ח"י שבועות בבית החינוך במכללה האקדמית אורנים. ואין עיתוי מתאים מזה לחזור לחיים בקמפוס:
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' של קובי אסולין
בפגישה אתמול חזרנו למותו של האל אצל ניטשה, כבר דיברנו על כך שיעור קודם אבל מצאתי שללכת שני צעדים קדימה ואז צעד אחד אחורה מאוד עוזר לתלמידים לעכל את הנושא. עשינו מעקב מילה אחר מילה בטקסט, למה ניטשה כותב 'זועק' ולא 'צועק' למה הוא 'רץ' ולא 'הולך' למה 'שוק' ולא 'רחוב' וכך הלאה.
לאחר מכן כדי להמחיש רלוונטיות ועד כמה ניטשה הוא פילוסוף של התרבות ולא פילוסוף של כורסה וחשיבה מופשטת הבאתי קטע מאקס-פקטור בו פורטיס זועק כנגד השיבוט שהתרבות עוברת וחיברנו לאופן בו ניטשה להבדיל מפילוסופים קודמים שם את שאלת האני הפרטי במרכז ולא האדם האוניברסלי, כמה הוא מעוניין באתיקה של עיצוב העצמי ולא בכללים מוסריים. לאחר ההפסקה הצעתי לתלמידים עשרים אפוריזמים (אימרות) של ניטשה וביקשתי מכל אחד מהם לכתוב פרשנות שלו לאפוריזם. כל תלמיד הקריא את פירוש האימרה שעליה כתב וקיימנו דיון בכל אחת מהן. ראינו עד כמה ניטשה מחפש פילוסופיה שנוגעת בשאלות הקיומיות שמטרידות אותנו.
נתראה עם עוד ניטשה שבוע הבא ואחרי זה נתחיל דיון באתיקה יישומית.
בכיתה י' של יעל אבוקרט קליין
התחלנו את השיעור עם חיבור של הנושא של בניית המדינה לשיחה על הסיפורים שכתבנו ועל הקניית ערכים. ביקשתי מהן להזכיר מה הערכים העיקריים שעלו בשבוע שעבר בסיפורים שכתבו, והן העלו: חברות, סולידריות, וקבלת האחר.
שאלתי אותן אם אצלן הערכים האלה מתקיימים ובאים לידי ביטוי בחייהן ואמרו שכן. שאלתי אם הן חושבות שזה מתקיים במדינה ופיתחנו על כך דיון מכל מיני זוויות אך בסוף הדיון התקבע על קבלת הלהט"ב.
היה דיון מוצלח כי השתתפו בו גם קולות שבדרך כלל מתקשים להישמע בכיתה שלנו, וביניהם שני להט"בים מהסוג שפחות אוהב להתבלט שהיתה לי הזדמנות לתת להם במה אך בלי לעשות מזה אישיו. ממש כולן דיברו.
המיקוד אליו כיוונתי בדיון הוא שהרבה פעמים אנחנו ה"פריווילגים" שלא משתייכים למיעוט מקופח לא מבינים מה הבעיה. כמו חלק מהתלמידות בכיתה שלא מבינות למה צריך עדיין לדבר על להט"ב, וחושבות שישראל דווקא ידועה בכך שהיא מדינה מקבלת להט"ב הסברתי שעצם השיח של "הנה נתנו להם...." או עצם הצורך בדיון על זכויות להט"ב, מראה שיש דרך ארוכה. אבל מעבר לכך, הקבלה כביכול ששמה זרקור על האחר מנציחה אותו כאחר הרבה פעמים, יחד עם תופעת הלוואי ש"הנה קבלנו אותם" כמו דוגמא שתמר נתנה ששמו אצלם בספרייה פינה שבה יש ספר גם על אבא ואבא.
העליתי את העניין שמה שלהט"ב או כל "זר" צריך כדי לא להיות זר זה פשוט להיות, כמו כולנו. וברמת החברה שבאמת מקבלת, זה להיות משולב באופן לא בולט בשיח היומיומי, בספרות היומיומית, פשוט לתת להם מקום להיות.
הדגמתי להם על האפליקציה ללימוד שפות של דולינגו שבה יש מוסלמית עם כיסוי ראש זוג לסביות בחור הודי, גרוש, נשואים וכולי... וכולם מהווים דמויות בסיפורים בלי שהסיפורים שמים עליהם את הזרקור.
טיול שהתפקשש לאב חד הורי ולבנו, וטיול שהתפקשש לזוג לסביות, שתי סטודנטיות ביניהן, מוסלמית, שמבריזות מהשיעור, אי הסכמה בין הסבתא לנכדה הלסבית שלה על צבע הספה, כל זה בניגוד לתצוגה לאור הזרקורים: "הנה לסביות", "הנה טייס אתיופי" "הנה מוסלמי מחמד". הכיוון הזה של השיח נתן כוח לתלמיד ולתלמידה הלהט"בים והוציא מהןם את הקול שהיה חשוב להןם להשמיע, הקול האחר מדראג קווינס על משאיות במצעד הגאווה.
הןם ממש לקחו חלק חיוני בדיון וזה שימח אותי מאוד. סיימתי עם השיר של עדי קיסר "הים הגדול".
אחרי ההפסקה סיכמתי בקצרה את דברי אפלטון לגבי חינוך השומרים, צנזורה ושקרים טובים לחינוך הילדים. משם המשכנו לתרגיל דיבייט. שמתי קרטונים בדרגות הסכמה שונות על הרצפה מסכימ/ה מאוד ,ועד מתנגד/ת לחלוטין (שמתי גם קרטון שכתוב עליו "חציל ושואה" כי הם אומרים שתמיד אני מזכירה את השואה ונתנת דוגמאות על חצילים) כשהן התגברו על ההתלהבות מקרטון החציל והשואה, הקראתי משפט בנושא צנזורה, חינוך וכולי, והן היו צריכות לעמוד ליד הקרטון שמבטא את עמדתן ואז מקיימים שיח בין הצדדים השונים.
התרגיל התחיל ממש טוב, ושוב, קולות מגוונים נשמעו. אך לקראת הסוף, התפתח לווליומים מתישים ולקושי להצליח לאפשר למישהי אחת לדבר כל פעם. ב5 דק האחרונות כבר הפסקתי לנסות לעצור דיבורים ולאפשר למישהי בתורה.
השיעור הסתיים באיזה שחרור רסן.
בכיתה יא' של יונתן דיין:
לסימון ההפוגה אחרי 4-5 שיעורים שהוקדשו לשפינוזה ולמחשבה הרציונאליסטית, המשכנו בקצרה את הדיון על שאלת הרצון החופשי שאיתה ננעלה חטיבת שפינוזה וצפינו יחד בסרט 'דלתות מסתובבות' שממחיש במשהו את הרעיון הדטרמיניסטי עם הצגת האדם (הרומנטי, כמובן) כיצור שלוקח חלק בשרשרת אינסופית של סיבות ותוצאות, והוא עצמו, נפשו, הם תולדת רצף ההיפעלויות המתעוררות בעקבות התרחשויות פנימיות וחיצוניות, ידועות ואינסופיות מצד עצמן.
בשבוע הבא נמתח עוד קצת את השאלה הדטרמניסטית דרך טיילור, וזה לפני המערב לאימפריציזם הרך העובר דרך לוק.
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
משלל סיבות היינו אתמול בהרכב מצומצם, הזדמנות טובה להפסקה קלה מחומר הלימוד. משום שלאורך דיונים שונים במהלך השנה השמיעו חברי הקבוצה אי אילו טענות רלטיביסטיות, החלטתי להקדיש את המפגש הנוכחי לדיון מקיף יותר בסוגיה.
שוחחנו ביחד על טיעונים רלטיביסטיים שונים מתחומי המוסר והאמנות, והכרנו כמה מהכשלים האופייניים לעמדות אלו.
מלבד לדיון ברלטיביזם, ביקשתי את אישור הקבוצה לפיילוט לקראת שיעור שאני מתכנן להעביר ליודניקים בחיפה, על אתיקת מידות. שוחחנו על שורשיה של אתיקת המידות בפילוסופיה היוונית ועל העניין המחודש בה בפילוסופיה בת זמננו.
כמקרה בוחן, שוחחנו על מידת הענווה, שזכתה להתייחסות פילוסופית נכבדת. ניסינו לחשוב ביחד מהי ענווה, ומה הופך אותה, אם בכלל, למידה טובה. בסוף הדיון החלטנו שאת המפגשים הבאים נפתח, כתרגיל חימום, בחקירה קצרה של מידה כלשהי.
המידה הראשונה בה בחרנו היא אכזריות. נעמה התנדבה להביא יצירת אמנות שמתייחסת לאכזריות באופן מעניין ולדון בה. אני אביא את ניטשה והחברים. הולך להיות אכזרי ונפלא!
במגמת הספרות:
בכיתה י' של איריס אליה כהן:
בצל המגיפה שהגיעה אלי, סיימנו לקרוא אמש בזום את הנובלה "צבע החלב" לנל ליישן. חששתי, ובצדק, מסופה הקשוח של הנובלה, שבו, לאחר פגיעות מיניות/ מעשי אונס חוזרים ונשנים, רוצחת מרי הגיבורה בת ה 15 את הכומר שאל ביתו נשלחה לעבוד, הכומר הוא בעל הבית והבועל ואונס. שוחחנו במשך דקות ארוכות על התקופה (1830) וההבדלים בין אז לעכשיו, על מעמד האישה, כפי שבא לידי ביטוי במסירת התינוק הלא רצוי של אחותה של מרי, ועוד עניינים כמו פיטורי עובדים ללא פיצוי.
שוחחנו על הדומה והשונה בעוולות החברתיות , המגדריות והכלכליות שמופיעות לאורך כל הנובלה כולה, ומדגימות את חשיבות חוקים סוציאליים בני ימנו. ניתחנו על הגיבורה - מרי, על כוחה וחולשותיה ועל בחירות שעשתה.
בשלב הזה גם הכנסתי את ה theory of mind, שמסבירה חלק מהתנהגויותיה ותגובותיה של מרי לשלל אירועים שמתרחשים בספר. מכיוון שזה מונח עצום, עוד אחזור אליו.
לשאלתי אם הן אהבו את הנובלה ומה הן חשות, קיבלתי שתיקות די ארוכות, אני חושבת שבעיקר בשל סופה הטראגי. אתן לבנות זמן לעכל את הסיפור ואחזור אליו בהמשך.
בכיתה יב' של חיה גלמן :
בחלק הראשון קראנו את המערכה הרביעית "האשה מן הים" לאיבסן. ומה לא היה שם בקריאה, הדיאלוג המופלא של אלידה וואנגל על רצון חופשי, בחירה ואחריות הדהדו לנו את האקזיסטנציאליזם ובמיוחד את קאמי וסארטר, דיברנו על האפשרות של הבחירה החופשית כבחירה בחיים, השוונו את שני הדיאלוגים של שני הדורות במחזה. הדיאלוג בין בולטה הבת וארנהולם, המורה שמבקש להתחתן איתה הדהד לנו את תרצה ועקביה מזל של עגנון, גילינו תוך כדי קריאה כמה מוקדי השוואה מרתקים בין המחזה הנורווגי לנובלה של עגנון. כמה נפלא שהתלמידות כבר עושות הקשרים טקסטואליים באופן טבעי תוך כדי קריאה.
בחלק השני התמקדנו בדמותה של אלידה – האישה מן הים ותהינו על האופן שמחזאי גבר מצליח להעמיד דמות נשית "עגולה" על שלל מרכיביה ומורכבויותיה. ניסינו לחשוב על כתיבה של דמות נשית דרך עיניים גבריות ודרך עיניים נשיות, האם יש הבדל, האם יש כתיבה נשית וכתיבה גברית? התבוננו בדמותו של לינגסטרנד האמן החולני, שרואה באישה רק אפשרות להשראה או תמיכה במימוש ייעודו כאמן וחשבנו האם היחס לאמנות כעיסוק וכיעוד שונה בין נשים לגברים.
נגענו בקמצוץ מתוך "חדר משלך" לווירג'יניה וולף. לקראת סיום עשינו סבב הימורים – מה יהיה בסוף המחזה, האם אלידה תעזוב את ואנגל ותצא עם "הזר" לים או שתישאר, גם התאבדות עלתה כאופציה. השעה כבר כמעט שמונה, כולם אחרי יום לימודים ארוך משמונה בבוקר, ואנחנו בקושי במחצית הקריאה של המערכה החמישית, התלמידות לא מוכנות לעצור, ממשיכות לקרוא עד הסוף (הלא מר) ורק אז יוצאות הביתה.
Comments