שבוע עשירי בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.
בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן
"באותו הנהר לא בוהים פעמיים" : לאחר שעברנו כברת דרך משותפת, את השיעור הקדשנו לכתיבת חיבור מסכם ויצירתי שקושר בין המיתוסים ובין הפילוסופים הפרסוקרטים.
נתנו להם תרגיל :
א. לבחור פילוסוף מהפרסוקרטים למדנו, ולבחור עיקרון אחד בלבד שלו. (למשל הרקליטוס- לא נכנסים פעמיים לאותו הנהר. פרמנידס- ההוויה אחידה ויש רק יש. עולם התופעות הוא אשליה. תאלס- המים נמצאים בהכל והם מקור כל הדברים. ב. לבחור דמות מהמית'וסים שלמדנו בתוך סיטואציה אחת. (למשל: פרומתאוס מגניב לאדם את האש. נרקיסוס המתאהב בצלם של עצמו בבואת המים. אודיסאוס במפגש עם קיקלופ וכולי..) ג. לתאר את הסיטואציה המיתית במילים שלהם לאו דווקא בדיוק כמו במיתוס הכתוב אלא ביצירתיות ונימה אישית. בהמשך התיאור, להכניס לסיטואציה את הפילוסוף וליצור מפגש בו מתפתח ביניהם דיאלוג, כאשר בתוך הדיאלוג יעלה באופן מובן וברור העיקרון הפילוסופי שבחרו.
את התרגיל הכרנו להם לפני החופשה והם התבקשו להגיע לשיעור לאחר שכבר בחרו בחופשה את הפילוסוף והסיטואציה עליהם יכתבו. במהלך השעה הראשונה הכיתה עבדה על הכתיבה, סייענו להן כמובן בכל מה שצריך. במהלך השעה השנייה הקראנו את החיבורים, עם פידבק קצרצר, כאשר מי שבחרו לא להקריא שלחו לנו את זה בכתב.
רבים מהם שמחו להקריא, וחלקם אף המחיזו. הייתה אוירה טובה ומפרגנת בכיתה, ומתחילים כבר להרגיש את ניצני האיחוד ביניהם. הכתיבה באופן טבעי בוסרית וראשונית. ניכר שהחלק של הדיאלוג הפילוסופי הוא ממש בתחילת דרכו. הם עוד לא הבינו כיצד מציגים עיקרון, באופן מבוסס, גם אם קצר. זה עוד דורש עבודה רבה, מעטים ביותר הציגו זאת ממש כדיאלוג שניתן לחלץ מהגוף שלו את העיקרון הפילוסופי בצורה שלמה וראויה. אך נהנינו ואנו בתחילת דרכנו.
החיבור של אורי:
הנהר היה שקט. כל אנשי הכפר היו בבתיהם, ועל גבי המים השתקף הירח. הירח... ונרקיסוס. פניו הקורנות נישאו כמו תמיד על פני המים. נרקיסוס בהה עמוק לתוך עיניו של עצמו. הוא הרגיש הכל, ולא הרגיש כלום. רצון לגעת, ללא מימוש. חוויה כה עמוקה של תשוקה, רצון, והערכה אין סופית... אפשר פשוט להישאר כאן לנצח.
"סליחה?" נרקיסוס שמע לפתע. לאט ובבלבול, הוא הרים את מבטו לעבר האדם אשר פצה פה (אני יודעת, מפתיע!).
"אתה יודע שלא בוהים באותו הנהר פעמיים, נכון?"
אמר האיש שעמד לפתע מימינו של נרקיסוס.
נרקיסוס בהה עמוק לתוך עיניו של האיש, הפעם לא בהערכה, אלא בבלבול. "מה?"
"בלתי אפשרי לך לבהות כל יום באותו הנהר".
נרקיסוס לא ידע מי האיש, או למה הזקן שלו ארוך כל כך, או למה הוא אוחז בסנטרו ובוהה על האופק בגבה מורמת.
"אתה...אתה בוודאי טועה." אמר נרקיסוס, "הרי אני כל יום כאן, וכל יום אני מרכין עיני לנהר, ואם יורשה לי לשתף, פוגש שם את הגבר הכי שרמנטי וחתיך שראיתי בחיי." "אבל, בחור צעיר," ענה לו האיש, "זרם בנהר, יש?" לאחר מכן הוא ענה לעצמו. "כמובן שיש! הנה, אתה רואה שם, במעלה הזרם, את המקל שנשבר קודם לכן בעץ שמעלינו? הנה, הוא מגיע לכיוונינו, והנה, הוא עבר אותנו. המקל עשה הזאת מכיוון שהמים אחזו בו, חלפו על פנינו, ואיתם המקל. המסקנה היא - כבר אינך מביט באותם המים."
נרקיסוס לקח רגע לעכל את המידע. זה היה הרבה מידע.
"אבל, אני לא מביט במים, אני מביט בהשתקפות..."
"זה גם רלוונטי לתאוריה שלי!" אמר האיש בהתרגשות. נרקיסוס החל לחשוב שהוא רק חיכה שמישהו ישאל. "הרי אילו לא רק המים שזזים בעולם, כל כך הרבה דברים אחרים זזים ומשתנים! אפילו ההשתקפות שלך, גם היא משתנה כל הזמן!"
"מה?" אמר נרקיסוס. "באמת?"
"כן! אף אחד לא נשאר אותו הדבר וזהו. אנחנו מתבגרים, ולבסוף, מתפגרים. עינינו הופכות חלביות, גופנו יורד קומה, ועל פנינו נחרשים קמטים. זהו מעגל החיים, היקום, וכל דבר קיים! וואו זה היה מרגש. תודה על ההזדמנות לדבר על השקפת העולם שלי שהיא בכלל לא אובססיה. אני הרקליטוס, דרך אגב."
האיש הושיט את ידו ללחיצה. נרקיסוס לא לחץ אותה, רק בהה בה בהבעה לא ברורה.
"אז...הרקליטוס," אמר נרקיסוס.
"כן?"
"אמרת לי עכשיו שיש לי קמטים?"
בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין
אתמול פתחנו עם המשך המהלך הקרטזיאני. הזכרתי להם את המוטיבציה העומדת בבסיס הפרויקט, וחזרנו בזריזות יחסית על שלבי הספק הראשונים עד להגעה אל טיעון האל החלום ואחריו אל האל הרמאי. במהלך העיסוק בטיעון החלום, סביב הטענה שהתודעה יוצרת דימויים, חדשים ופרועים ככל שיהיו, על בסיס חומרי גלם המוכרים לה מלפנים, התפתחה שיחה מעניינת על בינה מלאכותית מול תוצרי התבונה האנושית. השתמשנו בקטגוריה של 'החדש', על מנת לנסות לעמוד על ההבדלים ביניהן. על בסיס מה נוכל לקבוע שיציר/ה חדשים הם אמנם חדשים? האם על יסוד היחסים הסופיים המתקיימים בתוכם בין היחידות הגולמיות, דוגמת סדר התווים והמרווחים ביצירה מוזיקלית חדשה? או שמא על בסיס הרשמים שמעורר המפגש איתה. לאחר השלמת מהלך הספק, עברנו אל ההגיון השני עם החיפוש אחר נקודת המשען הארכימדית. במפגשים הבאים נמשיך אל הדיון של דקרט בשאלת מהו האדם. כרגע התכנית להמשך היא לגעת בסוגיית ההוכחות לקיום האל, מתוך מטרה לקרוא בהמשך הדרך את פסקל סביב אותן שאלות, ולהפגיש אותם זה מול זה. בהמשך המפגש, עם קפקא, יישמנו את המסקנות אליהן הגענו במפגש הקודם, לפני חנוכה. חזרנו לקריאה בנובלה הקפקאית, בחלוקה לשלוש קבוצות: יונתן נגה ונגה. כל קבוצה ישבה בחדר אחר וקראה קריאה צמודה והפעם מתוך חוברות מודפסות. ההבדל היה גדול והזכיר את הידוע - שקריאה בקבוצה קטנה מאפשרת יותר. הגדרנו שנסיים את החלק האמצעי של "הגלגול" ואכן שלוש הקבוצות הגיעו לחלק השלישי והאחרון. הודענו לתלמידים שעליהם לקרוא בבית עשרה עמודים מתוך החלק האחרון לקראת המפגש הבא וזאת על מנת שנוכל להתקדם אל הסיום ולעבור לתרגיל בריאת מאמר. לאחר שקראנו בקבוצות התכנסנו חזרה לקבוצה אחת ורשמנו לעצמנו את המחשבות שעלו בדיונים תוך כדי קריאה. למשל: תלמיד אמר שהנפת ידו של האב וזריקת התפוח על גבו של גריגור, מזכירה לו את הנפת המאכלת של אברהם בסיפור העקידה, כאשר התפרצותה של האם לסצנה מזכירה לו את הופעת האיל בסבך. תלמידה אחרת ציינה שהרגע שבו נכנסת האם לתוך "שדה הקרב", כשבכל צעד נושר ממנה בגד נוסף (היא מתקפלת כמו בצל) - הוא רגע סוריאליסטי, בפרט שהוא מסתיים עם מזיגה מוחלטת של דמות האם בדמות האב. דברנו על העילפון של האם ותהינו אם הוא מבטא חוסר יכולת להתמודד או חוסר רצון... גם סוגיית השליטה והמאבק ה(לא)סמוי על דומיננטיות, בין גרטה לאב, עלתה בקריאות השונות. המימד הקומי של הסיטואציה לא חמק מעינינו וגם אליו התייחסנו בשיחתנו. סיימנו את המפגש בתהייה כיצד תיגמר הסאגה האומללה הזאת.
בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד
היינו אמורים להתחיל פרק חדש, שיתחלק בין אסתטיקה ושירה. מכיוון שעומר לא יכול היה להגיע הקדשנו את כל המפגש לשירה. מתנצלת על אורך הסיכום. אלהי הפרטים הקטנים וכו'.
פתחנו בדיון קצר על אודות מהי שירה ומה מבחין אותה מסוגות ספרותיות אחרות. הזכרתי להם את מקומה של השירה הלירית ביחס לאפיקה ולדרמה בספרות היוונית הקדומה – הבחנה שכבר הזכרנו בתחילת כיתה י'. העלנו מאפיינים שונים של שירה, והדגשתי שעל אף שקשה להגדיר אותה, בכל זאת אפשר לומר שהשירה היא הצורה הספרותית היחידה שמחזירה למילים את האיכויות החומריות-צליליות-ריתמיות-מוסיקליות שלהן. הדגמנו את זה על יונתן הקטן, וראינו שאפשר למצוא חלופות רבות לתוכנו של המשפט יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן אבל מה שמייחד את שתי השורות הפותחות את השיר הוא המוסיקליות והריתמוס שנובעים מסוגים שונים של חזרות: במצלול, במשקל ומהאופן בו נחתך המשפט.
מכאן עברנו לקריאה בארבעה שירים ארס-פואטיים שמהם אפשר יהיה ללמוד מהי שירה יותר מכל דיון תיאורטי. הזכרתי מהי שירה ארס-פואטית ומה מקור המושג הזה.
פתחנו בשיר פואטיקה קטנה מאת דן פגיס. שאלנו על הכותרת וקראנו אותו שורה אחר שורה, בית אחר בית. ראינו שהשיר עשוי כמעין מדריך לכותב שירה, שיש לו נמען פנימי. אלמה הציעה שהדובר פונה אל עצמו ועלתה גם האפשרות שהוא פונה אל כל נמען שהוא, ובכלל זה הקורא. בכל אופן, מדריך לא פשוט שמייצר ציפיות ופורע אותן. ראינו שהבית הראשון הנפתח בהצהרה שמותר לכתוב הכל, מצטמצם באופן מפתיע ואירוני לצלילים, אותיות ותגים, כלומר ליסודות המרכיבים את המילים ולא למילים עצמן. אולי, חשבנו, זה מסביר את הפואטיקה הקטנה. בבית השני זיהינו את האלוזיה לדברי יצחק, הקול קול יעקב והידיים ידי עשו, ראינו שבבית זה הדרישה היא לאמירת אמת, והפלגנו קצת לעניין של שירה באמת, ובבית השלישי הופתענו שוב מתפנית חדה במהלכן של ההוראות לכתיבת שירה, וניסינו להבין מה משמעות המטאפורה שמע בקול הדף הריק. עלו כל מיני אפשרויות.
ראינו שהשיר הוא מתוחכם, מאופק, מדויק, ומעמיד את השירה על איזה סף דק מאד שבין כתיבה להימנעות מכתיבה, שבין דיבור לשתיקה.
עברנו לשיר תאורה מילולית מאת מאיר ויזלטיר. שאלנו על הכותרת והרחבנו קצת בדיון אודות מהי מטאפורה ומהו צירוף מטאפורי. ציינו שהצירוף המסוים הזה מסמיך מונח טכנולוגי מודרני – תאורה – למונח מתחום הלשון – מילולית. שוב קראנו שורה אחר שורה. שאלנו מהו פועל חריג ומה זה ידין. ראינו שהשיר מתאר איך נוצר שיר או מהו שיר מתוך דיון לשוני ועם זאת הוא מפליג משם באופן בלתי צפוי. דיברנו על האור בציורי רמברנדט והתייחסנו לדימוי יוצא הדופן הזה, כאור צהב בציורי רמברנדט, שמעתיק את השיר למחוז אחר לחלוטין ומציף את השיר ביחס העדין והלא לחלוטין מוסבר שבין אור לדמות בציורים הכה סמיכים-קודרים-עמוקים-מזהירים של רמברנדט. איך אפשר לומר זאת אחרת? אי אפשר. הזכרתי להם את המונח דה-אומטיזציה או הזרה שטבעו הפורמליסטים הרוסיים והתייחסנו לתפקיד שלו בשיר הזה ובתפיסת השירה והאומנות שעולה ממנו.
יצאנו להפסקה.
כשחזרנו קראנו שני שירים נוספים:
ספר שירי מאת רחל בלובשטיין – שהיה יותר פשוט להבנה. קראנו שורה אחר שורה וציינו שהוא מתחיל מרגש, ושהוא עמוס בתארים של כאב. הצבענו על הניגוד שבין חוויית הכאב לבין המרתה לשיר העשוי כמחרוזת מלבבת. בהקשר זה זיהינו את מבנה החריזה, הגדרנו מהי חריזה, והקשבנו למשקל. בבית השני הבהרנו את המילים הלא מובנות וראינו שתהליך החשיפה של המכאובים מוצג בסופו של השיר כתהליך שבו הרגש הכמוס והאישי ביותר מושלך אל הגסות והקהות של הקורא, שמשול למי שממשש סחורה בשוק.
דיברנו על ההבדל שבין השיר של רחל לשירים של פגיס וויזלטיר. התיחסתי לתקופה ולמקום שבהם רחל פעלה ולמאפיינים הרומנטיים: הרגש כמקור השיר, האסתטיזציה, ולבסוף הבזות שבחשיפה. יולי חשבה שיש כאן הבדל מגדרי, כלומר שהשיר הזה הוא נשי לעומת קודמיו. הרחבתי מעט ביחס למודרניזם נוסח פגיס וויזלטיר, לפניה ללשון דיבור, לשכלתנות, לתביעה לאי זיוף ולאי יפיוף ובכלל לאופן שבו כל דור שירי או אסכולה שירית מגדירים מחדש את מושג האמת שאליו מחויבת השירה.
השיר האחרון שקראנו הוא [הנה העצים – שיר חסר כותרת] מאת נתן אלתרמן. שוב קראנו שורה אחר שורה ובית אחר בית. ראינו שהשיר נמסר מדובר בגוף ראשון וניסינו להבין למה הוא מופיע באופן מוצהר רק בשורה השלישית. העלנו את המחשבה ששתי השורות הראשונות מתארות ישויות של טבע, עצים ועלים, אוויר, תוך האנשה שלהן מצד אחד, ותוך ניסיון להציג אותן כעומדות בפני עצמן, לכאורה ללא מבט אנושי שמוטל עליהן, מצד שני. הרחבתי קצת ליחסים הסבוכים שבין אדם לטבע בשירה ובכלל, לשפה שחוצצת בין האדם לטבע ולאי האפשרות להימנע ממידה של האנשה. חזרנו לשיר וראינו שבדיוק בזה הוא עוסק, בניסיון המוצהר במפורש של הדובר לגעת בליבם של מראות הטבע ולא לכתוב אליהם. התעכבנו על אליהם, והופתענו שהוא מבקש לכתוב אל העצים והאוויר ולא עליהם. ניסינו להבין מה זאת אומרת לגעת בליבם ופנינו לבית השני, שהוא סתום במיוחד. יולי הזכירה את יוסף שנשלח אל אחיו ואורי הזכיר את דוד הצעיר שנשלח את אחיו וחשבנו ששני המקורות האלה נוכחים כאן ועם זאת עדיין קשה להסביר מה משמעות היחס האחאי הזה אל ישויות הטבע הגדולות. יולי ואורי הציעו שעצם הפניה אל מין עולם ארכאי שבו נושאים מצרכי יסוד, פת במלח ומים בדלי, היא עצמה דרך לגעת בלב הדברים. זאת מתוך תפיסה שבעבר יחסי אדם וטבע היו קרובים יותר. הספקנו להתיחס לצרוף לאור ולרוחב, ואיך הוא הופך את הביטוי לאורך ולרוחב למרחב מופשט וחובק כל. העלנו השערות מה מציין אבינו, אלהים, או אולי אלהים במובנו כטבע. ולא הספקנו לסכם את המחשבות על השיר. נמשיך בפעם הבאה.
בסך הכל ועל אף שהם לא מורגלים בקריאת שירה מארבע וחצי עד שמונה בערב רובם היו שותפים פעילים בקריאה ובדיון. נדמה לי שלא היה להם קל ועוד נדמה לי שהבינו משהו על המלאכה העדינה הזו, אולי בזכות זה שפתחנו בפואטיקה קטנה.
מילות מפתח -
Comments