המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
המפגש אתמול החל עם קריאה מחודשת בסיפורו של ריימונד קארבר "כל-כך הרבה מים, כל-כך קרוב הביתה", וביקשנו שסבב התגובות לאחר הקריאה יתמקד בשאלת שאלות ולא בקביעת עמדות נחרצות לקראת העבודה בחברותות שהגיעה מיד לאחר מכן. לראשונה השנה פיצלנו אותם לקבוצות עבודה שעבדו היטב. הקבוצות נדרשו לבחור משימה אחת מבין ארבע אפשרויות שהציעה בחינה פילוסופית-ספרותית מתוך זווית מסוימת.
הכוונה המקורית היתה לאסוף את התוצרים במליאה לאחר ההפסקה אבל בפועל כלל הקבוצות בחרו במשימה אחת, שעסקה בנושא של סולידריות נשית ואחווה גברית, ולכן ניהלנו דיון משותף מתוך ניסיון לגעת במשימות שלא נבחרו. היתה שיחה ערה, הרבה תלמידים ביקשו להתבטא. הדיון הארוך הגיע על חשבון תרגיל כתיבה אישי שתוכנן לנעילת המפגש.
אנחנו מקיימים דיאלוג סביב השאלה עד כמה לתת מקום לרצון של התלמידות להשמיע את קולן, כאשר השיקול שמנגד הוא לא למתוח מדי את יכולת ההקשבה של התלמידים שפחות איתנו, ולדאוג שבשלב הנוכחי, של בניית ישות הכיתה, תהיה הקפדה על ריתמוס, אקטיביות של התלמידים ותנועה ערה במטרה שלא לאבד תלמידים בשלב הזה.
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
פתחנו בתזכורת קצרה של המתרחש בסיפור, שנעשתה בביצוע לשלושה קולות של שלוש תלמידות. כלומר, תלמידה אחת פתחה, והתווספו אליה עוד שתים שחלקו/השלימו/ הציעו גרסה אחרת. רק מהתזכורת הזו אפשר היה לראות עד כמה קצכן הוא סיפור שלא נענה לסיכום או לפרפרזה.
סיימנו את הקריאה בקצכן. הקראנו את חלקו האחרון ושוחחנו עליו ומתוך הדיון בסופו חזרנו אל הסיפור כולו.
עקבנו אחר האופן שבו נוכח סיפור העקדה בסופו של הסיפור, והזכרנו את האלוזיות לסיפור העקדה שהופיעו קודם. התמודדנו עם הסוף הפתוח והרב משמעי של הסיפור, שעורר אי נחת מסוימת.
נתנו להם שתי משימות כתיבה ובקשנו שכל אחת ואחד יבחרו אחת מהן:
א. התבוננו בצילום של אוגוסט סאנדר על הכריכה (צילום שנקרא ילדים עיוורים) של ספר יוסף (קצכן הוא הסיפור הראשון בתוכו), ותארו מה יש בצילום ואיך הוא קשור לסיפור.
ב. בחרו משפט אחד מתוך הסיפור, והסבירו למה בחרתן.ם בו ובאיזה אופן הוא מאיר איזו תמצית של הסיפור בכללותו.
לאחר כעשר דקות של כתיבה חזרנו למעגל והקשבנו לדברים שכתבו; היו בהם דברים יפים מאד שהאירו את הסיפור המורכב והעצוב הזה מכל מיני זוויות.
אחרי ההפסקה, וכחלק מעיסוק בקצכן ובעולמו הספרותי הייחודי של יואל הופמן ערכנו הפלגה קצרה לעולם של הזן בודהיזם ולשירי הייקו. הצגנו בפניהם שירי הייקו מתוך הספר לאן נעלמו הקולות שתרגם יואל הופמן ויחד איתם איפיינו את הסוגה השירית הקצרצרה הזו.
לאחר שתיארנו אותה די הצורך ביקשנו שיכתבו שירי הייקו בעצמם תוך שמירה מירבית על המגבלות הצורניות. מה שנדמה בתחילה כמשימה פשוטה הסתבר כמשימה קשה למדי ובכל זאת הם כתבו הייקו נהדרים.
מכאן, ממש בקצה זמן השיעור, חזרנו לקצכן וראינו שיחידות הסיפור הקטנות של הופמן, משפטים ופסקאות, כתובים בעצם בפואטיקה ואסתטיקה שמקורה במחשבת הזן ובשירת הייקו, מה שמסביר את נקודת המבט יוצאת הדופן של קצכן על הסובב אותו, וגם את האיפוק, המינימליזם, והיופי שאין לו שיעור.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של קובי אסולין
המפגש אתמול התחיל בניסיון לסכם דברים שעלו בסוף השיעור הקודם. עמדנו על האופן שבו לעיתים אנו מנסים לקרוא תרבויות אחרות ותקופות קדומות תחת המונחים שלנו, משמע באופן אנכרוניסטי. לאחר מכן שוחחנו על האופן בו המיתולוגיה היוותה הסבר ביניים עד לעליית המדע והפילוסופיה, ואפשרה מבחינה זו השקטה של החרדה מפני התמודדות עם מבנה העולם. לאחר מכן פנינו לדיון במידה הטובה של אומץ כהכנה לדיאלוג לאכס.
התלמידים הביאו הגדרות משלהם וביחד ניסינו להתמודד עם השאלה האם ההגדרות הללו ממצות, מרחיבות מדי, מבטאות את משמעות האומץ וכד'. היה בהחלט דיון מעולה שלקח אותנו עד להפסקה המבורכת. לאחר ההפסקה ניסינו לעשות תרגיל תיאטרלי במסגרתו קראנו חלקים מהדיאלוג לאכס כפי שהם בתרגום המקורי ולצד זה תרגום לשפה הרגילה שלנו. בניגוד לציפיות התרגיל פחות עבד, התלמידים הרגישו מעט אבודים. לאור זאת הפסקנו את התרגיל ובמקום זה פנינו לדיון בשאלה של מהי ההגדרה של הגדרה. פה התפתח דיון ער , ויכוח שהתלהט, מה שלקח אותנו אל סוף השיעור. נתראה.
בכיתה יב' של יעל אבוקרט קליין
לפני השיעור שלחתי לתלמידות וידאו שלי משתתפת בריקוד המוני של פלמנקו מול הקהל הפתוח בנמל תל אביב בפלאש מוב למען השבת החטופים. כתבתי להן שמטרת השיתוף היא לא שוויץ אם כבר ההפך, הבכה עצמית. כתבתי שלרקוד בפומבי זה לא דבר שמאפיין אותי כלל, ובטח לא בריקוד שאני לא זוכרת אותו עד הסוף, וכשאני רק תלמידה זוטרה לצד מיטב הרקדניות המקצועיות ביותר בארץ, אבל שבהשראת ניטשה ובזכות זה שלמדנו אותו בדיוק בתקופה זו, החלטתי ללכת על החיים עצמם בצורתם החיונית ביותר. להתגבר על מה יחשבו ולא לתפוס עצמי ברצינות יתרה, לא לדפוק חשבון לאיך אני אראה ומה אם אטעה, (ועוד יצלמו את זה לרשת...) לא להסתכל על כך שאינני מושלמת. החלטתי בהשראת הגמל, להיכנס למים עם צפרדעים, להתגבר על הביישנות ולהילחם בקולות הפנימיים שמנתקים אותי מהחיים עצמם. הלכתי לרקוד את הכאב שלי על המצב ולהתפלל למען השבת החטופים באופן אסתטי. כשנכנסתי לכיתה תמר ישר אמרה שמאוד עודד אותה הסרטון ששלחתי והבחירה שעשיתי, ושאחרת מה הכל שווה. זה היה לי מאוד משמעותי לשמוע ממנה. ובכך סיכמתי שעם ניטשה סיימנו בלימודים אבל התחלנו ונמשיך בחיים. ותמיד יש לאן להתפתח ועל מה לעבוד.
ובמעבר ממש חד: מתחילות דקארט. לרגע מיקמתי אותן על ציר הזמן... יוונים עתיקים ימי הביניים, הזכרתי שניטשה וקאנט עוד לא נולדו, אנחנו בכנסייה ובסכולסטיקה.... ועכשיו נלמד את דקארט פורץ הדרך בתחומו ובזמנו. עשיתי להן הקדמה קצרה על האדם המרתק שהוא ועל השפעותיו על המתמטיקה וכולי. אחר כך נתתי תרגיל: כל אחת תכתוב דבר אחד שלמדה מההורים/ המורים שלה שהוא בטוח נכון, ואחד שהתגלה לה כלא נכון. הן כתבו והקריאו בזו אחר זו כשאני כותבת על הלוח בטבלת שני טורים: דברים בטוחים ואשליות. עלו דברים סופר מעניינים והשתעשענו, בשני הטורים היה מנעד רחב למשל באשליות אז בצד אחד "פיית שיניים" ובצד שני הגילוי שדובים לא ישנים כל החורף. וכך היה מעניין בטור ה"דברים הבטוחים" והתאפקתי לא להעביר את שאר השיעור בדיון שחופר את הטור הזה. (בגלל המלחמה ושזמננו התקצר, היה קשה להתאפק)
אחר כך הקראנו את השיר "שבחי הלימוד" של ברכט, שפותח את מקראת המטפיזיקה שלנו (שלצערי קצר הזמן היה בשביל לחגוג ממש את קבלתה היום לראשונה) קצת דיברנו עליו על "ידע זה כוח" וכולי ומשם קפצנו לקרוא את דקארט. אמרתי להן שלשמחתן ולמזלנו הוא כותב מקסים, שלא כנהוג ואחרי שהורידו גבה לאחר שהתקשו בקריאת ניטשה בשיעור האחרון, ואמרו שאני אומרת את זה על כולם קראתי אותן לסדר ולדיוק, ואמרתי שאני לא אומרת את זה על כולם, רק על אפלטון, ניטשה ודקארט! ושצריך להעריך פילוסופים שעושים לנו נעים אסתטית וכותבים נהיר. איך שהתחלנו להקריא הן מיד התחברו לעניין התמוגגו והסכימו איתי.
הקראנו כל קטע והסברנו במילים שלנו, עיבדנו את החומר והייתה חווית קריאה טובה. התעכבתי בכדי להסביר להן מה הכוונה בספק מתודי, עקרוני, ובהטלת ספק ביסודות במקורות ההכרה ולא בדיקת אמיתות של כל פרט שחיים שלמים לא מספיקים לה. הקראנו והגענו עד לטיעון החלום. היה מאוד מעניין.
כל עניין שעיבדנו הן נתנו דוגמאות מאוד עמוקות מחייהן, למשל, תלמידה שיתפה שכשהיתה קטנה והיתה לה שכנה משוגעת והיא תמיד חששה שאולי גם היא כזו ולא מודעת, או שיתפו על מחשבות של "אולי אני בחלום רצוף" שהיו להן, דיברנו על המקום הזה של מחשבה על המציאות שתוקפת אותנו הפילוסופיות ... ממש חבל שנגמר הזמן!! אוף. ועכשיו חופשת חנוכה. מחכה כבר לשיעור הבא. ומודה לדקארט שהוא כותב יפה... אני מרגישה שאני לא מאוזנת עדיין עד הסוף, אני עדיין בלחץ בגלל החיים שלי, מפונה מהבית שלי שהוא בסיס, וכל פעם יש משהו, והתנועה לאורנים מהמרכז מאתגרת ותמיד נלחצת מהמלחמה והשלכותיה, ונכנסת לכיתה לא רגועה ולפעמים שוכחת את עצמי במרדף אחרי החומר, ואז דקרט בא וכותב יפה ונגיש, ואז והתלמידות מתפעלות מזה בקול רם וזה מלטף את הנשמה.
.
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של הודיה בונן אלק:
לאחר יישור קו בנושא החומרים שנלמד לבגרות, התחלנו ברקע לספרות נשים שנכתבה בעברית. כתבנו על הלוח "דבורה עד דבורה" והבנות ניסו לנחש במי מדובר (דבורה הנביאה, הנביאה והשופטת, בעלת "שירת דבורה" והסופרת דבורה בארון שהחלה לפרסם במאה העשרים). שאלתי אותן כיצד יתכן שבתווך נשים לא כתבו כמעט בכלל, בעוד שגברים כתבו גם כתבו. התפתח דיון שנוגע להשכלת נשים, להדרת נשים, ועל גורמי השינוי שבזכותם הוקמו מוסדות חינוך גם לנשים יהודיות.
השווינו למצב אותו מתארת וירג'יניה וולף ב"חדר משלך", על החוב שחייבות כותבות באנגלית לנשים שכתבו לפניהן, והבנו שלכותבות בעברית אין כלל מסורת שכזו להישען עליה.
התעכבנו על הביוגרפיה של דבורה בארון, על הדמות הנזירית, החולנית, המסתגרת, ושאלנו אם יש קשר בין שלילת הגוף לבין ההתמסרות ליצירה.
על מה תכתוב כותבת הפרוזה הראשונה בעברית? עם השאלה הזו ניגשנו לסיפור "כריתות".
קראנו את הסיפור יחד, עצרנו לעתים קרובות כדי לפרש מילים וכדי להסביר מה מתרחש. הבנו שהמספרת היא בת הרב, שמסתכלת לאחור על מה שראתה בביתה. זיהינו את הציטוטים ההלכתיים שהיא משבצת (מה שמעיד על השכלה תורנית וידיעת הלכה). כמובן את הביקורת הנוקבת על יחס הממסד הגברי תורני לנשים שנקלעות לסיטואציה של גירושין, על אי השוויון, על הצער ועל השבר. סיימנו בהבנה מדוע הסיפור נקרא "כריתות" ועל החיבור שעושה בארון בין גירושין למוות.
Comments