במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' המשולבת של רותם וגנר ועומר בן דוד:
אתמול המשכנו את המסע שלנו בעקבות האודיסאה.
פתחנו בשחזור קצר של הפרק שלמדנו בשבוע שעבר ומכאן המשכנו במשימה שהתחלנו בה בסוף השיעור הקודם – התחלקנו לחברותות וכל אחת מהן קראה ולמדה סיפור אחד מהרפתקאות אודיסאוס, המסופרות על ידו בפני הפייאקים, והמחיזה אותו.
החברותות עבדו בחדווה ולבסוף התכנסנו והקטעים המומחזים עלו בפנינו בזה אחר זה: קיקלופ ראפר, קירקה בכובע צמר, צווחות בארץ המתים ופרי הליוס. עוד הזכרנו כמה הרפתקאות "קטנות" – עיר הקיקונים, ארץ אוכלי הלוטוס, הסירנות, סקילה וכריבדיס.
ולאחר שנפרסו לפנינו והכרנו אותן היטב התמודדנו עם השאלה מה התפקיד של ההרפתקאות האלה במהלך הגדול של האודיסאה? מה הן תורמות לסיפור, לעלילה ולדמותו של אודיסאוס?
עלו הרבה רעיונות טובים: ההרפתקאות מאירות את דמות הגיבור רבת הפנים של אודיסאוס שהוא גם סקרן, חובב סכנות ורב תחבולות וגם בכין, אכזר, יהיר והישרדותי (היתה התיחסות רבה לכך הוא לא מגלה שום אחריות כלפי אנשיו המושמדים בזה אחר זה); יש להן פונקציה עלילתית, למשל פרשת פוליפמוס מנמקת את נקמתו של פוסידון באודיסאוס שגורמת להארכת מסעו, והאובדן ההדרגתי של אנשיו מסביר איך זה שנותר לבדו; הן מהנות ומענגות ומושכות את לב המאזינים. עוד שמנו לב שהן חושפות את הכפילות שמאפיינת את שיבתו המתארכת של אודיסאוס לאיתקה – מצד אחד הוא משתוקק לשוב לביתו ומצד שני הוא נמשך אחר יצרו וסקרנותו, כלומר הוא משתוקק לעצם המסע. ועוד ראינו שסיפור ההרפתקאות של אודיסאוס מגולל לפנינו לראשונה את מה שארע לו מהפלגתו מטרויה כעשר שנים קודם לכן ועד הגעתו אל ארץ הפייקאים, ומאיר צד נוסף בדמותו – שהוא מספר סיפורים, בדאי, שיודע לשבות את לב שומעיו. ועוד דיברנו על התמה של השכחה וההשכחה שעולה שוב ושוב במהלך ההרפתקאות ונקשרת לשאלת הזהות של אודיסאוס והחשש שמלווה את מסעו, שמא ישכח את יעודו ושמא ישכח על ידי אוהביו.
אחרי ההפסקה עברנו להקראה של הפרק הבא – פרק 19, וזאת לאחר שהשלמנו כמה פרטים חשובים מהפרקים שדילגנו עליהם.
בפרק זה ראינו את התחכום הרב שבו אודיסאוס מתכנן את שיבתו לביתו, ואת האופן שבו הוא משתמש בהתחזות ובסיפורים בדויים בכדי לבחון את נאמנותם של בני ביתו ושאר הנוכחים ובה בעת בשביל לעורר בליבה של פנלופה את הרגש שיאפשר לה להכיר בו ולקבל אותו לכשיתגלה בפניה. קראנו את הסיפור המפליא על גילוי הצלקת על ידי אוריקליאה, אומנתו הזקנה של אודיסאוס. חזרנו לשאלת הזהות של אודיסאוס שהעלנו במפגש הראשון על האודיסאה וראינו שהמספר של הומרוס מציע סימני זיהוי מזהירים: הכלב הזקן, הצלקת, והירי בקשת. סימנים נוספים נפגוש בפרק הבא.
בכיתה יא' של קובי אסולין:
הפגישה אתמול החלה בחזרה קצרה על יום מהשבוע הקודם, לאחר מכן המשכנו קריאה ביום. עסקנו בשאלה מדוע חייבת להיות סיבה לקיומו של דבר מבחינה אמפירציסטית וראינו לפי יום שלא ניתן לזהות הכרח כזה. הבחינה הפילוסופית לא מצליחה אנליטית, פנים תודעתית, ולא אמפירית לזהות הכרח כזה. לאחר מכן פנינו לשאלה המרכזית, בהינתן שתי תופעות האם ניתן ומה ניתן לזהות אמפירית מבחינת היחסים ביניהם.
ראינו שהמירב שניתן הוא קרבה עד כדי מגע וקדימות בזמן. מה שעולה לפי יום הוא שסיבתיות כיחס הוא פשוט הרגל. אביגיל שאלה יפה , אם כן כיצד מי שלא הורגל ביחסי חזרתיות ביחס לתופעה מסוימת מצליח לזהות סיבתיות. התשובה של יום היא שאנו מתרגלים לסיבתיות כיחס כללי ולא רק ביחס לתופעה מסוימת. אז כמובן נשאלת השאלה כיצד ילדים מצליחים להפעיל סיבתיות ללא תרגול מתאים. החלק השני בשיעור ניסה לראות את ת הרלוונטיות של הדיון של יום לדיון המדעי כיום. הצגתי לתלמידים את עבודתו של כהנמן זוכה פרס נובל באשר להבחנה בין שתי מערכות חשיבה , זו המהירה וזו האיטית. דרך כל מיני דוגמאות מספרו לחשוב מהר , לחשוב לאט, ראינו כיצד אנו נוטים לפעול תחת מיסקונספציות של חשיבה מהירה . ראינו למעשה בדומה ליום, שאנו נוטים להשליך על המציאות יחסים של סיבתיות במקום שבו היחס הוא סטטיסטי בלבד, כזה של קורלציה. הדיון של יום חושף אותנו להבדל בין חשיבה מדודה ןמדעית לבין חשיבה מהירה פסיכולוגית . להתראות .
בכיתה יא' של יעל אבוקרט קליין:
את השיעור התחלתי בנזיפה בבנות הכיתה על כך שלא הודיעו לי על היעדרויות בשבוע שעבר בו הגעתי וגיליתי שיש חצי כיתה. ואז עשינו תרגיל כתיבה. הקראתי את השאלות המוסריות שהן העלו בתרגיל דילמת הקרונית וביקשתי שיבחרו אחת מהן ויענו עליה. כל אחת הקריאה בתורה את תשובתה ושוב מצאתי שצריך לדייק אותן. לא מבחינת דעתן, אלא להבהיר איפה הן בעצם ענו על שאלה אחרת ולא על זו שבחרו, מה ההבדל בין תשובה שמתייחסת למצב ספציפי לתשובה מהותית או עקרונית, מה ההבדל הדק אך המהותי בין שאלה אחת לאחרת וכולי. לאחר כל ההקראות בחרנו שאלה אחת לדיון כללי, את זו שתשובתה של נינה עוררה בכולנו רצון להתייחס אליה: "האם זה מוסרי להרוג אדם בכדי להציל אחרים?" התדיינו עם חפץ דיבור.
לאחר ההפסקה התקדמנו לשאלות הבאות מתרגיל דילמת הקרונית. עד כה דנו בשאלות המוסריות שעלו מהדילמה, ובחלק מהתשובות שלהן. כעת הן ענו על השאלה "איזה עוד שיקולים או עקרונות עומדים על הפרק בסיטואציה כזו?" העלו שיקולים מעיינים עדים, חוק, משפט, עונש, מצב פיזי ומרחבי של הנהג, מצב מנטאלי / פסיכולוגי של הנהג, שיקול כמותי, השלכות פסיכולוגיות שיעלו אחר כך בעקבות בחירה... עברנו לשאלה: האם היית מזיזה את הידית בכדי להרוג אחד ולהציל חמישה? הבהרתי שהתשובה אמורה להיות, איך קאנט אוהב לומר, "תבונית אפריורית". זאת אומרת לא לזלוג לתשובה על השאלה "האם הייתי מצליחה לתפקד פיסית ופסיכולוגית באותו רגע?" אלא מה הן חושבות שצריך לעשות במצב כזה גם אם לא ברור איך היו מתפקדות בפועל. בהתרגשות ובחרדת קודש ענינו בזו אחר זו, הרוב המוחץ היה מזיז את הידית. לשתיים (ואני ביניהן) אין עדיין תשובה. ואחת לא הייתה מזיזה. אחר כך עברנו לדיון על הקריטריונים שהיו יכולים להשפיע על ההחלטה. מידע כלשהו על הנמצאים במסילה והן ענו: עבריינים, גיל, מצב בריאותי (חולים סופניים) , משפחות, המידע על התרופה לסרטן שנמצא בראש של אחד מהם, וגם האם עלו על המסילה בכוונה או בטעות. כשבאתי לברר עם אסף, מה זאת אומרת "בכוונה או בטעות", ביצעתי פשע שלא ייסלח, אמרתי " אתה מתכוון לטעות רשלנית? או האם קפצו על המסילה להתאבד? אנה קרנינה סטייל?" ואז נינה הניפה את ידיה וקראה ביאוש "לאאאא". אבוי לי, מסתבר שהיא באמצע אנה קרנינה ו"עשיתי לה ספויילר". התנצלתי מעמקי נשמתי, וניחמתי בכך שהמזל הוא שעד שהיא תגיע לסוף היא תספיק לשכוח את זה, וגם בכל מקרה, מזלנו שאצל טולסטוי חוויית הקריאה היא התכלית בפני עצמה וחוויה אסתטית לאורך כל הדרך, ובה נמצאות המשמעויות ולא רק בסוף.
בכיתה יב' של יונתן דיין:
אתמול התחלנו (קשה לומר בקול תרועה) את מרתון החזרה לבגרות שלנו, שייפרס על פני 11 מפגשים עד המתכונת. פרסתי בפני התלמידים את התכנית ויצאנו לדרך. את הקישור בין יחידת אסתטיקה חזרה אל האתיקה הפקדתי בידיו של ויטגנשטיין, שעם הטקסט שלו על אסתטיקה נעלנו את המפגש הקודם, ואת החזרה אל שדה האתיקה בפעם הזאת פתחנו עם קריאת ההרצאה שלו על האתיקה, ועם ההבנה המעוררת, שבמסגרת גבולות השפה, אין כמעט דבר שנוכל לחשוב ולומר על תחומי הערכים המוחלטים. ומשם, בקפיצה נועזת, צללנו חזרה לקריאה באפולוגיה. חילצנו תמות מתוך הטקסט, וכתבנו עליהן כמה שורות שיהוו יחד סיכום שאיתו יוכלו להמשיך הלאה. לאורך הדרך הזו אצטרך לדייק את צורת ההוראה כך שתתאם לצורך שלהם לידע בהיר, מונגש, ממוקד. שאלות התרגול ששיבצתי בין השיעורים, יתמכו בתקווה את הכוונה הזו.
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של הודיה בונן :
המשכנו בקריאת הנובלה "מות איוואן איליץ'" והגענו כמעט עד סופה. ערכנו סדר באירועים ובדמויות ושוחחנו על התמות העולות ממנה. הבנות שמו לב למלל המועט שמוקדש לאירועים טראגיים כמו מות הילדים בנובלה, אל מול החלקים שעוסקים בעניינים חיצוניים כמו מעמד, בגדים וכסף. בשלב מסוים התפתחה שיחה מעניינת הנוגעת למעמד האישה באותן השנים ולתפיסת הזוגיות שעולה מהטקסט של טולסטוי. חלק מהבנות טענו שגם היום נישואים מהווים דרך להתקדמות בסולם החברתי.
סיימנו במטלת כתיבה שנתתי להן, "עיצוב הבית בשיטת איוואן איליץ'". ביקשתי מהן גם לצטט משפטים חשובים שתומכים בטיעון שהן מעלות. מלאכת עיצוב הבית בה עסק איוואן איליץ' בזמן נפילתו רבת המשמעות והקשר שלה לתפיסת העולם של המשפחה נמצאים במפורש בנובלה. אבל, אולי לאור השעה המאוחרת, הבנות התקשו לכתוב ועלו התנגדויות (חביבות) אצל חלק מהן לכתיבת תשובה במחברת. הן העדיפו לענות בעל פה או לצייר את התשובה... בסופו של דבר הן ביצעו את המטלה בקבוצות, וסך הכל ענו יפה. נראה לי שמצפה לי עבודה בתחום הזה, להרגיל אותן להביא מחברות, לסמן משפטים חשובים בטקסט ולכתוב תשובות מקיפות יותר. נמשיך עם איוואן איליץ' גם בשבוע הבא.
Comments