שבוע 14 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון במכללה האקדמית אורנים.
בכיתה י' של יעל אבוקרט והודיה בונן
כיוון שלכיתתנו הנהדרת מצטרפים עוד ועוד תלמידים חדשים, וגם קיבלנו (סוף-סוף) רשות מהמכללה להשתמש בכיתה נוספת, החלטנו לפצל את התלמידים לשתי קבוצות. יעל ואני לימדנו פעמיים את אותו השיעור והםן התחלפו בין הכיתות בהפסקה. שמחות לבשר שהניסוי הסתיים בהצלחה. סוף סוף יכולנו לשמוע את כולן, לתת במה לכל מי שרצתה להקריא את תרגיל הכתיבה שלה, ופשוט לראות ולהרגיש אותן מקרוב.
בשיעור ספרות פנינו לסיפורו של צ'כוב, "בדיחה קטנה" ולמחשבה עליו לאור טענתו של פרוטגורס הסופיסט, "האדם הוא מידת כל הדברים". התחלנו בהקדמה קצרה ביוגרפית על צ'כוב, שחלק הכירו מעט, וחלק רק שמעו את השם. היתה התרגשות בכיתה כשחילקתי את הסיפור, לרגל המעבר לספרות חדשה ולצורה מודרנית של סיפור קצר שמוכרת להם יותר.
קראנו בסבב - כל תלמיד.ה הקריא.ה פסקה. היו תלמידיםות שמזמן לא לקחו חלק בקריאה פעילה, וזו היתה הזדמנות לרענן קצת את השורות. כשסיימנו, עברנו שוב על קו העלילה המרכזי, ולאחר מכן הנחתי להםן לנהל את הדיון, והשתדלתי רק לכוון אותו. השיחה התפתחה לשאלה מהם המניעים של מספר הסיפור, להתבדח על חשבון נדינקה וללחוש לה "אני אוהב אותך" בשעת ההחלקה על הקרח וגם בשעת הדמדומים בגן. הכיתה התחלקה לשתי אסכולות: חצי אחד גרס שמדובר בקלות דעת, במשחק שמשעשע אותו, שאין בליבו אהבה לנערה ורק הנאה מהריגוש ומהעינוי שהוא גורם לה. המספר, על פי גרסה זו, נהנה מהכוח שהוא צובר על חשבונה ובמבט לאחור עורך חשבון נפש ומצטער על הסבל שגרם לה.
החצי השני טען שהאמת מתגלה דווקא ב"שקר", שבתוך תוכו הוא אכן אוהב אותה, ואינו מתיר לעצמו לומר זאת בגלוי, אלא רק באופן המתעתע שאינו מתחייב ויכול להשתמע לשתי פנים, ושהוא למעשה חושש מרגשותיו. המספר, על פי גישה זו, מתחרט בסופו של הסיפור על החמצת האהבה, ועל כך שנדינקה נישאה לאחר ולא לו.
היו טענות לכאן ולכאן, ואני שאלתי האם יש דרך להכריע, לאור מה שהטקסט עצמו מוסר לנו. התגלתה ההבנה שאין דרך חד משמעית - לשתי הפרשנויות יש על מה להישען, ולכן הסיפור מהתל לא רק בדמות הנערה, אלא גם בנו הקוראים, שנותרים עם סימן השאלה, הופכים בו והופכים בו.
ביקשתי מהם לסמן או לציין את כל אמצעי העיצוב שתומכים בסברה זו, שהסיפור עצמו מתעתע. חשבנו על דמות המספר בגוף ראשון, שמספרת באופן סובייקטיבי לחלוטין את הדברים מנקודת מבטה (הילה נענתה לאתגר לכתוב גרסה נשית של הסיפור, מנקודת מבטה הסובייקטיבית של נדיה!). חשבנו על המזחלת, השלג, הרוח, שעת הדמדומים, תיאורה של נדיה כשיכורה מיין או אופיום, גיל הגיבורים שנע בין ילדות לבגרות. התעכבנו על ביטויים שקשורים לקרח ולשלג - "ללכת על קרח דק", שמבטא את הסכנה ואת הריגוש, ו"כתוב על הקרח", שמבטאים דבר שסופו להתבטל ולחלוף, כמו אהבת הדמויות. נורי הראתה את חילופי העונות בסיפור שמבטאים כמובן את הרעיון הזה, בחודש מרץ מרכז ההחלקה, שהיה בחורף מציאות קבועה ויציבה, נעלם. העונה משתנה ואיתה נעלם השלג -שתחילתו בתיאור של מראה נוצצת וסופו כקרח מלוכלך זרוק בשולי הכביש.
סיימנו בתרגיל כתיבה: כיצד ניתן לקשור בין אמירתו של פרוטגרוס לבין סיפורו של צ'כוב? לשמחתי הכתיבה היתה ממוקדת והצלחנו גם לשמוע את מרבית התשובות - התלמידיםות כתבו על רגע הדהירה במזחלת השלג, אותה הסיטואציה, שנחווית בשני אופנים שונים לחלוטין, נדיה ההמומה שומעת "אני אוהב אותך" וחווה בלבול ואימה, ואילו המספר מודע לחלוטין למעשיו וחוזר עליהם שוב שוב. כל אחד מהם מפרש את המציאות בדרכו, והאמת אינה ברורה ואינה יציבה. תלמידים שרצו הרחיבו - האמנם אין אמת ויש רק פרספקטיבות שונות בסיפור? הטענה הרווחת בכיתה היתה שהסיפור מבקר את המהתלה ואת הזיוף, כלומר, שישנה מידה מוסרית שאינה יחסית ושרצוי לפעול על פיה. דרך מעניינת לצאת (או לחזור) משיעור פילוסופיה שבו יעל הביאה לנו את דמותו של סוקרטס.
בשיעור הפילוסופיה ציינו רשמית את סיום הלמידה של הרטוריקה, ואנו חוזרות חגיגית ללמוד פילוסופיה. ועוד את אחד הפילוסופים המכוננים, אם לא "ה"- סוקרטס. ההתנסות ברטוריקה השאירה לתלמידות טעם של עוד, והן רצו לפתח וללמוד כשלים רטוריים וכולי. אמרתי שאנו לא נפתח זאת כרגע, אך הסופיסטים והרטוריקה יהיו מעכשיו ברקע כל הזמן בכתבי אפלטון. נתתי הקדמה קצרצרה על סוקרטס, על מאבקו בסופיזם וברטוריקה, על המשפט שלו, על המילה "אפולוגיה" משמעותה ומקורותיה ביוונית, (שהיא לא "התנצלות" כפי שאנו מכירים אותה מאנגלית). מייד פנינו לקריאה עצמית במקראה- נאום ההגנה של סוקרטס. מכאן כל השיעור התנהל במשימות קריאה קצרות עם שאלות מנחות. לכל כמה פסקאות שקראו ניתנה שאלה, הן התבקשו לקרוא ולשים לב לנושאים ונקודות שעלו מהטקסט, עיבדנו את הקריאה ודנו על הנקודות והתקדמנו לקריאה נוספת. תוך כדי עבודה עם הטקסט שמנו לב, שבנאום ההגנה, לפני שסוקרטס מתחיל להגן על עצמו הוא מבדיל בין רטוריקה שעשויה להיות יפה ומשכנעת, ואף מכשפת, לבין אמירת האמת, שעשויה להישמע לא מצוחצחת, או אולי בשפת רחוב פשוטה, אך מכיוון שהיא האמת, היא לא צריכה להתאמץ להיות יפה. סוקרטס קורא לשופטים לפעול על פי הארטה שלהם ולבחון האם דברי סוקרטס צודקים או לא ולא להתייחס לסגנון הדיבור. "אבל במה האשימו את סוקרטס?" "תצטרכו לגלות את זה כשתתקדמו עם הטקסט" . ראינו בהמשך שאחד הדברים שטענו נגדו הוא שהוא עצמו רטוריקן שהופך את הדעה החלשה למנצחת. "תגידי בסוף הוא יצא אשם? " "תצטרכו לגלות את זה כשתמשיכו עם הטקסט" אמרתי ועוד איימתי:" אבוי למי שיקרא רק את הסוף!" (כנראה שעכשיו הם ירוצו לקרוא את הסוף..)
המשכנו וראינו בהמשך שסוקרטס לפני שמתחיל להגן על עצמו, מציין שיש קבוצת האשמות נוספת, שהיא לא אניטוס וחבריו. בדקנו מהי ומי מהקבוצות יותר מסוכנות. קבוצת ההאשמות שהיא שמועות ודעות קדומות שהופצו עליו במשך שנים, והזינו את השופטים מילדותם ולכן לדבריו, לא מגיעים למשפט כדף חלק. סוקרטס טוען שבפני קבוצת האשמות זו קשה יותר להתגונן אם בכלל אפשרי, כי יש להם שני חסרונות משפטיים עיקריים. במשפט צדק נוכחים המאשים והנאשם. שמועות, רכילות ודעות קדומות נאמרות לא בפני הנאשם, כך שאין באפשרותו להתגונן באותו רגע, והן פשוט מתקבלות. כמו כן, גם המאשים לא נוכח, ולמעשה אין את מי לאתגר וממי לדרוש לאמת את דבריו, אלא "המאשים" הוא כוח גדול של שמועות מתגלגלות שאין פנים למי שמפיץ אותן, ומאבק בהן יהיה כמאבק בצללים. אמרתי שכנראה שתפרו לסוקרטס תיק. למי את מאמינה? שאלו אותי, אמרתי שאני מאמינה לסוקרטס. שוב, דבריי ברגע זה הם דעה קדומה ופרשנות ובכלל אין לדעת מה היה במשפט הזה, ועוד נכתב על ידי אפלטון, ומי אני בכלל ובפרט אחרי 2500 שנים, אז לא חייבים להאמין לי, אבל הסברתי שמניסיוני בחיים, הרבה אנשים לא אוהבים את האמת, ואנשים שרודפי אמת וחושפי אמת עשויים לעצבן אנשים שהכוח בידיים שלהם, היא והאמת במקרה הטוב המלצה בלבד עבורם. אופי אנושי חברתי שלא השתנה מאז ועד היום, ראו ערך עיתונאים ששואלים שאלות קשות את הפוליטיקאים, ראו ערך נביאי ישראל, אנשים לא אוהבים להתעמת עם האמת אם הם לא ביקשו את זה ואני מפרשת את סוקרטס ככזה שרדף אמת באותנטיות, וזה כבר מתכון לצרות.
עצרנו לערוך דיון על ההרסנות של הסתה, רכילות, שמועות ודעות קדומות. ראשית העליתי לתשומת לב שרוב מה שאנו חושבים ויודעים מבוסס על דעות קדומות ואין ברירה אחרת. דעות קדומות הן דעות לא מבוססות ואי אפשר באמת לבסס כל ידיעה או מחשבה שיש לנו בראש, מעטים הדברים שאנו מבססים. אך עם זאת, שאלנו, בעיקר במובן החברתי, מה אנו יכולים לעשות כדי להיזהר מזה. שאלנו איפה בחיים שלהם זה רלוונטי, נתנו דוגמאות להכתמת שם של אנשים, להפצת מידע של משפיענים ברשת, להפצת דעות פוליטיות שקריות, או להצגת מציאות בצורה מזויפת או בחוסר פרופורציות. דיברנו שבתקשורת יכולים לבחור איזה אמת להציג, איזה לא להציג, ובערוצים מסוימים איזה להמציא. היום כולנו ראינו שהפצת שמועות היתה עוד לפני כל מדיה טכנולוגית, אבל בתקופתנו הקצב וההיקפים שבהם שמועות רצות הם מטורפים כי את האופי האנושי הזה משרתות עוד מדיות הפצה מעבר לדיבור מפה לאוזן. שאלנו איפה האחריות שלנו בתקופתנו וציינו שאחריותנו לא להפיץ לשון הרע, ולהימנע מהעוול הגדול והחמור של עדות שקר. איפה שאפשר לא לתת יד בסיטואציות שמדליקות אש של שמועות. אחריותנו איפה שאפשר לכל הפחות לקחת דברים שאנו רואים ברשתות בערבון מוגבל ואם אפשר אז גם לבדוק ולבסס את הדעות שמנסים להכניס לנו לראש. סיפרתי להן שפעם בשביל לדעת משהו הייתי פותחת אנציקלופדיה וקוראת ערך שאיזה מומחה כתב, היום כל אחת ואחת הם בלוגרים משפיענים, מובילי דעה בקשר לכל דבר שרק רוצים, לאו דווקא עם ידע או כישרון שמצדיקים את זה. אמרתי שיבדקו כמובן גם את דברי כמורה שלהם, וכמו כן שיטילו ספק גם בכלל מדברים שלומדים ממורים, כי כולנו יכולים לטעות, להתבסס על דעות קדומות או להציג דברים בפרופורציה שתשרת את מה שאנו רוצים. שילמדו עם הזמן לזהות רטוריקה, וימצאו בכל מעגל בחייהם מקורות אמינים, שכמובן גם אחריהם לא ילכו בעיוורון אך הם יהיו להם מקור יותר אמין להתהלך בעזרתו בעולם.
בכיתה יא' של נגה וייס ויונתן דיין
שאלת האלוהות ריחפה אתמול בחלל הכיתה, כאשר התכנית היתה להתוודע אל המדיטציה השלישית של דקארט עם ההוכחות לקיום האל המשובצות בה (במעין סבך), ובהמשך להעמיד אל מול הגישה התבונית אל האל, את גישתו של בלז פסקל, (שכותב כבדרך אגב: "דקארט מיותר ומפוקפק") הסבור ש"הלב הוא שמרגיש את אלוהים, לא התבונה." בתחילת השיעור ביקשתי מכל אחת מהן לנסח על דף עמדה ראשונית ביחס לאלוהות ולאלוהים. אספתי את הדפים וחילקתי ביניהן כך שכל אחד ואחת הציגו עמדה אנונימית של מישהו אחר ביחס לאלוהים, בצירוף תגובה אישית. באופן מפליא, אסופת המאפיינים שמילאה את הלוח כללה יסודות שעומדים במרכז הדיון הפילוסופי על הישות האלוהית. היה קולח, והאווירה היתה נינוחה רוב הזמן (היו גם מי שעיקמו את האף על עמדות רדוקטיביות או מצמצמות או כאלה שלא מקבלות עמדה 'לא מנוסחת' ביחס לאמונה ומקומה במרקם החיים).ואז עברנו לדקארט, ושם פגשתי קושי מוכר לי. לאור העובדה שקריאה של עשרים ומשהו עמודים נפתלים לא עמדה על הפרק, נוצר ההכרח לרדד את מבנה הטיעון ולהציג רעיונות ועיקרים, שמרגישים קצת תלושים בחלקם, או לחילופין מזמנים ביקורת כאשר הם ניצבים 'חשופים' כרעיון מוגמר ללא הטקסט 'המחפה' עליהם מצדדיהם. בסופו של דבר, העמדה הובנה וההוכחות נוסחו על הלוח, אבל עבורי במחיר כלשהו של צמצום ואי-בהירות. בחלק השני של השיעור, קראנו פרגמנטים מתוך 'מחשבות' לפסקל. למול התבונה (או לצידה), הועמדו האמונה והרגש. לצד הפיתוי להתמסר לאפשרות לעסוק בפילוסופיה של אלוהים מחוץ לגדרות התחומים של 'התבונה', התלמידים והתלמידות גם התוודעו אל הקושי בעמדה האגנוסטית, שנדחקת לקבוע שלא ניתן לומר כי אלוהים קיים או בלתי קיים, ואם קיים הרי שמהותו רחוקה מכושרי התבונה. משם הדיון המשיך לכיוון של עמדות אישיות יותר, על היחס בין אמונה לבין אלוהים, על סדר הקדימות ביניהן, ועוד.. אני חושב שנכון יהיה בשלב הזה להניח לשאלות לנכוח, מבלי לקיים מפגש נוסף קרוב המבקש להכריע, ובהמשך הדרך לחזור לרעיונות הללו, כאשר נפגוש שוב בעיסוק בעצם ובאל, בשבועות הקרובים (שפינוזה, מאחוריך).
בכיתה יב' של רותם וגנר ועומר בן דוד
בחלק הראשון של המפגש קראנו יחד את שירו של דן פגיס כתוב בעפרון בקרון החתום. התעכבנו על הכותרת וציינתי שהיא חידתית וחריגה; היא ארוכה מאד ביחס לשיר הקצרצר שבא לאחריה והיא מעין טור שירי בפני עצמו שמרמז לסיפור שלא סופר. התעכבנו על הכתיבה בעפרון, שמציינת את מה שמועד להימחק, ועל הקרון החתום. הקרון מיד זוהה עם רכבות המוות והפניתי את תשומת לבם לכך שהזיהוי הזה הוא תלוי הקשר תרבותי. השיר מבוסס על מילות קוד ספורות – קרון ומשלוח – שמיד שולחות אותנו כיהודים וכקוראי עברית להתרחשות היסטורית מסוימת. עוד התעכבנו על החתום – והוצעו כמה פרשנויות לשאלה מה משמעות הקרון החתום. ראינו שהכותרת מעלה בדמיון מעין תמונה של גרפיטי שנמצא בקרון סגור, והיא נמסרת לכאורה על ידי מי שחשף את הכתוב בקרון וחושף אותו לעינינו הקוראות, וזה השיר עצמו. ועם זאת ובה בעת הכותרת מעוררת תחושה של סמליות רחבה ועמומה יותר. מכאן עברנו לדיון בשיר עצמו – שאלתי מה הסיטואציה שמתוארת בשיר ונטע מיד הציעה פרשנות משלה לשיר ולסיטואציה שמתוארת בו תוך שהיא קוראת לתוכו את סיפור בני משפחתה שנשלחו למחנה השמדה. אחרי הדברים שלה קשה היה לומר משהו ובכל זאת יאיר הציע בעדינות פרשנות קרובה יותר לשיר עצמו והצביע על כך שהסיטואציה שמתוארת בו משלבת בין שני סיפורים שונים – האחד מההיסטוריה הקרובה והשני מסיפור קין והבל. מכאן הסתעף והתפתח דיון מעניין מאד ונסער, שכלל דיוק והבנה של האופן בו השיר מתיך את סיפורה של המשפחה הראשונה, המיתולוגית, אל סיפורה של השמדת היהודים בגרמניה הנאצית. ראינו שמובלעת בו טענה חריפה על רצחנותו של המין האנושי, שמתחילה במשפחה הראשונה מספר בראשית ונמשכת עד בכלל. פתחנו את סיפור קין והבל בבראשית פרק ד' ונזכרנו בו. ראינו את הקשר בין השתיקה שמופיעה בלב הסיפור לבין הסיום הקטוע של השיר. ועוד ראינו שהשיר בוחר אלמנטים מסוימים מתוך הסיפור המקראי ועושה בהם שימוש חופשי לצרכיו. עלו פרשנויות שונות לסיום הקטוע של השיר, וגם לאופי הפנייה של חווה לבנה הגדול, קין בן אדם (האם היא מחפשת אותו? האם היא מוכיחה אותו? כועסת? תמהה? נואשת? אוהבת?). במהלך הדיון הבחנתי בין פרשנויות שהשיר סובל ופרשנויות שהוא לא סובל ומבחינה זו זה היה גם שיעור באיך קוראים שיר. עוד נמשיך בזה.
בחלק השני של השיעור חזרנו לאסתטיקה ועומר הציג את התחנה שבה נעצור היום – תורת האסתטיקה של עמנואל קאנט. קראנו שתי פסקאות ראשונות מתוך "ביקורת כח השיפוט", שבהן קובע קאנט את האופי הסובייקטיבי של החוויה האסתטית ואת טיבו הלא אינטרסנטי של השיפוט האסתטי.
לאחר הדיון בשתי ההבחנות הראשונות האלה עזבנו את "ביקורת כח השיפוט"(התרגום של קאנט לעברית הוא לא קריא), ועברנו לקרוא את פרק ח' מתוך ספרו של מנחם ברינקר, "אסתטיקה כתורת הביקורת", שמציג בבהירות את השיפוט האסתטי על פי קאנט. הקראנו את הפרק בקול אט אט ועקבנו אחר ארבעת המאפיינים שקאנט הגדיר באמצעותם את טבעו של השיפוט האסתטי וההנאה האסתטית. א. היפה הוא מה שמעורר הנאה ללא אינטרס. ב. החוויה והשיפוט האסתטיים אינם מבוססים על מושגים כגון הבחנות ז'אנריות וכללים: יפה הוא מה שמוצא חן ללא מושגים וללא קריטריונים. ג. תפיסת היפה היא לא תכליתית גם כשהיא מתייחסת לאובייקט תכליתי. ד. חווית היפה היא סובייקטיבית ואי אפשר לכפות הסכמה על אודות מהו יפה, כי למעשה אין קריטריונים ליפה.
יאיר וניתאי הפליאו להבין את הדברים והסבירו אותם לכולנו ויאיר גם ראה קשר מבני/צורני בין התפיסה של קאנט את האסתטי לבין האתיקה שלו, ובאופן כללי היה דיון ער. עלו כל מיני דוגמאות לכל אחד מהמאפיינים שקאנט מנה – למשל חוויית העמידה מול נוף יפה או שקיעה שהיא סובייקטיבית ונטולת אינטרס, או מאפייני הטרגדיה וכלליה לפי אריסטו שעל פי קאנט אין ביניהם לבין שיפוט היופי דבר. ראינו שקאנט למעשה הופך על פיה את תורת האסתטיקה הקלאסית שיסודה באריסטו ועומר ציין שבתורת האסתטיקה של קאנט כבר טמונים הזרעים של התפיסה הרומנטית, שמעמידה את הסובייקטיבית בלב החוויה האסתטית ובכלל. כל מיני דוגמאות עלו במהלך הדיון כי פילוסופיה בלי דוגמאות היא כמו סיפור ילדים בלי איורים ("ואיזה טעם יש בספר, חשבה אליס, בלי תמונות ובלי שיחות?") ועלתה על כולם החתולה של עומר שיודעת את מאפייני היפה בגופה על אף שלא קראה מילה אחת של קאנט.
Comentarios