שבוע מספר 18 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.
בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן
אתמול התקיימה אצלנו סדנת כתיבה, הימור שלקחנו, בלי לדעת עד כמה הם יתמסרו לתהליך… אבל כמו בכמעט כל סדנת כתיבה, הקסם התחולל גם אצלנו מעצמו.
לאחר פתיחה קצרה, שחזרה על עקרונות המסה והסבר על הלו"ז הצפוי לנו, התחלקנו לשלוש קבוצות (ותודה לנגה לביא!). התחלנו בסבב הידוק השאלה, כל אחד שיתף מה הנושא שמעניין אותו, ואנחנו עזרנו לו לנסח בצורת שאלה ובלשון אני, לקרב את השאלה הכללית אליו, ולחפש סיטואציה קונקרטית שמתאימה לפתיחה.
התפזרנו לזמן כתיבה ברחבי הקמפוס. הסתובבנו ביניהםן וסייענו. היה נפלא לראות כיצד הם שוקעים לכתיבה. מתרכזים, בוהים, באופן שטרם ראינו אותםן בעבר.
לאחר ההפסקה חזרנו ל"מטר השאלות". שיתוף הפעולה היה מופתי, השאלות אכן הומטרו ונשמר איזון עדין בין חשיפה אישית לבין מרחק, כבוד לטקסט וסקרנות אמיתית.
ככלל היה נפלא לראות כיצד הם מפנימים את חוקי המשחק לכל אורך הדרך (כולל כתיבה בגוף ראשון ועדות על התנסות אישית, על אף שחלק מהם ביקשו שלא לכתוב באופן הזה). התפזרנו עם הבקשה שלהםן שנמשיך לסדנה נוספת. אמרנו להםן שיהיה המשך - ושהוא יכלול ניסיון שלהם לפנות אל עולם הרוח כדי לענות לעצמם על השאלה. לטקסט ספרותי, פילוסופי, היסטורי או מכל תחום רלוונטי אחר. כך נצליח להשלים את המהלך שיוצא מן האני אל האוניברסלי. To be continued.
בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין
פתחנו את המפגש עם סיפור הנסיעה שלי לברצלונה, באביב 2019, לראות את הפסל "פסיפאה" שפיסל האמן אוסקר אסטרוגה. ביקשתי לשתף את התלמידים במחשבה שהפסל הזה מציג פרשנות מאוד מעניינת למיתוס העתיק, פרשנות שמתכתבת עם הרעיון הטרנס-הומניסטי. אבל לתלמידים לא הייתה סבלנות לשמוע. הם אמנם היו מרותקים ליצירה עצמה, והציעו בעצמם דרכים להבין אותה, אבל מידת הנכונות שלהם להקשיב למהלך פרשני של מישהו אחר, כלומר לרעיון שלי, הייתה נמוכה למדי. חוויתי את זה כסימפטום של תרבות השיח הישראלית, חסרת הסבלנות, שבמקרה הטוב מבקשת שורות תחתונות וכותרות ובמקרה הרע רומסת ומשתיקה. בסופו של דבר, דרך דיאלוג שהתפתח בין יונתן לביני, הצליחו חלק מהתלמידים להיחשף לאפשרות הפרשנית שביקשתי להביא בפניהם (אלה שהיו פנויים להקשיב).
לאחר ההפסקה התחלקו התלמידים לזוגות של קריאת עמיתים בטקסטים שהם כתבו בשיעור הקודם. נזכיר כי משימת הכתיבה הייתה לחבר בין הרעיון הטרנס-הומניסטי לבין אחד משלושה טקסטים (סרט, נובלה או דקארט). דווקא כאן הייתה חוויית למידה טובה. לא רק פירגון שלהם אחד לשני, אלא באמת קריאה ביקורתית בונה.
מי שלא לקח חלק בקריאת העמיתים קרא את המאמר "איך לחיות" על התשוקה למסה אישית, שכתבה ארנה קזין. ביקשנו מאותן תלמידות שקראו אותה לזקק מתוכה תובנות על מסה, או במילים אחרות לענות על השאלה "מהי מסה?". הן ענו: "מתוך המאמר למדנו כי מסה היא טקסט אישי, שמחבר בין מחשבה רציונלית אולי פילוסופית, לבין חוויה רגשית אישית. למדנו כי אבי הסוגה הוא מישל דה מונטיין, מסות שואלות שאלות על החיים, על דברים ועל חוויות. מסה היא ז'אנר ספרותי וככזאת יש לה ממד פואטי."
לאחר שרשמנו את הדברים על הלוח פנינו לקריאת מסה קצרה ויפה מאת תמרה דקל לונדון, שעוסקת בחוויה שלה כרקדנית, במחשבות על הקשר בין המושג "שאיפה" לבין הפעולה הפיזית של נשימה, שמורכבת משאיפה ונשיפה. תוך כדי קריאה רשמנו על הלוח את הדברים שהיו במסה הזאת ושמאפיינים מסה: נימה אישית, נושא מרענן שיש בו אמירה על החוויה האנושית, אפשר לקרוא את המסה גם כמטאפורה לתהליכים אחרים כגון כתיבה. במסה יש חיפוש אחר הגדרה, ההגדרה עוזרת לברר משהו רגשי. למסה יש ממד פואטי והיא מובילה את הקורא באופן שהזכיר לאחת התלמידות מדיטציה מונחית.
כך, למרות שפתחנו עם חוויה קצת צורמת של חוסר מוכנות להקשיב, סיימנו את המפגש בתחושה שעשינו מהלך משמעותי והנחנו את אבן הפינה לכתיבה מסאית, שאליה מועדות פנינו. חשוב לנו עם זאת לומר שהטקסטים שהתלמידים כתבו עד עכשיו "הצטיינו" בתמצות יתר, שפה רדודה ולרוב עילגת. האם יצליחו התלמידים להתמסר לתהליך הלמידה הנדרש, שבסופו יכתבו מסה שיש לה אורך נשימה, רעיון שמתפתח, הצגת טיעונים או הבאת דוגמאות? ימים יגידו. יש כאן תהליך שידרוש לא רק את ההנחיה שלנו אלא בעיקר את הנכונות של התלמידים להתאמץ, ללמוד, לעבור תהליך.
בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד
המשכנו ביחידת הלימוד העוסקת בשירה. נושא המפגש הנוכחי: החזרה. רתם פתחה בטענה על פיה האלמנטים השונים בהם עסקנו עד כה - כמו החריזה, המטאפורה, הדימוי - כולם מאפיינים של השירה, אך אינם הכרחיים לה: ניתן הרי לכתוב שירה ללא דימויים או חריזה. המוזיקליות, אומנם, מרכזית להגדרת השירה - שכן השירה תמיד בוחנת את המילים גם על סמך המאפיינים החושניים שלהן.
בכדי לבחון את החזרה בשירה פנינו לקריאת 'אנבל לי' של אדגר אלן פו. ראשית קראנו את השיר בשפת המקור, ואז רתם שלחה אותנו לנסות לתרגם את הבית הראשון. באמצעות התרגיל נוכחנו לגלות עד כמה מורכבת מלאכת התרגום, ולא פחות מכך - נדרשנו לזהות את ריבוי המאפיינים המוזיקליים בהם משתמש פו, לחשוב על היחס בין הצורניות לבין התוכן ולשקול לאילו ויתורים אנו מוכנים, בשעת התרגום. קראנו את נסיונות התרגום השונים ובאמצעותם שוחחנו על השימוש של פו בסוגי החזרות: של צליל, של מילה, של משפט שלם; שוחחנו גם על אפני החריזה והמשקל, ואז פנינו לקרוא את התרגום של ז'בוטינסקי לשיר. הקבוצה התרשמה מהאופן בו ז'בוטינסקי מצליח להישאר נאמן למוזיקליות שבמקור, אבל בו בזמן התקוממה (לא פחות!) ביחס ליד החופשית שהוא מאפשר לעצמו מבחינת התוכן, שמעוות או מוסיף על כמה מהמשמעויות המקוריות.
לאחר הקריאה באנבל לי שוחחנו בקצרה גם על דמותו של אדגר אלן פו וקראנו פסקאות אחדות מתוך 'העיקרון הפואטי'. חשבנו על העמדה האסתטית, הרדיקלית משהו, שמציע פו - בדבר התכנון הכמו מתמטי שהוא מייחס למעשה השירה. הספקנו עוד לדון בסוגי חזרות - כמו האנפורה והאפיפורה, ולבחון אותם באמצעות כמה דוגמאות נוספות (כמו למשל ב'פרש' של ביאליק).
עברנו ללימודי האסתטיקה, מבעד לשיר נוסף: 'שר היער' של גתה, בתרגום טשרניחובסקי. קראנו את השיר כמה פעמים ברצף ושוחחנו על האפקט המאיים שהוא מייצר: נטע הציעה שהילד בשיר שוקע בהזיות, אורי הציע שהוא נמשך אל עבר ייאוש ממית. הסכמנו שהשיר אינו מותיר לנו לקבוע בוודאות מי הוא שהוזה: הרי מילות הנחמה הרציונליות של האב אינן מגנות על הילד מפני שר היער, ובסופו של דבר הילד מוצא את מותו. הזכרנו את מקומו של גתה כחלק מהזרם הרומנטי, אך השיר היווה לנו מקפצה אל הדיון בתיאוריה הפסיכואנליטית ובאופנים בהם שינתה את החוויה האסתטית. שוחחנו על המושגים של הלא מודע והמודחק ועברנו לקרוא ב'פירוש החלום', בקטע המפורסם בו פרויד מנתח את סיפורו של אדיפוס. שוחחנו על התנועה הפרשנית הכפולה שמציעה הפסיכואנליזה: מחד, שימוש בכלים כמו ספרותיים לניתוח פרשני של תכני התודעה; מאידך - קריאה ביצירות ספרותיות על בסיס שיקוף של תהליכים נפשיים.
וואו, כמה הספקנו! יש גם יתרונות לעונת הפקות התיאטרון, שכופה עלינו לימוד אינטימי, אך עשיר ומעמיק. באווירה זו, גותית ומאיימת משהו, נפרדנו להפעם.
Comments