שבוע עשירי של לימודים בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים. אמש פגשנו לראשונה, בשתי הכיתות, את ההשפעה המטלטלת של המילים "מבחן" ו"ציון".
זו אחת ההתלבטויות המשמעותיות ביותר שמלוות אותנו ב'דרך רוח' מיום הקמתו של בית החינוך הראשון באונ' חיפה ב 2012. ממשיכים להתחבט ולהתלבט (נרחיב בהזדמנות אחרת).
בינתיים למדנו:
בכיתת הפילוסופיה של נעמי הררי:
מדוע עדיף להיות אדם לא מרוצה מחזיר מרוצה, ואיך זה קשור לאי-שיויון? זו השאלה שנעזרנו בה כדי לבדוק עד כמה התלמידות מצויות בעומקי חומר הלימוד. הן ענו על השאלה ללא חומר עזר, אחר כך ענינו עליה בקול רם בכיתה,
ולאחר מכן הן חזרו לטקסטים שלהן ונתנו לעצמן ציון (כן, זה נחשב לתעודה...). אף שמדובר בהערכה עצמית הרגשתי שהדבר יצר קושי. משהו בהתבוננות על הישגים, אף שמדובר בהתבוננות עצמית, יצר מחסום. תסכול, אפילו כעס.
פילוסופיה היא תחום דעת קשה. תובעני. זה הולך ומתברר. כמאמר שורה בשיר שהביאה נועה לכתה: מרוב שאלות יש לי בראש פירה. על אף הפירה היא כבר יודעת שפילוסופיה = שאלות. סימנתי הישג. מחצית השעה האחרונה של
המפגשים בשבועות האחרונים מוקדשת לשיחות אישיות. על החיים ועל חומר הלימוד. שם אני מגלה מורכבויות שלעיתים קרובות חיות בתוכי ממש עד לרגע שעיני נעצמות. בערך שעתיים אחרי שאנחנו נפרדות.
בכיתת הספרות של חיה גלמן:
כמדי שבוע פתחנו את השיעור בתרגיל כתיבה.
המשימה היתה בשני שלבים: 1. לבחור תמונה מוכרת מהסמרטפון האישי ולתאר מה רואים בה. 2. לאחר שתיארו, התבקשו התלמידים לבחור פרט אחד מהתמונה שלא היו ערים אליו עד כה, או, שפתאום הם רואים אותו באור אחר
ולכתוב עליו בקצרה.
בשונה משיעורים קודמים, לא אפשרתי הפעם לקרוא מיד אחרי המשימה את התוצרים, אמרתי שנקרא אותם בחלק השני של השיעור. (הסיבה היתה כפולה – גם כי זה יחזיק אותם ערניים בשעות הערב הקשות יותר וגם כי אולי זה
יקבל עוד משמעות לאחר המשך הקריאה ב"פנים אחרות").
המשכנו לקרוא בפנים אחרות לעגנון ונעצרנו ברגע שבו הרטמן "ראה אור רוטט באפילה." ניסינו לפענח מהי המשמעות של אור רוטט באפילה בכלל ומה יכולה להיות המשמעות הספרותית של משפט כזה. התחלנו להבין שלעתים דווקא
בחושך נגלים לנו דברים שסמויים מעיננו באור יום. בנוסף שאלנו את עצמנו האם האור באפילה הוא רק אלמנט פיזי שמראה לנו כיוון בחושך או שיש בו כדי להאיר משהו על מצבו התודעתי של הרטמן. דיברנו על גחליליות ועל דברים
שזוהרים בחשיכה ואף כיבינו את האור בכיתה וניסינו לראות מה זוהר או נגלה לעין בחשיכה. התרגיל הזה הזכיר לי את שירה של גולדברג "ולא היה ביננו אלא זוהר" – כתבנו את השיר על הלוח, ניתחנו את השיר דרך מוטיב האור
וניסינו להשוות בין השורה הראשונה בשיר לארונה. (ולא היה ביננו אלא זוהר [...] ולא היה ביננו אלא אור.). התחלנו להבין מה קורה כשמשהו זוהר באפילה לעומת משהו שנמצא כולו באור.
בשיעור השני המשכנו לעסוק במוטיב האור בשני הטקסטים ולאחר התלמידות שיתפו בטקסטים שכתבו בתחילת השיעור. ושוב ראינו את הדברים שלנו באור אחר. יצאנו אל החשיכה שבחוץ עם גחליליות קטנות בפנים.
Comments