המגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של נגה וייס ויונתן דיין
את צמד המפגשים האחרון שלנו לשנה זו בחרנו להקדיש לניטשה. מצאנו שזו בחירה שתפגיש בין הדיסציפלינות באופן לחלוטין לא מאולץ. ההתלבטות היתה בין פרקון מתוך זרתוסטרא לבין סעיף 125 מתוך המדע העליז, הישן והטוב. אלוהים נבחר, או מותו. התחלנו את המפגש עם רקע כללי אודות דמותו של ניטשה (אל מחשבת המוסר שלו ניכנס רק בשנה הבאה), הנמתחת בין ערכי ההתגברות לחיוב החיים. ניסינו גם כן לקשור את הגותו עם שורשי הזרם האקזיסטנציאליסטי. לאחר-מכן התחלנו לקרוא, ממש בקריאה קרובה, ביקשנו מהתלמידים לייחס את מלוא הרצינות למטאפורות השונות אותן מפזר המטורף לקהל שומעיו, תוך שהבהרנו את הביקורת המרומזת על אותם בעלי דת ללא אלוהים. הדיון בטקסט נסוב סביב הרעיון שבשורת מות האלוהים אינה עניינן הבלעדי של קהילות אדוקות בשלהי המאה ה-19 אלא של תרבות המערב כולה, הניצבת, כך לפי ניטשה, בפני ההבנה שלא ניתן עוד להוסיף ולהעניק תוקף מוחלט לערכי החברה והאדם בהעדרו של יש מוחלט שיערוב לתוקפם. העניין התעורר אט אט, והפך לדיון ער ומעניין. בתור הזמנה, נראה שהשיעור פעל את פעולתו, ושוב נוכחנו שתלמידים מחבבים מאד את הברנש.
בכיתה יא' של רותם וגנר ועומר בן דוד
אתמול היה למעשה המפגש האחרון שבו למדנו 'על הסדר' וגם דיון מסכם במהומה רבה על לא דבר .
הקדשנו אותו למחשבה כוללת על הקומדיה ועל הקומי והתמודדנו עם שאלות שעלו לאורך הקריאה במחזה, כגון:
בדרכו לפתרון הסיבוכים הוא מעלה כל מיני פתרונות אבסורדיים ומהלכים שנראים מופרכים; האם אפשר להאמין לו?
האם הקומדיה היא רק בידור קל או שיש בה גם עומק?
האם יש בשעשוע ובקלות הדעת גם משהו שאפשר ללמוד ממנו על בני אדם ועל חייהם?
מה מעניקה הקומדיה לדמויותיה, למעשיהם, לבחירותיהם ולטעויותיהם?
בכדי להתמודד עם השאלות האלה פגשנו לראשונה ספרות מחקר: קראנו יחד מתוך ספרו הגדול של נורת'רופ פריי, אנטומיה של ביקורת.
הצגתי בקצרה את הספר של פריי ואת דרך המחשבה שלו על ספרות: פריי ממפה את כל סוגי הסיפורת על פי מערכת של מאפיינים וזיקות אל המיתוס ואל עונות השנה, כמו גם אל סמלים וארכיטיפים שמתגלגלים ביצירות ספרות לאורך ההיסטוריה.
הקראנו יחד כמה פסקאות מתוך פרק שנקרא מיתוס האביב: קומדיה.
הטקסט של פריי לא קל להבנה אבל פענחנו אותו אט אט: ראינו שפריי מציע לראות את הקומדיה בזיקה לפולחן האביב הקשור במיתוס דמטר ופרספונה. ההקשר הזה מעניק משמעות חדשה למותה המדומה של הרו במהומה רבה, ולשורה של סצנות דומות במחזות שייקספיריים אחרים, ולמעשה נוגע בתפקידה של הקומדיה בכלל: מהלכיה המופרכים מוליכים אל לידה מחדש ואל ניצחון האביב והחיים על המוות.
המחשבה של פריי מעניקה לקומדיה ככלל ולמהומה רבה בפרט אנושיות ועומק – עולם המיתוס והחלום פועלים כנגד שרירותה של המציאות ומתגלים ככוחות שיכולים לשנות אותה ולהפיח בה חיים.
לסיום חזרנו אל שירו של בלתזר במחזה וראינו שהוא מעין תמצית שלו: קשה אמנם להחליט אם הוא אירוני או מתכוון לעצמו אבל בכל מקרה הוא מציע לנשים, שהן נמענותיו, לסלק את האדון – כלומר את הגברים שמסבים להן צער – ולהפוך את היגון לרב ששון.
בסוף השיעור הצגנו בפניהם את ההנחיות לכתיבת עבודה לקראת סוף מחצית שניה, עבודה שתהיה התגובה שלהם לשני הנושאים להם הוקדשו החודשים האחרונים: אתיקה ומהומה רבה על לא דבר.
במגמת ספרות
בכיתה יב' של הודיה בונן
היתה לנו שעה קצרה של התאספות, לפני המפגש של הבנות עם הכיתה המקבילה לצורך תכנון מסיבת הסיום של י"ב.
באופן טבעי, הבגרות תפסה חלק משמעותי מהשיח. כל אחת סיפרה על איזו שאלה היא ענתה ומה היתה התחושה שלה. שמחתי לאסוף חוויות טובות שלהן אפילו מהמבחן בפורמט הנוקשה הזה.
שוחחנו על הרגשות שעולים לקראת הפרידה המתקרבת, על בחירות מתנת סוף השנה שלהן ורגע לפני שהתחלנו ללמוד את מה שתכננתי - כבר התבקשנו לסיים. תחושה שתלווה אותנו כנראה גם בהמשך...
מרבית הבנות הצטרפו אלינו גם ליום הפתוח (והעלו זכרונות מהדרך שלהן בדרך רוח בשלוש השנים האחרונות) וכמובן נשארו לטדרוח לתמוך בגיה שהציגה את עבודת הגמר היפה שלה.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של יעל אבוקרט
נפגשנו לשיעור קצר, בידיעה שאחר כך אלך ליום הפתוח והתלמידות יתפנו למשימת הכנת מסיבת הסיום. הגיעו גם רז ותמר, שלא נגשו לבגרות ועל כן לא נכחו בשיעורים האחרונים, היה טוב לראותם. המשכתי בקצרה לדבר על סרטר משיעור שעבר ועל כך שסרטר מגדיר כרוע את גזילת חירותו של האחר.
לשאלתנו בשיעור שעבר, האם זה בסדר להיות נאצי אותנטי אם כך, אמרנו שאם אותנטיות היא הכרה בחירותך, והיא בחירה של עצמך מתוך הכרה בכך שאתה פועל מתוך חירות, אותנטיות באותה מידה תובעת ממך להכיר בחירותו של האחר. אחר כך פניתי ל"סיכום כל הפילוסופיות שבעולם" אליו התחייבתי בקבוצת הוואטספ של הכיתה, בה קראתי לכולן להגיע ולא לאחר. נזכרנו שהתחלנו עם שאלת הארכי של הפרסוקרטים, עברנו קצת למודרנים, ובעודי חותרת בלבי להגיע ל"אני יודע שאני לא יודע" של סוקרטס (שהוא מבחינתי הסיכום המהותי של כל הפילוסופיות בעולם... ) ולפילוסופיה של אפיקורוס, קבלתי טלפון מנויה שאילץ אותי לעזוב את הכיתה וללכת ליום הפתוח מוקדם מהצפוי. אז... לא אוכל לומר שלא היתה לי ברירה, הרי זה יהיה לא אותנטי, אבל בחרתי להיענות לנויה ועזבתי את הכיתה בשיא המתח, לפני שהגעתי למה שרציתי לסכם. טוב, נשאיר את זה לשיעור האחרון באמת (כמו שהילדים שלי אומרים כשהם רוצים שוקולד אחרון ודי) - השיעור הבא.
בכיתה יב' של קובי אסולין
לפני הטדרוח הנהדר קיימנו מעין שיחת סיכום שעסקה בתחושות ביחס לשלוש השנים שבילינו ביחד. דיברנו על הקשיים הלוגיסטיים והפיתוי ההדוניסטי לחמוק מהלימודים, השפה השונה שהתלמידים זכו לקבל במקום השפה הריאלית שמקבלים בבתי הספר, החוויה לפגוש חבר'ה אחרים, ההיחשפות לחשיבה ביקורתית פילוסופית , עבור חלק זו היתה חוויה חיובית חשובה עבור אחרים זו היתה תחושה של "מצאנו בית" למה שחיפשנו. שוחחנו גם על ההבדל בין למידה בית ספרית רגילה לדרך רוח, חוויות שהיו לנו ביחד, גם על דברים שמהם היו פחות מרוצים (לא תמיד היה איזון ברור בין השיחה לכתיבה בשיעורים). לאחר מכן הלכנו לטד, לא יכולתי שלא לחוש גאווה על שני תלמידים דניאל
Comments