שבוע שישי של לימודים בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים – זה מה שהתרחש אצלנו בתחילת השבוע:
בכיתת הפילוסופיה של נעמי הררי:
רלטיביזם מוסרי. זה היה נושא השיעור בכתת הפילוסופיה אמש. זו הייתה הזדמנות לתרגל את המושגים בעיה מוסרית ועמדה מוסרית, לצד התקדמות שיטתית בחשיבה פילוסופית. הכתה הייתה מרוכזת ורגועה לאורך
השיעור, והגיעה לשיא לקראת סופו. אחד הדיונים הבולטים בשעור היה כמובן ״אמת מוסרית״ - האם היא בגדר האפשר? השיח היה מטאפיסי בעיקרו על מושג האמת, ושמחתי לגלות שהיה עשיר יותר מהפוסטמודרניזם
של ״האמת שלי״. למדתי מכך שהכתה מגוונת משחשבתי מבחינת תפיסות היסוד שלה ומבחינת הסנטימנט הפילוסופי. מה שכן, הם מאוד הומוגניים בארוס הרב שלהם לפילוסופיה. וזה תענוג של ממש!
בכיתת הספרות של חיה גלמן:
האם לקרוא לגור חתולים רבין נחשב לזלזול באיש ובמורשתו ולערוך טקס זיכרון ממלכתי, בית ספרי או כל טקס אחר, נחשב למעשה מכובד? שאלה זו הייתה במרכז דיוננו בשיעור ספרות השבוע.
קראנו את סיפורו הקצר של אתגר קרת "רבין מת", שבמרכזו שני נערים שמוצאים חתול ברחוב ונותנים לו את השם רבין. החתול נדרס על-ידי רוכב ווספה שמתנצל, אך כשהא מבין ששמו של החתול שנדרס הוא רבין,
מתפתחת תקרית אלימה בינו לבין הנערים. הדיון הציף את הצביעות החברתית שמנהלת את מנגנוני האבל שלנו ומגדירה מה ראוי ומה לא. כמו כן ניסינו להבין מדוע 24 שנים לאחר רצח רבין, הספרות העברית עדיין
שותקת ברובה בנושא הזה. דרך הסיפור של קרת למדנו על הלכי הרוח של החברה הישראלית ערב רצח רבין וראינו שהמצב בעיקרו רק הולך ומחמיר. הוצאנו אלמנטים סימבוליים מהסיפור וראינו שלמרות שרבין עצמו,
רמטכ"ל ששת הימים שנרצח על רקע הסכמי אוסלו, עשה דרך מהותית מעיסוק במלחמה לעיסוק בשלום, התהליך הזה לא הוטמע בחברה הישראלית, שעדיין עסוקה לרוב בלקדש את המלחמות ואת המוות ולא את החיים.
בחלק השני של השיעור צפינו במערכון המפורסם של החמישייה הקאמרית על יגאל עמיר, ניסינו להבין מהם המרכיבים של הסטירה, ושאלנו האם כיום קיימת באמת סטירה כזו? האם היא בכלל יכולה להתקיים היום?
התלמידים חזרו לדיון מהחלק הראשון וציינו את הצביעות החברתית שבה נערכים טקסים ממלכתיים מצקצקי לשון, אך, התמודדות עם סטירה כמהלך של ביקרת ושל שינוי חברתי אינם מצליחים לעבור את מסנניה.
Kommentare