המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
אמש היה מפגש. אמיתי. לראשונה פגשנו את התלמידים. קבוצה של 36 בנות ובנים, עם פנים, שמות וקולות. אין זה מובן מאליו בימים הקשים האלה. אבל האנרגיה שהייתה בחדר הצליחה להפיג, ולו לשעתיים, את המתח ותחושת אי-הוודאות שלתוכם אנחנו קמים כל בוקר. שעתיים של שיחה ערה, מעניינת, שהיא תחילתה של ידידות מופלאה.
פתחנו במשחק היכרות שהמשיך דיון מהשיעור הקודם: שמנו קערת תפוחים במרכז המעגל. הראשונה שלקחה תפוח הציגה את שמה ותיארה תכונה שהיא חולקת עם התפוח. היא אמרה שבתפוח הזה יש פגם וגם בה יש פגמים. היא העבירה את התפוח לתלמידה אחרת שאמרה שהיא, כמו התפוח, מורכבת מתאים. וכך המשיכה ההתמסרות עם התפוח עד שכולם הציגו את עצמם. הדבר הבא שעשינו הוא להתבונן בתצלום של הצלם בועז לניר (https://www.haaretz.co.il/blogs/photoblog/2020-11-11/ty-article-magazine/0000017f-f483-d5bd-a17f-f6bb99ef0000?utm_source=App_Share&utm_medium=Android_Native&utm_campaign=Share)
ספרתי עליו קצת: הוא מקיבוץ שער העמקים, כבן 73 מצלם, בעיקר מתעד, מציג בתערוכות ועוד.. לאחר סבב שבו כל אחד אמר מה לוכד את עינו בתצלום או איזה רגש מובע בו, אמר אחד התלמידים שיש בתצלום כבל חשמלי שכביכול לא אמור להיות שם והפרט הזה כל כך הסיח את דעתו שכבר לא יכול היה לראות מעבר לו דבר. זה גרם לו לחשוב בקול רם על הרבה דברים מעניינים. כשהסבב הסתיים, הזכרתי על קצה המזלג את המושגים סטודיום ופונקטום של בארת.
בשלב הזה יצאנו להפסקה קצרה שלאחריה התחלנו בקריאת הדיאלוג גורגיאס. יונתן הקדים את הקריאה בכמה דברים כלליים על הדיאלוג, המיקום שלו בתוך הקורפוס של אפלטון, העובדה שהוא מהווה ראשית של התנתקות מהאפוריה הסוקראטית והתחלה של אמירת כן מובהקת ביחס לדברים מסוימים, ניסוח עמדות אפלטוניות לקראת ביסוס שיטה אתית. התלמידים קראו, והתנהל דיון מעניין. קראנו כשלושה עמודים מהדיאלוג, שעסקו בניסיון של סוקרטס לחלץ מגורגיאס את תכליתה של הרטוריקה. דיברנו על דיבור, על העבודה שגורגיאס סבור שהרטוריקה עוסקת בדברים החשובים והטובים ביותר בחיי האדם. התחלנו לברר מה הם אותם הדברים, ואם אמנם הפוליטיקה, העוסקת בניהול חיי הציבור גם בימינו תוכל להימנות בין הדברים הטובים והחשובים בחיי האדם.
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
השיעורים האחרונים הוקדשו לקריאה צמודה במהלך הספקני של דקרט ב'הגיונות', ועתה המשכנו לסקירת הרקע הספרותי-תרבותי להופעת ה'אני' הקרטזיאני.
שוחחנו תחילה על המרחב ההיסטורי בו דקרט פעל, וכיצד התמורות בזמנו השפיעו גם על עיצובה של תפיסת הסובייקט: הרנסנס האירופי, מהפכת הדפוס, עידן התגליות, הרפורמציה - בחנו את כל אלו תוך מיקוד בהשפעתם על האני. הזכרנו גם את הצעתו של ההיסטוריון יעקב בורקהרט, אודות צמיחת האינדיבידואלזים המערבי במהלך הרנסנס.
המשכנו לסקירה של סוגות ספרותיות שונות, ושוב מיקדנו את עצמנו במקומו של ה'אני' בכל סוגה וסוגה - החל מהשירה הלירית ביוון, שכבר בה היה האני לנושא מרכזי, המוסר את התנסותו בגוף ראשון, והמשכנו דרך הרומנסה הימי ביניימית, מחזות המוסר ועד להופעת הרומן המודרני. שוחחנו על שני טקסטים שהיו למקורות השפעה מרכזיים על דקרט: 'וידויים' לאוגוסטינוס והמסות של מישל דה מונטיין, ועל האופן בו אימץ דקרט את צורתו הספרותית של ההגיונות משני אלו.
עתה, מצוידים בהיכרות הן עם הגותו של דקרט והן עם המרחב בו פעל, יצאנו לעבודת קריאה עצמאית ב'בורחס ואני' של בורחס. ביקשנו מהתלמידות: (1) להסביר את תפיסת האני בסיפור; (2) להסביר באיזה אופן מתכתב הסיפור עם המהלך של דקרט; (3) לכתוב פסקה תחת הכותרת '(שמי) ואני'.
התגובות לסיפור היו אוהדות למדי, והדיון בעקבותיו - מלא הברקות. כך למשל, יולי כתבה קטע תגובה המתאר אירוע בו, עודה הולכת בשבילי בית הספר, פגשה בשני מורים. האחד בירך אותה לשלום: 'בוקר טוב יולי!', ומיד לאחר מכן שמעה את המורה השני לוחש באוזנו - 'לא קוראים לה יולי...'. מאז, סיפרה לנו, היא עצמה נותרה מבולבלת. ומה אם אכן אינה יולי? מה אם אותו המורה, בכל זאת בר סמכות ובעל ידע, צודק - וזו היא שטעתה כל הזמן?
שאלות גדולות! מוטרדים ומסופקים נפרדנו לשלום, מסכימים כמעט פה אחד שיולי היא יולי, כי רק היא כותבת כך, ובזאת מצאנו לנו ודאות קרטזיאנית קטנה
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין
המשכנו אתמול בפגישה ממוקדת בגרות עד שיתבררו הדברים. סיכמנו בקצרה את הדיון שערכנו בדיאלוגים הסוקרטיים המוקדמים. לאחר מכן התחלנו לדון מהי מטפיסיקה ואפיסטמולוגיה לקראת המעבר לאפלטון. לאחר הקדמה קצרה פנינו לשאלות שמטרידות את אפלטון ואשר דיון בהן מביא אותו למסקנה הכרחית מבחינתו בדבר קיומן של אידאות ומשמעותן של אלו. בתום זה פנינו למשל המערה של אפלטון ולתרגיל כיתתי בו התלמידים התבקשו לבצע הקבלה בין פרטי המשל לדיון שערכנו באידאות.
בכיתה יב' של יעל אבוקרט קליין
בקשתי מהן לכתוב במשפט או שניים מה זה "טוב". אחרי שכתבו ביקשתי שיענו בכתב על השאלה: האם כשאנו אומרות על משהו טוב כוונתנו שונה מאשר שנאמר על מישהו שהוא טוב? האם יש הבדל? ואם כן מהו? לא התייחסנו לתשובות ומיד עברנו לסיכום קצרצר של שיעור שעבר בו סיימנו עם אמירתו של ניטשה, שהפילוסופיה החדשה שלו- "מוציאה עצמה מעבר לטוב ולרוע" . נתקרב עוד קצת להבנת המשפט הזה.
ניטשה אומר שלא ניתן להגדיר מונחים המשתנים היסטורית אלא רק לתארם כתופעה מתפתחת. עיגול הוא עיגול בכל תקופה אך יהדות, איסלם, מוסר, הם בבחינת תופעות המשתנות לחלוטין מתקופה לתקופה ממקום למקום. כשניטשה רוצה לבחון מוסר הוא לא מגדיר אותו באופן מקובע, אלא מתאר את ההתפתחות שלו. הגדרנו את המונח גניאולוגיה (כן, פרקנו מיוונית, אלא מה... הן כבר בהמשך השיעור הזה יתחילו להתגעגע לתרגומים מיוונית) ואמרתי שניטשה מתאר את התפתחות המוסר, את היוחסין בין מערכות מוסרף הסיבות לעלייתו ולהשתנותו בתקופות השונות במקומות השונים. ואז הקראנו את תשובות התלמידות למילה טוב מתרגיל הכתיבה והאם יש הבדל בין משהו טוב למישהו טוב. אח"כ המשכתי: ניטשה מחלק את השימושים במושג טוב לשניים: טוב שהוא ההפך מרע, שהוא "גרוע", בגרמנית. schlecht וטוב שהוא ההפך מרוע, משמע רשע, בגרמנית Böse. (הנה עכשיו מעריכות את התרגומים ליוונית)
בתקופה הקדם מוסרית של האנושות חשבו וחיו את הטוב רק במונחים המנוגדים לגרוע. טוב הוא מי או מה שעושה את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר, המצויין, טוב בתחומו טוב מבוסס איכות. המושג טוב מבחינה מוסרית כפי שאנו חושבים אותו לא היה קיים ולא נחשב בתקופות הללו. מי שהיה חזק, טוב בתחומו הוא זה ששלט וקבע איך יתנהלו דברים. הכוח והעוצמה, התבטאו בשלטון פיזי וארגוני. אז שלט "מוסר אדונים": מוסר שקובע את הכללים של עצמו, ושמוכתב ע"י החזקים. הכל מתנהל בדרך של האדונים, כי הם הטובים ביותר. אם לוחם טוב הורג מישהו פוצע מישהו זה רע מבחינה זו שזה לא נעים, כואב, גורם סבל אך לא ייחסו למעשה זה "אי מוסריות" כפי שאנו חושבות. הקראנו טקסט קצר מה"גניאולוגיה" סעיף 32- פעולה טובה היתה נחשבת טובה אם היא מועילה והביאה תוצאה טובה, לא קשורה לכוונותיה או תועלתה המוסרית לחברה. אם מישהו רצה להרוג מישהו והצליח עשה זאת טוב, אם רצה להציל מישהו והצליח עשה זאת טוב.
לדבריו של ניטשה זה היה כך עד שעם אחד שהיה עם שליט, אדון, בעל כוח ועמדה יום אחד העם הזה מצא עצמו מדוכא, נופל מאדונותו ומעוצמתו- העם היהודי. העם היהודי מצא עצמו בעבדות הרבה שנים והיה צריך למצוא דרך לשרוד את העבדות הזו. הוא מוכשר ואסרטיבי ולא היה מוכן לחיות כעבד על אף שזה היה בפועל, אז הוא "רשם פטנט" על ערכים חדשים בכדי להצדיק את חולשתו ודיכויו. פיתח ערכים הישרדותיים (סבלנות, ציות, איפוק וכו) בכדי לחייב את חייו ולהצדיקם. היהודים הפכו את הערכים האלו למתורבתים, ופיתחו מוסר שיהפוך אותם לאדונים באופן אחר. הם יצרו היפוך ערכים: במקום להודות בחולשתם פיתחו מערכת מוסר שתהפוך את האדון שלהם לרע, במובן של רשע. קצת הסברנו את העניין הזה של שכנוע עצמי בכך שה"חזק" הוא לא בסדר, הוא לא טוב. המוסר לטענת ניטשה הוא בעצם שקר שהחלשים מספרים לעצמם כדי להרגיש טוב עם המצב שלהם. עיבדנו את זה קצת אבל הריכוז כבר אבד ונחזור על זה כמו שצריך בשבוע הבא.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של הודיה בונן אלק:
בנסיבות מצערות, פגשתי את בנות הקבוצה שלי כבר בסוף השבוע שעבר. הן ביקשו שניפגש לשיעור פרונטלי וכמה טוב שזה התאפשר. כולנו היינו זקוקות לזה.
התכנסנו אצלי בבית, סביב שולחן וכיבוד, ופשוט היינו יחד. שוחחנו קצת על החומר, קצת על המצב, שלוש שעות של שמחת נעורים לצד כובד המלחמה. סיימנו במסקנה שאלו ימים קשים למי שמאמין בטוב, ובכל זאת חייבים להמשיך ולהאמין.
ברור מאליו אבל - אין כמו מפגש פנים אל פנים.
Comments