זה מה שהתרחש אמש בקמפוס אורנים של בית החינוך שלנו:
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה י' של קובי אסולין
השיעור הוקדש כולו לחזרה על ניטשה לקראת בחינה מקיפה שאני מתכנן לערוך לאחר הפסח. דנו בשאלת מות האל והמשמעות התרבותית, שאלת הניהליזם, מושג האדם העליון של ניטשה , מוסר אדונים מוסר עבדים, השיטה הגניאולוגית, סגנון הכתיבה של ניטשה והקשר לעמדה הפילוסופית שלו, המתח בין הדיוניסי לאפוליני, העמדת האדם הפרטי והשאלות הקיומיות שמציקות לו במרכז הדיון וכן הדמיון בנקודות מסוימות בין ניטשה לפרויד ואריסטו. חג שמח לכולם
בכיתה י' של יעל אבוקרט קליין
הגעתי חדורת מטרה להספיק חומר על אריסטו לתוך כיתה של חמש תלמידות עייפות וסחוטות מחום ואפס מוטיבציה. הבנתי שהיתה בעיה עם הסעה וזה מסביר למה החצי השני של הכיתה לא כאן.
אז התחלנו בשיחה קזואלית והבנתי שאיתי מגיש פרויקט באנגלית על אותנטיות, והוא סיפר לי שהגיע להיידגר וסארטר וניטשה וכולי. זה גרם לי להתעורר מיד כי אלו הנושאים הפילוסופיים שבלבי אז במהלך השעה הקרובה הצגתי לו בקצרה ובהיקף שתואם גיל ופרויקט את הפילוסופיה הקיומית, עם הבהרה שטחית ותכליתית של מושג האותנטיות תוך דגש על אותנטיות אצל סארטר לעומת אותנטיות אצל היידגר. היה דיון על החירות, על אותנטיות כהכרה בחירות שלנו, כנגד הונאה עצמית.
לפי סרטר האדם הוא סך בחירותיו השחלתי כאן פזילה לאריסטו, שהוא התחיל עם עניין זה שהמעשים שלנו הם שעושים אותנו, כפי שנלמד ממש בשיעור הבא. היה נחמד ומרענן והמשכנו עם הנושא גם תוך כדי הצטרפות שאר הכיתה.
נשנשנו קצת אותנטיות מהיידגר, במחילה ובהבנה שזה מושג מקיף ועמוק מדי אצל היידגר, אך התייחסתי לאלמנט שאיתי חילץ מסיכומיו, המפגש עם המוות שמקרב לאותנטיות.
אחרי ההפסקה הגעתי חדורת מטרה ללמד אריסטו בתקווה שהפעם יצליח לי ... ודי הצליח. אריסטו אומר שאם נרצה להגשים את התכלית העליונה שהיא האושר, באופן שלא תלוי בגורל, עלינו לתרגל את הפעילות התואמת את הייחוד שלנו כמין, היסוד ההגיוני. אם כך או שעלינו לבצע את הפעילות השכלית עצמה שהיא העיון, או לפעול פעילות באשר היא באופן שמציית להיגיון. האופי שלנו הוא רצף פעולות ומנהגים. אנו בונים את האופי על ידי המעשים שלנו.
אופי שמכוון על ידי היסוד ההגיוני ושיגרה של פעולות ומנהגים המכוונים על ידי השכל הם שיביאו לנו את האושר. לא פעולה אחת תהפוך אותנו למאושרים כפי שלא סנונית אחת מבשרת את בוא האביב.
ואם נרצה להיות מאושרים עלינו לפעול את הפעולות הנכונות, באופן שמציית להיגיון ולעשות זאת כמה שיותר פעמים, וכך זה יהפוך לטבע שני. אחר כך קפצתי חזרה לסארטר שגם אצלו המעשים בתכלס הם מה שקובע מי אנחנו, אבל העביר ביקורת על אריסטו בכך אצל סארטר האדם הוא חירות, והארטה שלו לא קבוע מראש כמו במקרה הסכין והחדות, בעוד אריסטו קובע את הארטה כמתגשם בחיי השכל והעיון.
בכיתה יא' של יונתן דיין:
בהינתן החופשה הקרובה, והמעבר מהפילוסופיה האימפריציסטית ללימוד תורת ההכרה של קאנט, החלטתי להקדיש את השיעור אתמול לחזרה רחבה על המהלך שעשינו מתחילת השנה. יצרנו יחד על הלוח מפה גדולה של כל הפילוסופים שפגשנו מאז אוקטובר, דרך חלוקה רוחבית לארבעה נושאי ליבה מתוך המטפיזיקה: הכרה, ידיעה, נפש ואלוהים. הסתכלנו מה לכל אחד מהפילוסופים שלמדנו היה לומר על הנושאים השונים הללו, מתוך תקווה שהמפה תעזור לתלמידות להחזיק איזו תמונה של החומרים המופשטים שאנחנו לומדים לאורך השנה, ולמתוח חוט בין אפלטון לאגוסטינוס, ובין דקארט לשפינוזה. למרות הקושי להחזיק תמונה כזו בשעות הערב המוקדמות, קיבלתי מהן את הרושם שזה היה חיוני, ושאולי יש מקום ליותר סיכומי ביניים מהסוג הזה לאורך השנה. זה נראה בערך ככה...:
בכיתה יב' של עומר בן דוד:
ממש עוד רגע פסח, ורגע אחריו הבגרות, ואנחנו בעיצומה של חזרה אינטנסיבית על יחידת הלימוד באתיקה. הפעם על הפרק: האתיקה הקלאסית.
שוחחנו-נזכרנו באפולוגיה האפלטונית, בהאשמות כנגד סוקרטס ובתשובותיו אליהן, המלמדות על כמה מיסודות התורה המוסרית שלו. כך הגענו לדבר על האוידימוניה - ההקבלה בין המוסר לאושר, הנמצאת בלבה של אתיקת המידות.
עוד שוחחנו על כמה מהנגזרות שמייחס סוקרטס להקבלה זו: העובדה ש"אין אדם עושה עוול מרצונו" והחסינות המוסרית בפני פגעי המזל. שתי נקודות אלו היוו פתח נוח למעבר לאריסטו, החולק לגביהן על מורו, וכך גלשנו גם לחזרה על האתיקה הניקומאכית.
סיימנו בכמה מילים כלליות על אתיקת המידות כשיטה מוסרית ונפרדנו לנו לשלום, לחופשת פסח, שבמהלכה נגנוב לנו עוד איזה מפגש, לתגבר את מי שחש זקוק לכך.
במגמת הספרות:
בכיתה י' של איריס אליה כהן:
בוקר טוב, אתמול ברוח חג החירות שלנו הקרנתי לבנות שלי קטעים מתוך הסרט "12 שנים של עבדות" וקראנו את הפרק הראשון מתוך הספר, בין לבין דיברנו על העבדות באמריקה, על מלחמת האזרחים שלהם, על העובדה שהגזענות נמשכה עוד שנים לאחר ביטול העבדות, ראינו סרטון על רוזה פארקס ואגב כך דיברנו על חוקי הגרציה ומצב גטאות השחורים בארה"ב עד ימנו אלה. בשיעור השני קראנו שירים של לנגסטון יוז "צבעוני" ו"הכושי מדבר על נהרות", "שיר על נערה שחורה" ועל "פרי מוזר" של לואיס אלן והאזנו לביצוע של בילי הולידיי. את כל השירים הללו יצא לי לתרגם לפני שנים, ועל כן הקראנו את המקור האנגלי ואת התרגומים, דנו בהם ובמשמעויות הגלומות בשירה השחורה, הכה כואבת הזאת.
תרגיל הכתיבה שנתתי לילדים שואב השראה מהסרט שראינו בשבוע שעבר (ילדי גן העדן" - וביקשתי מהם להיזכר בסרט או סידרה שהגיבור או הגיבורה שבו את ליבם, כלומר, שהנפש שלהן יצאה אל אותו גיבור או גיבורה.
הבנות כתבו וסיפרו על דמויות רבות ומגוונות - מפורסט גאמפ ועד סוס הפרא של וולט דיסני. באמצעות התרגיל הזה ביקשתי להראות להן מהו עיצוב דמויות משובח, כיצד אנחנו מעמיקים ומרבדים מאפיינים של דמויות ספרותיות. היה שיעור נפלא.
מאחלת חג שמח ואהבה לכולם, ונסיעה טובה ליעלה הנפלאה שכיבדה אותנו אתמול בפיתות מאפה יד. (לא יאומן).
בכיתה יב' של חיה גלמן :
החלק הראשון של המפגש הוקדש לקריאה ביקורתית בחיבורים שהתלמידות כתבו על הסרט תלמה ולואיז. עברנו על כל חיבור בנפרד ובחנו אותו לפי כללי כתיבת החיבור שלמדנו ובעיקר בדקנו אם החיבור מעמיד טענה מרכזית, מהי הטענה והאם היא מטופלת בהמשך, כלומר, האם שאר חלקי החיבור "משועבדים לטענה", מסבירים אותה, מחזקים אותה מנמקים ומציגים דוגמאות מהסרט. יחד תיקנו את החיבורים במקומות הנדרשים וראינו כיצד לפעמים העברת משפט למקום אחר בטקסט מהדקת את הכתיבה ומדייקת את המהלך הקוהרנטי של הצגת הרעיונות.
בחלק השני קראנו יחד את הסיפור הקצר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" מאת ריימונד קארבר. בפעם הראשונה רק קראנו את הטקסט, ולאחר מכם ראינו כיצד בטקסט כה קצר טווה קארבר מלכודת למחשבה המקובעת שלנו על אודות האהבה ועל יחסיים. כיצד הטקסט הקצר מספר על יחסי דיכויי קודמים שהיו לטרי אך באותה נשימה עושה לנו "Showing" ליחסי הדיכוי שיש לה עם בעלה הנוכחי ה"נאור" לכאורה.
עד כמה לפעמים יחסים שיש בהם דיכויי מתוחכם, לא אלים לכאורה, אלא יחסים שכביכול דואגים לשלומה של האישה, עד כמה הם יכולים להיות דכאנים לא פחות ואולי אף מסוכנים יותר, מאחר שהדיכוי אינו נראה לעין בתחילה.
ממש כשם שבקריאה ראשונה לא זיהינו את יחסי הדיכוי האלה. בנוסף, שמנו לב שיש בטקסט הזה משום הדהוד ל"משתה" לאפלטון. כיצד סיטואציית הסיפר דומה - המפגש החברתי, השתייה והשיח על אודות האהבה.
אך האם באמת מתקיים איזה דיאלוג סמוי בין שני הטקסטים? לצערי הזמן אזל ובכלל , בשלב זה הזמן שנותר לנו עד לבחינת הבגרות אינו מותיר הרבה מקום להעמקה.
אם רק היה לנו יותר זמן, היינו מקדישים לקריאה פילוסופית בטקסט הקארברי. מומלץ למי שיש זמן.
Comments