בכתיבה שלו.
המשכנו לעסוק במבנה המסה, אבל הפעם התמקדנו במה שקורה אי-שם במרחב שבין ההתחלה לבין הסוף: מה נכתב בגוף המסה? מה מעניק לה בשר? כיצד לגלגל רעיון ולפתח אותו לאורך הכתיבה? ובאיזה אופן וסדר למזג בין טענות, חוויות וקריאה בטקסט? לשם בחינת השאלות האלו קראנו מסה נוספת, אחת שכבר עברה פיילוט מוצלח עם יעלי בבת-ים: 'ידוע שהתימניות חמות במיטה' של יונית נעמן.
קראנו את המסה ברצף. התגובות אליה היו נלהבות ומתעניינות. גם ביקורתיות. מנוסים כבר, חברי הקבוצה זיהו יפה כיצד נעמן מבנה את המסה שלה: פותחת ברצף כרונולוגי מקוטע של זיכרונות ילדות, המובילים אל תמה מרכזית: גילוי המיניות של הדוברת בהקשר למוצאה; משם לניתוח הסונטה של ויזלטיר - שמדגימה את טענותיה וגם משתלבת ברצף הזיכרונות (נעמן נזכרת בעצמה כנערה המגלה את הסונטה של ויזלטיר), ואז מביקורת ספרותית לטענה כללית ושוב אל החוויה האישית - והכל בחן רב! ניסינו, כתרגיל, לפרק את המסה לחלקים ולתת כותרת לכל חלק.
לקראת סיום עברנו אל מצגת שהכינה רתם, ובה מידע נוסף על יונית נעמן, על סונטה 130 של שייקספיר וגם סונטה שכתבה נעמן כתגובה לויזלטיר. קראנו, למדנו נפרדנו עם תרגיל לבית: ביקשנו לכתוב מבנה פיקטיבי, בלתי מחייב, עבור המסה האישית, על-פי חלוקה דומה לפרקים וכותרות. בשבוע הבא נבדוק איך הלך.
Commenti