המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
נפגשנו היום לאחר פסק זמן ממושך ולכן החלטנו לקרוא מחדש את העמודים הראשונים של "סוס אחד נכנס לבר". התלמידים הפליאו בתובנותיהם וברגישותם לטקסט. בעשרים העמודים הראשונים של הספר, עדיין לא ברור מיהו המספר, עדיין לא נאמר שמו ולא לגמרי ברור מה תפקידו ומה הקשר שלו לדובל'ה שעומד על הבמה וכל מילה שיוצאת לו מהפה מייצרת יותר מבוכה מאשר צחוק. בעשרים העמודים הראשונים המספר מכניס אותנו אל המרתף הנתנייתי הדחוס ואל תחילתו של ה"סטנדאפ" של דובל'ה, ולמרות שרוב הזמן הקוראים שבויים במופע הגרוטסקי של דובל'ה, עדיין לא ברור מה בדיוק קורה שם, מיהו דובל'ה ומה הסיפור שלו. אבל התלמידים ברגישותם דיברו על תחושה של מוות, כאילו מדובר במופע אחרון שאחריו תבוא התאבדות – כך אמרה אחת התלמידות והוסיפה "אולי לא התאבדות פיזית.." תלמיד אחר ציין את האופן שבו הקהל משרת את דובל'ה, "הקהלה הוא מכשיר" כך אמר. לא מדובר במופע "רגיל" שבו הבדרן מבקש לשעשע את הקהל בבדיחות מצחיקות, אלא במופע עם מטרה שאנחנו עדיין לא יודעים מהי, אבל מורגש שכל פרט בה מתוכנן בקפידה. אחד התלמידים אמר שנדמה שיש לדובל'ה מודעות עצמית גבוהה בכמה וכמה דרגות מעל כל מי שנוכח באולם. תלמיד אחר ביטא תיסכול מהקושי להתמסר למופע המביך ולטקסט הקשה. יונתן בתגובה אמר שנדמה לו כי גרוסמן עצמו כתב מתוך מודעות לקושי שיווצר אצל הקוראים בגלל הבחירה הפואטית הזאת, ולכן מידי פעם - דרך עיניו וקולו של המספר – הוא מכניס תיאורים בשפה "הגרוסמנית הקלאסית", למשל כנגד אמירות של דובל'ה כגון "מה אתם צוחקים, אהבלות? זה עליכם" או "כשהייתי קטן, מה-זה דפוק הייתי.... איזה ילד גנוב הייתי... לא באמת, רוצים לצחוק, נתניה? גם כן שאלה מהתחת..." עמ' 16. או "בראש שלכם עכשיו עלילות החרטבונה של המשפחה המלכותית שלי?" עמ' 18. ואז, באופן שונה כל כך מהסרקזם של דובל'ה, נכנס פתאום תיאור רך, רגיש לכל משחקי האור והצל הפנימיים והחיצוניים, תיאור שהנימה שלו רכה וחומלת ומאפשרת לכאב להחליק ולא רק להצליף. למשל "מנורה אחת מאירה אותו מלמעלה, וצללים מלאי חיים מלווים אותו, ותנועתו משתקפת, בעיכוב משונה, בקימוריו של כד נחושת גדול שניצב מאחוריו, צמוד לקיר, אולי שריד של איזו הצגה שהועלתה כאן פעם." עמ' 16. לאחר ההפסקה המשכנו לקרוא והתפתח דיון מעניין, העלו השערות שונות בקשר לדובל'ה ולקשר האפשרי בינו לבין המספר. גם כאן התלמידים אמרו דברים כל כך מדויקים, כאילו כבר קראו את הספר. בהתחלה, כשהסברתי שהספר כולו הוא המופע, הגיבו באכזבה, איך אפשר "למרוח" על ספר שלם מופע סטנדאפ?! אבל מייד גם ענו לעצמם ש"בטח יהיו פלאשבקים לילדות שלו...". זאת היתה הזדמנות לדבר על האופן שבו הספרות משחקת עם הזמן, כמו הקולנוע - או נכון יותר לומר הקולנוע כמו הספרות, הרי היא קדמה לו.
בלי שהתכוונו לכך מראש, הערב הוא ערב יום השואה. כמו ברבים מספריו של גרוסמן, גם ב"סוס אחד נכנס לבר", השואה נוכחת ומעצבת את הגיבורים ואת הווייתם. דובל'ה מספר "בדיחת שואה" כבר בתחילת המופע כשהוא תוהה בלעג מריר על הקשר בין אביו ואמו. הוא מספר על אמו שהיתה יפה שברירית וניצולת שואה. "השואה שלה" הוא קורא לזה בעמ' 19, ואילו על אבא שלו הוא צוחק ואומר "שתבינו, הבנאדם לא רק שלא נרצח, הוא אפילו לא נפצע בשואה!".
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
מפגש מקוצר לרגל יום השואה, מה שלא הפריע לנו לתכנן תכנית עשירה ועמוסה במיוחד. ראשית סיכמנו את היחידה העוסקת באתיקה חוזית. לאחר שבמפגשים הקודמים קראנו ב'לויתן' של הובס, הקדשנו את המפגש הנוכחי להצפה של כמה שאלות מרכזיות בענף זה של האתיקה, וביניהן: האם, כפי שטוען הובס, החוזה החברתי הוא שמכונן את המוסר, או שמא מטרת החוזה להבטיח את מימושן של זכויות המתקיימות עוד קודם לו? והאם מצב הטבע אכן קודר כל-כך, או שאולי דווקא התרחקנו מדי, בחיים המודרניים, מטבע זה, ועלינו לבקש משהו ממנו בחזרה? הזכרנו בקצרה כמה מן ההוגים שעסקו בסוגיות אלו - לוק, רוסו, רולס - בעיקר כהזמנה למחקר עצמאי מצד התלמידים.
לאחר ההפסקה התכנסנו שוב וקראנו את המחזור 'כתוב בעיפרון בקרון החתום' של פגיס. רבים מבין הקבוצה הכירו רק את השיר השני במחזור, מבעד למקום הכבוד שתפס לעצמו בטקסי הזיכרון, והתפלאו לגלות שהשיר הוא רק חלק אחד מתוך היצירה. קראנו את המחזור ברצף, ואז שוב. התגובות היו אוהדות וסקרניות. רתם ביקשה מחברות הקבוצה לנסות לבחון רק את הכותרות של כל שיר במחזור ולתאר את הסיפור שהן מספרות. לאחר מכן שוחחנו על האופן בו פגיס הופך במושגים מלאי המטען המאפיינים את הזיכרון הקולקטיבי של השואה: קרון, מסדר, עדות, תשלומים... קיווינו עוד להספיק לדון בכל שיר בנפרד כשגילינו שתם הזמן, וכמו תמיד - יצאנו בתחושה שעשינו המון ולא הספקנו כלום.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין
בוקר, הפגישה אתמול היתה קצרה ומרוכזת, שיעור אחרון לפני בגרות. התמקדנו בחלק שעוסק באקסיסטנציאליזם, קאמי והמיתוס, סארטר והמבט. בקאמי עסקנו במשמעות האבסורד, במשבר הקיומי ובתקווה שהוא מייצר, באופן בו המרד המתמשך הוא עצם המשמעות הקיומית. בסרט עסקנו באופן בו הזולת מהווה אובייקט מסוג אחר, כזה ששואב את העולם מהסובייקט-עצמי. בחנו זאת לאור התופעות שסרטר מתאר בספר ובמיוחד המבט בחור המנעול. ראינו כיצד סרטר מגיע אל האני מנקודת מבט של תחושה בלתי אמצעית, הנוכחות, זאת לעומת המהלך של דקארט שמגיע אל האני דרך האמצעי של ההיסק הלוגי. לאור זאת גם ראינו את האופן בו סרטר ממקם את הזולת. כמי שדרכו מוגדר האני , ולא האני כנקודת מוצא, וכן האופן בו תפיסת העצמי שלנו זקוקה לו שכן הוא מי שנמצא מאחורי תודעת עצמי כמו בושה או אשמה.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של הודיה בונן אלק:
אתמול התקיימה בחינת המתכונת. קדמו לבחינה יום מרוכז בחופשת פסח לחזרה על היחידה הרביעית והגשת תרגילי כתיבה על היחידה החמישית, עליהן קיבלו הבנות משוב מפורט. מאמינה בהן ובטוחה שהצליחו.
Comments