זה מה שהתרחש השבוע בקמפוס אורנים של בית החינוך שלנו:
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' המשולבת של רותם וגנר ועומר בן דוד:
שלושה דיונים פילוסופיים הובילו את המפגש הנוכחי:
ראשית, שבנו אל הדיון של אריסטו בתבונה כמהות האדם, ומשם המשכנו לביקורת המפורסמת של סארטר, התוקף את ההנחה האריסטוטלית כי לאדם מהות קבועה. שוחחנו על אמרת היסוד האקזיסטנציאליסטית - 'הקיום קודם למהות', ועל השלכות תורה זו, על-פיה נידון האדם לכונן את מהותו שלו.
שנית, שוחחנו על היחס שמציע אריסטו בין המידה הטובה לבין ההנאה: בעל הסגולה הטובה, טוען אריסטו, הוא זה שאינו רק עושה את הטוב, אלא גם חושק בו מטבעו, שכן הוא מסב לו הנאה. בזאת, קובע אריסטו, עדיף בעל הסגולה הטובה על כובש היצר, שעבורו כרוכה עשיית הטוב במאבק פנימי. כנגד הנחות אלו הבאנו את הוד רוממתו עמנואל קאנט, הטוען נחרצות שאל לנו לשפוט אדם על תשוקותיו ויצריו, כי אם רק על בחירתו בטוב.
דיון שלישי וחזרה למקורות: אריסטו ואפלטון שותפים שניהם להנחה שהאושר הוא-הוא התכלית העליונה, ועל כן נדרשים שניהם לשאול מדוע נדמה בכל זאת שאנשים, לעתים, פועלים במכוון כנגד אושרם שלהם. הסיבה לחריגה זו, על-פי אפלטון, הינה אי הבנה. הרי 'אין אדם עושה עוול מרצונו'. לו היה מבין האדם באמת את חומרת מעשיו, הרי שלא היה בוחר בהם. אריסטו מציע הסבר אחר: בני אדם מבינים היטב את השלכות מעשיהם ההרסניים, אך הם עושים זאת מתוך חולשת הרצון.
שלושה ויכוחים גדולים, בין דוריים! היש לאדם מהות קבועה? האם ניתן לשפוט אדם על הנאותיו? ומהם שרשי ההרס העצמי? יצאנו לעבוד בחברותות וביקשנו מכל קבוצה לנסות ולנסח עמדה מנומקת ביחס לאחד משלושת הדיונים. באמצעות העימות בין נקודות המבט נוכחנו שהפילוסופיה מהותה בניצוץ הנוצר בחיכוך בין עמדות; וגם שהינה חסרת גיל - רעיונותיו של אריסטו הוסיפו להעסיק את גדולי ההוגים למשך ההיסטוריה כולה, ועד היום. וגם אותנו.
בכיתה יא' של קובי אסולין:
הפגישה התאפיינה במיעוט קטן של תלמידים, מה לעשות הם היו לקראת הבגרות בלשון. המשכנו את הדיון בשאלה של זכויות אדם , פרט וחברתיות. עסקנו בעיקר בהבחנה של ברלין בין חירות חיובית ושלילית וכן באופן שבו זכות מטילה חובה נגדית ואיזו חובה. הדיון הזה אפשר לנו לבחון שאלות מעשיות רבות כמו מדינת רווחה, הזכות לחינוך , הזכות לבריאות וכד' ולבחון עד כמה שאלת הזכות השלילית והחיובית מייצרת מתח בין חירות ושוויון. החלק השני יוחד לפגישה עם תלמידים כדי לסייע להם לבחור בשאלת חקר לקראת עבודת החקר בשנה הבאה.
בכיתה יא' של יעל אבוקרט קליין:
שמחתי להיכנס לכיתה ולראות נוכחות כמעט מלאה, הקולות המוכרים, השיחות הרגילות, התנועה השגרתית המורגשת ומתרגשת, שאין לקחת כמובן מאליו בימים אלו בכיתה יא. לעונג היה לי היה לומר שלום, להרגיש אותן קצת, לפטפט ואז להתחיל את השיעור. התחלנו את השיעור בשוויץ ושבחי השיעור הקודם, עד כמה הוא היה טוב, וכל מי שלא הייתה הפסידה, ועוד לחצנו ולחצנו, והשתעשענו על חשבון הנעדרות.
אחר כך עשיתי חזרה סכמתית וממצה על משל המערה, בשיעור הקודם חווינו בגופנו את הסיטואציה, ולא לשווא, יש ממד פיסי למשל במקביל לזה התפיסתי. ציירתי על הלוח את המשל, ותיארתי את השלבים שלו. שאלנו כל מיני שאלות לאורך שלבי המשל, הדגשנו את ההקבלה של התהליך האונטולוגי והאפיסטמולוגי. דיברנו על הדוגמטיות של אפלטון, הוא לא מנסה להוכיח, הוא לא בונה טיעונים, הוא טוען שיש אידיאות, הוא טוען שיש אמת, הוא טוען שזה התהליך. עלתה שוב השאלה הנצחית של הכיתה הזו, ושל כל תלמידות הפילוסופיה לדורי דורות" מי קבע?" ואמרתי בחוצפה שזה לא רלוונטית כאן. זו הטענה של אפלטון הוא קבע, ובאשר להן שינסו להבין מה הוא טוען, ואת המגמה שלו. הוא בוחר לטעון לריאליזם, לטעון שיש שמש, גם אם הוא לא יזכה להכירה בעצמו, היא - האמת קיימת. אמרתי בבוטות מכוונת שלא נחרטט אותו עם השאלה "מי קבע" שניתן לשאול על כל דבר, וכך לשים קץ לכל משמעות של דיון ולהימנע מנקיטת עמדה. כצפוי, הם ישר הגיעו לדוגמא על האנגלים שחשבו שהם התרבות הנעלה והשתלטו על הודו וכולי. הפחד של הדור הזה מריאליזם יוצר תמיד נסיגה לברירת המחדל -רלטיביזם. אז הגנתי על הריאליזם של אפלטון, שדווקא הוא בא להגן על צדק וכבוד לאחר. ראשית כי האמת שהוא טוען שקיימת היא האידיאות ובראשן אידיאת הטוב. האמת האחת הזו היא הטוב בהכרח. ונחבר לסגולה הטובה עליה למדנו שנה שעברה: האדם החכם הוא בהכרח טוב וצדיק. רוע - הוא התרחקות מהאמת. נוסיף על זה שאפלטון טוען שעל אף שיש שמש, הדרך אליה רצופה ייסורים וצניעות. אין איך להצדיק אפלטונית תרבות שמטרתה לראות רק את עצמה, ומשתמשת ב"אמיתות" בידיעה שהן משרתות את האג'נדה הפרטית שלה. מה לה ולחיפוש אחר האמת? כך גם אדם שחושב שהוא צודק, ללא צניעות ללא התמסרות כנה לחיי חקירה, ללא מוכנות להודות שאתמול טעיתי, ללא הבנה שהדרך לאמת היא חלקית ומזערית ורצופת ייסורים- הוא לא בכיוון של חכמה. התהליך של הפילוסוף לפי אפלטון הוא אהבת אמת כנה, שאילת שאלות וחתירה להתנקות מדעות קדומות. הטענה שיש שמש, שיש אמת, היא כעוגן המכוון את התהליך, המהווה תכלית שיש לשאוף אליה ולהתקדם לכיוונה בצניעות. הפילוסוף צריך לכבד את הדרך בידיעה שסיכוי סביר שלא יגיע בכלל לתכלית, ואולי אף פעם לא יאחז באמת, בטח לא במלואה. העניין כאן הוא לא לוותר על האמת, לא לוותר על ערכים, לא לוותר על ביקורת הרוע.
בשיעור השני נויה נכנסה ודיברנו על עבודות החקר, ובקשנו שיגיעו בשבוע הבא מוכנות לעבודה מול המחשב. אחר כך המשכנו עם משל המערה. דברתי בשבחו של אפלטון הפילוסוף הגדול, שמצד אחד מעריך ידע והשכלה, חישובים ומתמטיקה וכולי... ומצד שני, את המטפיזיקה היומרנית שלו, נותן בצורת משל כאחת הסבתות. ציינתי שפילוסופים רבים מבקרים אותו על כך, שהוא לא רציני, ולא מוכיח או מגבה טיעונים בתבונה. אמרתי מנגד שבעיניי זו הגדולה שלו. הוא נותן כבוד למסתוריות ולשלמות שתמיד גדולה יותר ממה שנוכל לשים במשבצות, בנוסחאות ותחת מיקרוסקופ. בסופו של דבר, הפילוסוף שייסד את האקדמיה הראשונה מודה שכשמדובר באמת, המדע והאקדמיה מוגבלים, ולא ממוקמים בשלב האחרון, אלא אחד מתחת. את האידיאות לא נוכל לראות מישיבה של שעות בספרייה. ונקודה זו נפתח עוד ונסכם בשיעור הבא
בכיתה יב' של יונתן דיין:
תלמידי כיתת פילוסופיה הנרגשים (אולי רק קצת פחות מהמורה שלהם) ניגשו למתכונת. במשך שלוש שעות הם ישבו וכתבו במרץ, פגשו לראשונה את הצורך להקיף את כלל החומרים שלמדנו לאורך השנים, ובעיקר במהלך המרתון. עוד טרם קראתי את הבחינות אז אין לי אלא לשער, מתוך השאלות שלהם לאורך הבחינה, מי ובאיזו מידה השקיעו בהכנה לקראת, ומי ניגשים מלאי חששות שמערערים על היקף הידיעות שלהם עצמם, גם אם הוא רחב. נעבוד על הדברים במהלך השבועות הקרובים עד בחינת הבגרות. בכל אופן, עבורי זה היה אירוע מרומם רוח :)
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של הודיה בונן :
למרות הבגרויות התכנסנו בהרכב מכובד, משמח ביותר. פתחנו בסקירה של הצפוי לנו עד סוף השנה, וצללנו להשלמות - שני שירים מהיחידה הרביעית שטרם נלמדו.
פתחנו עם "סונט 130" של שייקספיר, שי שלנו הקריאה את השיר באנגלית, הקראה נהדרת. המשכנו לשני תרגומים, של זנדבק ושל ויזלטיר. השווינו ביניהם וערכנו פתיחה קצרה, על הסונטה בכלל, על שייקספיר ועל הסונטה השייקספירית.
הבנות פירשו את השיר ודנו בנקודות כמו, פרודיה, אידיאל יופי נשי, דובר גבר שמתאר אישה, וחשבו על הדימויים בהם משתמש שייקספיר כדי לתאר את גבירתו, וכיצד הוא מפרק את דימוי האישה הנערצת, האלילה השמיימית.
בסיום השיר, עם קריאת התפנית שחלה בשתי השורות האחרונות, חלק מהבנות סברו שמדובר באהבת אמת, וחלקן חשבו שאין באמת אישה ספציפית עליה כותב שייקספיר, אלא רק רצון להצביע על הגיחוך שבסונטת האהבה המהללת את האישה.
המשכנו ל"פרידה" של אלזה לסקר-שילר. הקשבנו בתחילה לשיר בהקראתה של מיכל בת אדם שזמינה ברשת, ואז קראנו שוב, יחד, בדרך מעניינת- ביקשתי מהן להקיש על השולחן בכל פעם שמופיעה נקודה. כשסיימנו בלי צורך בהסבר כולן שמעו את היופי: בבית השני נקישות הלב נשמעות כנקישות דלת, וכל השיר כולו בסימן הלמות לב.
בהמשך דנו במבנה השיר, במצב הנפשי של הדוברת (אחת הבנות העירה שניתן לקרוא לו גם "המתנה"), על הבעת הרגשות בעוצמה. הבנות שלומדות אמנות תרמו לדיון והסבירו מעט על אקספרסיוניזם. אני הרחבתי בנקודה הזאת גם על הזרם וגם על לסקר-שילר עצמה. בסיומו של הדיון ביקשתי מהן לבחור בית מהשיר ולצייר אותו. כמצופה רובן בחרו בצבעים עזים, צבעים חמים המופיעים בשיר, וניסו לקלוע לרוח השיר והזרם האמנותי. התוצאות מרשימות.
Opmerkingen